נישואים ישנים ותמיהות חדשות

לפעמים הכתיבה עצמה מעלה בי זיכרונות מודחקים, שאינם רוצים עוד להיעלם. כתבתי על הברית בין יש עתיד לבית היהודי ונזכרתי במיפגש עם הרבנית לפני נישואיי. היא שאלה אם אני בתולה ושיקרתי לה שכן. עכשיו אני תוהה מה היתה אומרת לי לולא שיקרתי שאני בתולה. מדוע אשה שרוצה להינשא צריכה לדווח לרבנית, שהיא פקידה מטעם המדינה, האם היא בתולה, ומתי היה המחזור האחרון שלה, כדי שהרבנית תוכל לחשב באלו ימים עליה להינשא, כדי שבמועד הנישואים תוכל הכלה הצעירה להיכנס מיד להריון. חשוב מאד שהנישואים ייערכו במועד שבו יכולה הכלה להרות, והמדינה באמצעות הרבנית דואגת לוודא זאת. זאת היתה חוויה בלתי נעימה, בוודאי שזאת היתה חוויה בלתי נעימה, אבל נדמה לי שעכשיו אני מתרגזת הרבה יותר לחשוב על כך מכפי שהתרגזתי אז. נדמה לי שכשהייתי צעירה הייתי סלחנית יותר. אני זוכרת שאמרתי שאולי אלהים סולח לי על כל החטאים אבל ספק אם הוא יסלח לי על כל השקרים ששיקרתי לרבנית. אמרתי את זה די בצחוק, אבל גם באי-נוחות. היום קשה לי לסבול אפילו שהרופאים יחטטו בגופי, אבל כשהייתי צעירה קיבלתי הכל בהכנעה: את ההטפה של הרבנית, את הטבילה במקוה, שחשבתי שאלך אליו בקביעות, אבל מלבד הפעם שטבלתי לפני החופה לא הלכתי למקוה מעולם. משהו בתוכי לא רצה ללכת לשם, למקום שבו מוותרות נשים על פרטיותן והופכות לרכוש הציבור. בתי הצעירה, שנישאה כשהיתה מבוגרת בשבע שנים מהגיל שבו נישאתי אני, לא היתה מוכנה לסבול את כל זה ונסעה עם בעלה להינשא בקפריסין. הם אמרו שזו חתונה וירח דבש ביחד וככה הם הרגישו. אני הרגשתי בעיקר אי-נעימות בכל מה שהיה קשור בנישואיי. בעלי ירד לחיי, אמי ירדה לחיי, והרבנית נכנסה לי לנשמה. היה לי מאד קשה לחשוב שאלה הנישואים שלי. נדמה היה שהם שייכים לכולם חוץ מאשר לי עצמי, שאני האדם הכי פחות חשוב בעניין. לאיש לא היה אכפת מה אני רוצה ומרגישה ומה דעתי. אנשים דיברו עליי עם אמי בנוכחותי בגוף שלישי, כאילו הייתי חפץ. איש לא אמר אפילו פעם נקרא לנערה ונשאל את פיה. רק עשר שנים מאוחר יותר, כשביקשתי להתגרש, הבנתי שאני החשובה, וכבר לא הנחתי יותר לאיש להכתיב לי דברים או לפגוע בפרטיותי. כשקיבלתי את הגט הרגשתי בעיקר שבזבזתי עשר שנים מחיי, למרות שאולי זאת דרך מופרזת לראות את הדברים. בזמן הזה לא רק ילדתי וגידלתי שתי בנות, אלא למדתי להיות הבן-אדם שרציתי להיות מבלי להזדקק לאנשים אחרים. כבר לא היה חשוב לי למצוא חן בעיני איש, וככה מצאתי הרבה יותר חן בעיני עצמי.

עכשיו אני חושבת על הרבנית וכועסת. כל כך הרבה שנים עברו מאז, ונדמה לי שרק עכשיו אני מרשה לעצמי לחוש את עומק ההשפלה והחדירה לפרטיות ולכעוס. מן הסתם נהגתי נכון כשישבתי לפניה ברוח נמוכה ושיחקתי דמות של בתולה חסודה ולא הנחתי לעצמי להתרגז. זה בוודאי פישט את ההליכים. אבל למה בעצם לא להתרגז, ולמה בכלל לסבול ולהשלים? אולי לא הייתי חושבת על כל זה לולא למדתי מבתי שלא חייבים להשלים ואפשר לחפש את הדרך שנעימה לך כדי לעשות דברים שהם דברים כל כך אישיים.

כדי להינשא בישראל צריכה אשה להשלים עם הפקעת פרטיותה בכל מובן אפשרי. איש איננו דורש זאת מהגברים. איש איננו מפשיט אותם, לא נפשית ולא גופנית. הנוהל הזה מיועד לנשים בלבד. הן מטופלות כחפץ ונמכרות כחפץ, והן שייכות לבעלן כחפץ. רק כשביקשתי להתגרש הבנתי שגבר יכול לנטוש את אשתו ולחיות עם אשה אחרת ועדיין יש לו זכות מלאה למרר את חייה ולסחוט אותה תמורת גט. הרגשתי כאילו בעצם הסכמתי לנישואים הסכמתי לנוכחותה של אשה נוספת בחיי בעלי ובהכרח גם בחיי. רק אז הבנתי כמה נמוך מעמדה של האשה במסגרת נישואים כאלה, שאפילו העובדה שהבעל חי עם אשה אחרת איננה פוגעת כהוא זה בזכויותיו על אשתו, ואיננה מעניקה לה את זכות האדם הבסיסית לסיים את הנישואים.

מעמד האשה בישראל הוא נושא שאין מדברים עליו במשא ומתן הקואליציוני. גם לא נישואים אזרחיים או ברית הזוגיות שנדונה בעבר. כל הדברים שכן מדברים עליהם – גיוס חרדים, לימודים חילוניים לחרדים וכן הלאה, כולם נושאים שנועדו לכפות על החרדים ערכים של הציבור החילוני, כפייה שבסיסה המוסרי מוטל בספק. אף לא אחד מן הנושאים הנידונים איננו עוסק בביטול הכפייה הדתית על אלה שאינם מעוניינים בה, והם כוללים כמובן גם אנשים דתיים. אפילו נושא הדרת הנשים שהעסיק את הציבור הישראלי לפני זמן לא רב נעלם מסדר היום. זה מוזר במיוחד כאשר במרכז המו"מ הקואליציוני עומד נושא היחסים בין המדינה לבין החרדים. האם קידום מעמד האשה והנהגת נישואים אזרחיים בישראל נפלו קורבן לברית בין מפלגת יש עתיד למפלגת הבית היהודי, או שמלכתחילה אין עניינה של יש עתיד אלא בהתעמרות בחרדים, ולא בשיפור חייהם של האחרים.