בסוף החדשות הראו מטוס קרב של טייס בריטי במלחמת העולם השנייה שנמצא כעת במדבר סהרה אחרי שבעים שנה ומאד התפלאו שהמטוס היה במצב כל כך טוב אחרי כל כך הרבה שנים. לי דוקא לא נראה מפתיע שהמטוס היה במצב טוב אחרי שבעים שנה, כי במדבר הסהרה מאד יבש ודברים משתמרים שם, חוץ מבני אדם שמתים מהיובש, שזה כנראה מה שקרה לטייס. את גופת הטייס לא מצאו בינתיים, אבל יחפשו אותה. חושבים שהוא יצא לחפש עזרה והתייבש למוות. זו היתה ידיעה קצרה בסוף החדשות אבל היא איננה מניחה לי. כמה נורא לחשוב על הטייס משוטט במדבר והכל יבש ואין נפש חיה ואולי הוא הולך במעגלים כי במדבר הכל דומה. פעם כשהייתי נערה הלכנו יום שלם במדבר והיינו בטוחים שאנחנו הולכים במעגלים, כי במשך יום שלם שום דבר בנוף לא השתנה, אבל בערב הגענו למקום ישוב. אולי בישראל קל יותר כי היא ארץ מאד קטנה, למרות שגם בישראל אנשים מתייבשים ומתים במדבר ומוצאים אחר כך רק את גופותיהם מוטלות. והטייס הזה, הוא הלך במדבר הסהרה. מי יודע כמה הרחיק מן המטוס הקטן. אני חושבת עליו אבל בעצם אני רואה את סנט-אקזיפרי מתקן את המטוס ופתאם מופיע הנסיך הקטן ומבקש "צייר לי כבשה". המטוס של סנט-אקזיפרי דוקא נפל לים ואולי זה מזל, כי ככה מתים מיד, ולא מתייבשים למוות במדבר שזה נראה לי הכי נורא, לחשוב על מישהו שהולך במדבר ולא מוצא שום אדם או מקוה מים, הכל יבש וצהוב, קילומטרים על גבי קילומטרים, עד שהוא מתייבש למוות. הקטע שהיה לי קשה במיוחד עם הנסיך הקטן זה כשהוא הזמין את הנחש להכיש אותו, כדי שיוכל לחזור לכוכב שלו. הייתי רק בת שבע כשקראתי את הספר וזה היה לי עצוב מדי. כמובן שאז עוד לא ידעתי שזמן מה אחרי שכתב את הנסיך הקטן, נפל מטוסו של סנט-אקזיפרי לים והוא נהרג, ורק לפני מספר שנים מצאו את המטוס בים. לפני זה היו כל מיני סיפורים, שאולי הוא התאבד. האמת שעדיין רוחשות שמועות על האופן שבו סנט-אקזיפרי נהרג, וכבר אי אפשר לקרוא את הנסיך הקטן בלי לחשוב שכתב את זה איש שעוד מעט ימות בנפילה של מטוסו לים, ואז הספר נראה כמו נבואה אכזרית שהגשימה את עצמה, או כאילו הטייס פגש את הנסיך הקטן בעולם הבא, למרות שאם זה מה שהיה קורה, הוא לא היה צריך להזמין את הנחש. תמיד פחדתי מהמוות בספרים, במיוחד מנחש שמכיש, אבל גם מכל מוות אחר. אני מפחדת שאחשוב על כך ואולי אחלום על כך בלילה, ואולי בחלום הכל יקרה כמו בסיפור ואני אתעורר מבועתת ואפחד להירדם בחזרה. קשה לסבול את המחשבה שהחיים כל כך אכזריים והמוות כל כך נורא, והטייס הלך במדבר סהרה שעות, על גבעות חול או אולי על אבני חצץ, אין שם צל בשום מקום, אין שם שום שיח או עץ. אנחנו הלכנו בשורה ארוכה בבגדי גדנ"ע ועם מימיות על המתניים והמים בתוכן היו חמים מהשמש והפנים שלנו נשרפו מהשמש שמרוב חום נראתה מטושטשת וסביבה היו עיגולים גדולים של אור. יש אנשים שמאד אוהבים את המדבר אבל אותי הוא מפחיד. בלילה נהיה פתאם קר מאד וקפאנו בתוך האהלים שבנינו משמיכות שקשרנו את קצותיהן ליתדות שתקענו באדמה. אולי הטייס דוקא הלך בלילה, אולי היו שם שיחים ואולי הכיש אותו נחש מתחת לאבן שהוא הפך בטעות ברגליו העייפות. זה היה לפני שבעים שנה ואני לא צריכה לחשוב על זה כל כך הרבה, אבל נדמה לי שזה כאילו קורה עכשיו. אולי אם לא הייתי קוראת בגיל שבע את הנסיך הקטן לא הייתי נרעשת מסיפור על טייס שמטוסו נפל במלחמת העולם השנייה במדבר הסהרה ואיש לא ידע היכן הוא ולא הציל אותו. הרי מימיי לא הייתי במדבר הסהרה. בכלל לא הייתי מעולם על אדמת אפריקה, ואינני חושבת שאסע לשם. רק בגלל הנסיך הקטן מדבר הסהרה נראה לי מקום מאד מוחשי. יש שם גבעות חול וכוכב בשמיים ולמטה על הארץ הנחש מכיש את הנסיך הקטן והוא צונח חרש, ולא צריך להיות עצובים, כי הוא חזר לכוכב שלו. כשמכיש אותך נחש אתה יכול לחזור לכוכבית בי-612 אבל אתה לא יכול לחזור לאנגליה. עכשיו אני עצובה כמו שהייתי בגיל שבע וקראתי שהנחש הכיש את הנסיך הקטן. כמה נידח המקום הזה שבמשך שבעים שנה איש לא מצא את המטוס ולא נגע בו, הוא נשאר שלם וללא פגע, וזה בדיוק מה שחרץ את גורלו של הטייס, שהוא נפל במקום כל כך נידח, ולמרות שהצליח להנחית את המטוס בשלום לא היה לו סיכוי, אולי עדיף שהיה מתרסק עם המטוס ומת מיד בלי לסבול. בסיפורים אנשים תמיד איכשהו מסתדרים בכל מקום, על אי בודד וביער ובמדבר, תמיד הם מוצאים משהו לאכול ולשתות ובונים להם בית לגמרי לבד ומגדלים שערות וזָקָן, ותמיד מישהו מוצא אותם בחיים, אבל בחיים האמיתיים בן אדם לא יכול להסתדר לבדו, אם הוא לא מוצא אנשים אחרים הוא פשוט מת, ושבעים שנה לא מצליחים למצוא אותו. האנשים מחיל האויר הבריטי אמרו כל הזמן מדהים, זה מדהים, הם התכוונו לכך שמצאו את המטוס הריק, ואני רק חשבתי כמה נורא, כמה נורא לחשוב איך הטייס מת, לגמרי לבדו במדבר, ואפילו הנסיך הקטן לא בא לבקש ממנו "צייר לי כבשה".
