כבר שנים מונח אצלי צילום של כתבת "דר שטירמר" שאת תרגומה אני מביאה להלן, ובה מתואר סבלו של ריכרד וגנר מידי המוסיקאים והמבקרים היהודים, שלא חיבבו לא את יצירתו המוסיקלית ולא את יצירתו האנטישמית "היהדות במוסיקה". תיאורו של האנטישמי כקרבן שהיהודים רודפים אותו ומאיימים לכלותו מאד אופייני לשיח האנטישמי הגרמני עד עצם היום הזה. התלבטתי הרבה אם לתרגם את הכתבה, מאחר שמוזכרים בה שמות אישים שכבר אינם ידועים כיום, אבל קריאת כמה מן הויכוחים על השמעת וגנר בימים האחרונים הביאה אותי להחלטה לתרגם את הכתבה בכל זאת, ולהלן הסבר קצר לכמה מן השמות הנזכרים בכתבה:
המלחין אטינגר כתב חיבור תשובה ליצירתו האנטישמית של וגנר "היהדות במוסיקה".
תיאטרון ואלנר היה תיאטרון עממי חשוב בברלין של המאה ה-19, נשא זמן מה בתואר "התיאטרון המלכותי". הנאצים ייחסו לו חשיבות מיוחדת בהיותו תיאטרון עממי שהתמחה בקומדיות גרמניות פופולאריות.
הנס זכס הוא דמות היסטורית אמיתית של סנדלר-משורר (1576-1494) וגיבור האופרה הקומית של וגנר "המייסטרזינגר מנירנברג", וסיקטוס בֶּקמֶסֶר (סכין בגב) הוא דמות של פקיד מאוס שעיצב וגנר באופרה על פי דמותו של המבקר היהודי הנסליק שמצוטט בכתבת "דר שטירמר" זו. השחקנים תיאודור רוישה Reusche וקרל הלמרדינג היו צמד קומי ידוע בתיאטרון וַאלנֶר בברלין באמצע המאה ה-19. אוה היא הדמות הנשית הראשית באופרה "המייסטרזינגר מנירנברג".
ולהלן תרגום הכתבה:
דר שטירמר, 29 ביולי 1938
ריכרד וגנר במאבק נגד היהדות
נציב העיר ריכרד וילהלם שטוק בנירנברג פירסם בהוצאת קרל אולריך ושות' בנירנברג את הספר "ריכרד וגנר ועירו של המייסטרזינגר". אנו מביאים מתוך יצירה מצוינת זו בתוכנה ובנועזותה חלק מן הפרק "מבקרים יהודים על מייסטר זינגר מאת ריכרד וגנר".
[העיר נירנברג היתה גם מקום מושבה של הוצאת "דר שטירמר"]
אחדים ישאלו: מה לביקורות שלהלן על ה"מייסטרזינגר" ולכותרת הספר הזה? בעצם הרבה מאד, כי הן נוגעות לכל יצירה של ריכרד וגנר, שקושרת אותו ואת תהילתו לנצח עם העיר נירנברג.
יצירה גרמנית קדמונית זו מותקפת מיום הופעתה על ידי היהדות ולַווייניה באופן המר והמזוהם ביותר,תוצאה הכרחית של שנאתו המדבקת של גזע חסר-שורשים זה לכל חיי נפש ויצירה עממיים. בראש וראשונה ניסו המבקרים והסופרים היהודים, שבדיוק בימי חייו של וגנר צצו מן האדמה כפטריות רעל, באמצעות ההתקפות הבלתי ענייניות ביותר והשפלות ביותר על ריכרד וגנר ויצירותיו, ליצור חזית אנטי וגנרית גדולה. הדבר היה תקף גם לגבי הפולשים היהודים לחיי המוסיקה של ארצות המערב – כמו ג'קומו מאיירבר, שבאמת שמו יעקב ליבמן בר, איגנץ בריל ואחרים – כדי לעודד ו"להגן" כנגד היוצר הגאוני של דרמות המוסיקה הגרמניות. הם היו חייבים לחסל את האנטישמי הגדול, כפי שריכרד וגנר תיאר את עצמו באומץ בעל-פה ובכתב, שקרע ללא התחשבות את המסכה מעל פניהם של טפילים אלה על חיי התרבות הלאומיים של העמים.
