בעונת השנה הזו חודרים הזבובים והצרעות אל הבית. אני פחות מבחינה בהם בהיכנסם, יותר כשהם חובטים את ראשיהם בחלונות הזכוכית בניסיונם לצאת, ואינם מבינים מדוע הזכוכית, שנראית להם שקופה ובלתי-קיימת, חוסמת בעיקשות כזו את דרכם. לעתים הם חובטים את ראשיהם בזכוכית עד שהם נופלים מתים על אדן החלון או על הרצפה, ולפעמים אני מבחינה בהם ופותחת את החלון לרווחה, ואז הם פורצים החוצה לרוב ונעלמים, אבל לפעמים, כאילו מסרבים לקלוט שהמחסום הוסר, הם עפים שוב למרכז החדר, במיוחד הצרעות, ומזמזמים בעצבנות, עפים מחדר לחדר ומחמיצים את החלון הפתוח. לפעמים אני אובדת עצות. אתמול ריחפה צרעה אחת בחלל המטבח והאמבטיה בגובה נמוך, לרגע נפלה על הרצפה וחשבתי לדרוך עליה, אבל התמהמהתי והיא שוב ריחפה מעלה, ואז במאמץ אחרון הצליחה לטפס אל מעל הארון ולהידבק לקיר מבלי נוע. בבוקר מצאתי אותה מתה על הכיריים. יום קודם מצאתי במחבת שבו בישלתי עוף לכלבה, ליד העצמות והסחוסים שנותרו, זבוב מת. כנראה נמשך לריח הבשר.
כשהם מרחפים בחלל החדר ומזמזמים, הזבובים והצרעות, אני מתחילה לנוע בעצבנות, פותחת לרווחה את החלונות, לעתים מנסה להניס אותם במגבת, במקרים חריגים דורכת עליהם. לא נעים להרוג יצור חי ואפילו צרעה או זבוב. אני מניסה אותם במגבת לעבר החלון הפתוח, עופו עופו מכאן, אבל הם מסרבים להסתלק, חוזרים למרכז החדר ומזמזמים. אילו רק שתקו הייתי סובלת את נוכחותם. נוכחות שקטה הרבה יותר קל לשאת, גם אם מדובר בצרעה או זבוב, אבל הם מתעקשים לזמזם, והזמזום הזה מוציא אותי מדעתי.
פעם התקשרתי לעירייה ושאלתי אם יכולים לעזור לי לסלק את הצרעות. הם שאלו איפה הקן שלהן. לא ידעתי להשיב. אמרו לי לעקוב אחריהן בשעת השקיעה, לראות לאן הן עפות. לא הצלחתי לעקוב אחריהן בשעת השקיעה. שאלתי את האיש בעירייה אם הוא רוצה שאעוף אחריהן כדי לראות לאן הן עפות. לא היתה לו תשובה. הפסקתי להתקשר לעירייה והתחלתי לנסות להניס אותן בעצמי, לעתים בעזרת מגבת מטבח, ולעתים אני מכבה את האור במטבח ומדליקה את האור במרפסת, כדי שיצאו מן הבית. לשוא. הן עקשניות, הצרעות. את הבית אינן עוזבות. העקשנות הורגת אותן. לכן הן חובטות את ראשן בזכוכית החלון עד מות, במקום לחפש מוצא אחר. החיות עקשניות בהרבה מבני האדם, שכשהם מוצאים את דרכם חסומה, מיד הם מחפשים לעצמם מוצא, דרך אחרת, מנסים לעקוף את המחסום. אני מניחה שזה מעיד על כך שבני האדם חכמים מן החרקים.
