עכשיו
עשו על נטשה קמפוש סרט. באירופה הוא כבר עלה על המסכים ובוודאי יגיע בקרוב גם
לישראל. נטשה קמפוש נחטפה כשהיתה בת עשר, במרץ 1998, ובאוגוסט 2006 הצליחה לברוח.
החוטף התאבד באותו יום, בטרם נלכד. נטשה קמפוש מצטערת שהחוטף התאבד, כי אילו נשאר
בחיים היה ברור מי הקורבן. אחרי שהוא התאבד זה נהיה לא ברור. יש אנשים שחושבים
שנטשה קמפוש, שנחטפה בגיל עשר והוחזקה במחבוא מתחת לאדמה, הורעבה ונאנסה ועברה
התעללות מכל סוג אפשרי צריכה להתנצל על זה שהיא ברחה מן החוטף ובכך גרמה
להתאבדותו. ברחוב בוינה מציקים לה והאינטרנט מלא השמצות עליה. ההתעללות שהיא חווה
מהציבור כמעט גרמה לה לברוח מאוסטריה או להתאבד. אנשים אוהבים את הקורבן רק אם הם
יכולים להתנשא עליו, כתבה נטשה קמפוש באוטוביוגרפיה שלה. יש גם כאלה שחושבים שהיא
נשארה עם החוטף מרצונה, שיכלה לברוח קודם. כמה רוע מוציא מאנשים קורבן של התעללות
בלתי נתפסת. בפרט כשהקורבן הוא אשה.
וולפגנג
פריקלופיל שחטף את נטשה כשהיתה רק בת עשר נהג לדרוך עליה. הוא אמר לה שתמיד רצה
שפחה, Sklavin בגרמנית. אבל הסרט שעשו על נטשה קמפוש הוא באנגלית, ואם המשפט הזה
מופיע בסרט, הוא יהיה מטעה, הוא יאמר שהוא רצה slave
ולא יבינו שלא מדובר בעבד אלא
בשפחה. פריקלופיל איננו הגבר היחיד שרוצה אשה-שפחה. אני תוהה אם גם האנשים
שמתנכלים לנטשה קמפוש ותוקפים אותה ברחוב ובאינטרנט הם גברים שחולמים על אשה-שפחה,
והם לא מרוצים שהיא ברחה. לכאורה אלה שמגנים אותה על כך שלא ברחה קודם לכן חושבים
ההיפך, אבל בעצם הם חושבים אותו הדבר: מבחינתם נטשה קמפוש אשמה. היא אשמה שהיא
נחטפה והיא אשמה שהיא לא ברחה קודם והיא גם אשמה שבסוף היא ברחה ואשמה שהחוטף
והמתעלל התאבד בסוף. את הפושעים מנסים להצדיק. את הקורבן מאשימים.
כל
מה שנטשה קמפוש מספרת נשמע דימיוני אבל הוא אמת. בשמונה השנים שבהן היתה חטופה
בקושי חיפשו אותה, אבל מאז שברחה ויצאה לחופשי כולם יושבים לה על הראש ויורדים
לחייה ככל האפשר. היא ירשה את ביתו של הרוצח. גם זה לא מצא חן בעיניי הרבה אנשים.
רשויות הקהילה שלא ממש חקרו לעומק מה קורה אצל פריקלופיל כשנטשה היתה כלואה שם,
שלחו לנטשה הוראה להרוס את המרתף שפריקלופיל בנה כדי לכלוא אותה שם, כי המרתף נבנה
ללא רישיון. נטשה נדרשה לשכור אדריכל וחברת בנייה שהרסו את המרתף הלא חוקי וכעת לא
נשאר לו זכר. מאד נוח להרוס הכל. במרוצת השנים יהיה בוודאי מי שיטען שנטשה קמפוש
מעולם לא נחטפה ולא הוחזקה שם במרתף, שהרי המרתף כבר לא קיים. אולי מזל שעשו על
נטשה קמפוש סרט, למרות שבעיניי מאד מוזר לעשות על כך סרט, ומרטין וולף שצפה בסרט
וכתב עליו וגם דיבר עם נטשה, כתב שהצפייה בסרט נסבלת רק מפני שיודעים שבסוף נטשה
ניצלה. למה אנשים רוצים לעשות סרט על התעללות. בעצם כבר הציגו מחזה על נטשה וכבר
הרבה קודם היו כאלה שרצו לעשות סרטים מלאים סצינות של אלימות וסקס ונטשה לא
הסכימה. מי רוצה לראות סרט כזה על התעללות בילדה בת עשר? אולי אנשים שמזדהים קצת
עם החוטף ורוצים גם כן ילדה-שפחה. נטשה היא אשה חכמה מאד והיא יודעת את טבע האדם.
אני מתפללת בשבילה שהיא תמצא אושר, אבל אינני יודעת אם זה אפשרי בעולם שלנו. מפתה
לומר שככה זה באוסטריה, ובוודאי שיש באוסטריה רוע וצביעות בלי די, ולא הרבה זמן
אחרי שנטשה קמפוש נמלטה משבייה נחשף המקרה המזעזע עוד יותר של פריצל, שכלא את בתו
במרתף עשרים וארבע שנים ואנס אותה והוליד עמה שבעה ילדים. החברה האוסטרית היא
בוודאי גיהנום, במיוחד לנשים, אבל אינני בטוחה שחברות אחרות טובות יותר. אינני
בטוחה שגברים נורמלים יותר אינם מזדהים בעצם עם פריקלופיל וחולמים על אשה-ילדה
קשורה שאפשר לעשות בה ככל העולה על רוחך. אני חווה את חיי כאשה כחוויה טוטאלית של
אלימות וניצול. האלימות תמיד קיימת במרחב הציבורי כלפיי נשים. האם זו אלימות לגמרי
אחרת מזו שהפעיל וולפגנג פריקלופיל המטורף כלפיי נטשה קמפוש, או זו רק צורה פחות
חריפה של אלימות כלפיי נשים, שהיא הנורמה, ושאת האשמה לה תמיד תמיד מטילים על
האשה.
Martin
Wolf, Im Hohlen Raum, Der Spiegel Nr. 8, 18.2.13