מבקרים יהודים רבים גם לא הסתירו את הדבר, שהסיבה העיקרית להתנגדותם למוסיקה של וגנר הינה האנטישמיות של רב-האמן. כך למשל היהודי E. M. Oettinger, שהניח לפרסם ברבים את דברי התועבה הבאים על ריכרד וגנר:
אתה שונא, אתה נגעל מהיהודים. אבל מדוע אתה שונא אותם? אך ורק מפני שהם יוצרים מוסיקה טובה יותר משלך, יותר כישרון מקורי משלך, יותר גאונות טבעית משלך, ולמרבה הצער גם יותר כסף מאשר לך, מר וגנר. קוראים לך ריכרד, אבל בשום אופן אין לך לב-ארי, כאשר אתה מגנה את היהודים ובפרט את המלחינים היהודים כמו כומר קתדרלה שיצא מדעתו, ורק מפני שהאופרות היהודיות נוחלות בגרמניה ובצרפת, באנגליה ובאיטליה, בעצם בעולם כולו, עשרת מונים יותר הצלחות מן היצירות הנוצריות-גרמניות שלך.
ה"ביקורות" הבאות מציגות דוגמאות של תשפוכות יהודיות על המוסיקה של רב-האמן מביירות, ומהן אפשר לזהות נכונה את היבבה היללנית של המון הנחשים חסרי האונים המזילים ריר: "שטות השורפת את המוח", "מוסיקה מצחינה", "תליינה של המוסיקה המודרנית", "מאחז עיניים מוסיקלי", "הונאה מוסיקלית", "שגעון-גדלות וריפיון-מוחין", "יצירה חסרת-ניחומים", "הבל ורעות-רוח", "מוסיקת טירוף", "מוסיקה למטחנת-קפה וקנקן תה", "נהמת סיר", "סרנדת חתולים", "קרקור צפרדע", "שאגת דרקון", "קדחת-עצבים", "התעללות באוזניים", "אפקטים של ניפוץ חרסינה", "מוסיקת עינויים", "שמנת כבשים", "שרלטן". האופרה "זהב הריין" תוארה כ"אקוואריום של זונות". איזו זוהמה שהמבקרים היהודים וכתבי העת היהודיים שפכו, במיוחד על ה"מייסטרזינגר מנירנברג", מראים הקטעים הבאים: החצי-יהודי אדוארד הנסליק, בוודאי אחד מ"מבקרי-המוסיקה" הידועים לשמצה ביותר, כתב בשנת 1868 על הצגת-הבכורה של ה"מייסטרזינגר" בתיאטרון החצר במינכן ב"וינר מורגנבלאט":
"שתי המערכות הראשונות עם תחילת השלישית יוצרות רושם של ערבת חול חסרת-נחמה, שרק לעתים רחוקות מחייה אותה פרח זעיר, אשר אמנם לקראת הסוף מובילה לנוה-מדבר פורח. הפתיחה ל"מייסטרזינגר", שמטילה לשיעורין, בזה אחר זה, את כל המוטיבים המרכזיים באופרה, בשטף של סקוונצות ומהלכים כרומטיים, כדי להטילם לבסוף בסופת צלילים אמיתית זה מעל זה וזה בתוך זה, מחייבת להעלות את ההשערה, ש"המייסטרזינגר מנירנברג" עוסקת בעיקר בציאנקלי. רק ההקדמה המזעזעת עוד יותר ל"טריסטאן ואיזולדה" מונעת ממני להכריז על קטע תזמורתי זה כעל אחת הפתיחות היותר בלתי נעימות בעולם. המייסטרזינגר נמנית, במלה אחת, על התופעות המוסיקליות יוצאות-הדופן או החולניות המעניינות ביותר. אם חושבים עליהן כדבר שבשגרה, משמעותן היא קץ האמנות."
במאמרו "האופרה המודרנית" מכנה הנסליק את הליברית של ה"מייסטרזינגר": "עלילה קטנה, דלה, שללא התפתחות מותחת או אינטריגות שוקטת על שמריה ובקושי מציעה חומר מספיק למחזמר של שתי מערכות."
באפריל 1870 פירסם "עיתון הזרים הברלינאי" Berliner Fremdenblatt את הדברים הבאים:
"הנהלת אופרה ראויה לשמה בוודאי תבקש בנימוס רב, להציג את המחזמר החדש "המייסטרזינגר" בתיאטרון וַאלנֶר, שלכך פארסה זו מתאימה להפליא.
רק חישבו על רוישה בתור הנס זכס, הֶלְמֶרְדִינג בתור בֶּקמֶסֶר, על שטוֹלֶה בתור שולייתו של זכס, איזה עלה תלתן נהדר! אפילו המוסיקה הקריקטורית תישמע בתיאטרון-ואלנר הרבה יותר דרמטית! אבל אם הנהלת התיאטרון המלכותי לא תקבל את הצעתנו, נמליץ לה על קיצורים משמעותיים, ונציע למחוק לגמרי למטרה זו את המערכות 1, 2 ו-3."
