פעם, בימי נישואי האומללים, התגורר לידינו סטודנט למשפטים עם רעייתו ושני ילדיו הקטנים, שהיו בערך בני גילן של בנותיי הפעוטות. לזמן מה הייתי מאוהבת בו. חשבתי שלו הייתי נשואה לו במקום לבעלי הייתי אשה מאושרת. כשהייתי מטיילת עם בנותיי במגרש השעשועים, פגשתי אותו שם לפעמים עם ילדיו. הוא טייל עם הילדים כדי שאשתו תוכל לנקות את הבית, ולפעמים ראיתי אותו מנקה בעצמו את הבית, כשאשתו טיילה עם הילדים. באותם ימים זו היתה פסגת חלומותיי - בעל שעוזר. היתה לו מכונית קטנה וישנה ולפעמים, כשהוא לקח את אשתו וילדיו לעבודה ולגני הילדים, הוא לקח במכונית הקטנה והישנה גם אותי, וישבתי מאחור ליד ילדיו, וחשבתי כמה הייתי שמחה לשבת לידו במכונית הקטנה והישנה הזאת ולנסוע למרחקים. הוא הירבה להתלונן על חסרון כיס ועל כך שהמכונית העלובה גוזלת את פרוטותיו האחרונות. לי הוא אמר שאני מלאה בכסף, כי בעלי עבד בצבא ונהג במכונית יקרה שקיבל מהצבא, חלף רגלו שרוסקה בשלושה כדורי רובה.
את האהבה הזו שמרתי כמובן רק ביני לביני. חלמתי עליו הרבה, בעיקר בהקיץ, אבל אינני חושבת שמישהו יכול היה לחוש בכך, כי לא הרביתי לדבר באותם הימים עם איש. גם עם בעלי וגם עם אהובי דיברתי באותם הימים רק שיחות חולין, כמו מה יש לאכול וכמה צריך לשלם לועד הבית. את בעלי מיעטתי מאד לראות באותם ימים, כי היתה לו עבודה וגם מאהבת – לא ידעתי מתי בדיוק היה אצל המאהבת ומתי בעבודה – וגם לאהובי היתה עבודה, ומלבד זאת שקד על לימודי המשפטים, וכאמור, גם הירבה לעזור לאשתו בעבודות הבית ובטיפול בילדיו.
רצה הגורל שאחרי שעברתי דירה והתגרשתי וניסיתי לקיים את עצמי ואת בנותיי בדוחק מעבודות תרגום, התקשר אליי אותו האיש, ולא זיהיתי אותו מיד, למרות שקולו מיד נשמע לי מוכר. הוא אמר שהוא צריך תרגום מאנגלית לעברית, אבל הוא לא יכול לשלם הרבה, כי הוא סטודנט ממש ממש תפרן ואין לו גרוש. בשיחתנו הקצרה שנמשכה רק כמה רגעים, חזר ואמר כמה פעמים שהוא ממש ממש תפרן ואין לו גרוש, כאילו הלך והתרושש ממלה למלה. באותם ימים רציתי כל עבודה ואפילו בשכר מעט, ואמרתי לו שיבוא ויראה לי מה הוא רוצה לתרגם ואני אראה מה אפשר לעשות. אמרתי לו את שמי וכתובתי והוא אמר שיבוא מיד אבל הוא לא בא מעולם.
אחרי שהנחתי את השפופרת קלטתי שזהו אותו הגבר שפעם אהבתי וחלמתי להיות נשואה לו, והוא כבר מזמן לא היה סטודנט אלא עורך-דין, שהיה לו בהחלט די והותר כסף לשלם לי שכר נדיב, אבל הוא רצה לרמותני ולקפח את שכרי. בוודאי גם הוא זיהה בסופו של דבר מי הייתי, בוודאי לאחר שאמרתי לו את שמי, ולכן לא הגיע אליי מעולם. אולי התבייש ששיקר לי, מה שאומר שאולי בכל זאת היה לו מצפון, ואולי לאחר שהבין מי אני וידע שאזהה אותו ושלא תהיה לי שום סיבה להסכים שיקפח את שכרי, כבר לא השתלם לו לבוא.
איך בכלל יכולתי להתאהב באיש הזה, חשבתי לעצמי, באיש שהיה קמצן ונצלן עוד הרבה יותר מבעלי, ולמה חשבתי שהוא בעל טוב כל כך. ומצד שני, נדמה שהיה בכל זאת בעל טוב, כי ראיתי שעזר לאשתו לנקות את הבית ולטפל בילדים, דברים שבעלי לא עשה מעולם. אולי אם הייתי נשואה לו הייתי בכל זאת מאושרת, והוא היה עוזר לי בכל דבר, והחיים היו הרבה יותר נעימים וקלים. חשבתי וחשבתי כי רציתי להציל את הדימיונות שניחמוני פעם, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שגם לו הייתי מאושרת להיות נשואה לו, אינני רוצה להיות נשואה לקמצן שכזה.