לרגל בכורת ה"מייסטרזינגר" בקרלסרוהה ב-5 במרץ 1869 כתב ה-Neue Freie Press (העיתון בו כתב הרצל שנחשב עד האנשלוס ל"עיתון יהודי") בין השאר את הדברים הבאים:
"גרועה לגמרי היא אוה, אחת הגיבורות האפידמיות אצל וגנר, חולת אהבה וטירוף, הקורסת בזרועות מושטות למול הנבחר, מיוחמת, עד שאדם שואל את עצמו שוב ושוב בפליאה, על איזה מודלים ערך היוצר את מחקריו לדמויותיהן של בתולות אלה.
אלה קריקטורות מכוערות של יוליה של שייקספיר וגרטכן של גיתה ---
לקומדיה מוסיקלית אמיתית אין שום סימן. המהות הרוממה המודגשת של וגנר, ההאלהה הבומבסטית העצמית החגיגית שלו, חונקת כל ניצוץ של הומור אמיתי. רק לפעמים יש לה השפעה קומית בעל כורחה."
"ברלינר מונטאגסצייטונג" מפרסם במקומון שלו בנובמבר 1875 את הידיעה הבאה:
"האופרה המלכותית, שעמלה על שינון "טריסטאן ואיזולדה", תעלה אחר כך שוב את "מייסטרזינגר" של ריכרד וגנר, הנוראה שבכל האופרות הנוראות."
"מבקר האמנות" היהודי ר. ווירסט כתב בשנת 1870 בדיון על "מייסטרזינגר":
"ביצירות שנתחברו על פי עקרונות אחרים לא היו מתייחסים בכלל לקוינטט [מייסטרזינגר, מערכה 3). אבל כמובן שהגוועים בצמא מסתפקים גם בפה מלא מי בִּצָּה."
עיתון המוסיקה הברלינאי "אקו" (שנתון 1876) מצטט מ-J.L. Klein "תולדות הדרמה" (כרך שמיני) את הציטטה הבאה:
"לא מכל המוסיקה השטנית של בעל המצח הנחושה, האבוס בפח ועץ, במפיסטופלס עם אד הגיהנום המורעל המפיסטופלי של אנוכיות מטורפת הרסנית כמלחין חצר של בעל-זבוב ומנהל כללי של מוסיקת הגיהנום, וגנר השנוא. רק וגנר הפדנטי-עצי המתאים לאדי הגיהנום, יכול היה לחבר את ה"מייסטרזינגר מנירנברג"."
מאמר מביש זה מראה לנו, שמצד היהודים ניסו הכל, כדי לחסל את ריכרד וגנר לפני כל העולם. השפעתה של מתקפה יהודית כללית זו על המוסיקאי הגאוני לא נותרה ללא השפעה על עולם האמנות והרוח הלא-יהודי. זה כידוע כשל תורשתי של הגרמני, שהוא תמיד מאד רגיש לזר, גם אם על ידי כך נכסי הרוח הלאומיים הקדושים ביותר שלו הולכים לאבדון. לכן גם מובן שרבים מן האינטלקטואלים המשועבדים ליהדות התייצבו כנגד רב-האמן מביירות ויצירותיו רבות-העוצמה. כך למשל ענה על השאלה: "האם נמצאת כבר ברשותך הפרטיטורה של ה"מייסטרזינגר" של וגנר?" מנהל ספרייה גרמנית בשנת 1868: "אינני יכול להיות אחראי לרכישת זבל כזה. לו היינו צריכים לזרוק כסף, הייתי שם כדוגמה מצמררת את הפרטיטורה בחדר הקריאה."
זה שהיהדות, במלחמתה נגד ריכרד וגנר, מצאה אוהדים כה רבים דוקא בשורות האינטליגנציה הגרמנית, שייך לפרק העצוב ביותר בתולדות האמנות הגרמנית. בימינו שואל אדם את עצמו, כיצד בכלל אפשרי הדבר, שמלחין בן-אלמוות, אחד המלחינים רבי העוצמה בכל הזמנים, זכה ליחס כה מביש ומחפיר.
כיום מבין לא רק העם הגרמני, אלא העולם כולו, את החזון הרפורמטורי הגדול של וגנר במוסיקה ומוקיר בו את אחד הגיבורים הגדולים של חיי האמנות והרוח. האנדרטה הלאומית העצומה, שריכרד וגנר הקים בעיר-הולדתו לייפציג, ושלרגל חגיגת יום הולדתו ה-125 ב-22 במאי 1938 הוסר ממנה הלוט, הינה הביטוי הנראה-לעין של הכבוד והאהבה של העם הגרמני לאחד מגדולי אמניו.
עוד על האנטישמיות של וגנר ראו ברשימתי "תיאודור אדורנו על ריכרד וגנר" וכן ברשימתי "יוזפינה הזמרת או קפקא עונה לוגנר".
