על "האם" מאת גרציה דלדה

רק מעטים מאוצרותיה הבלתי נדלים של הספרות האיטלקית תורגמו לעברית, וכל תרגום חדש מן הספרות האיטלקית הוא שמחה גדולה. שירלי פינצי-לב נמנית על המתרגמים המעטים שמזכים אותנו בתרגומים מיצירות הספרות האיטלקית שכבר הפכו לקלאסיקה, אבל בישראל אינן מוכרות כלל, וכעת התפרסם תרגומה לנובלה של גרציה דלדה "האם" במהדורה דיגיטלית בהוצאת אינדיבוק. את הפרק הראשון אפשר לקרוא בבלוג של שירלי כאן.

את "האם" אפשר לקרוא כדרמה משפחתית או כסיפור אהבה טראגי,  אבל "האם" הוא גם תמונת דיוקנה של חברה אנושית, של כפר זעיר ונידח שהוא עולם ומלואו. דלדה מתארת בחיוך דק את הכפר שטוף האמונות הטפלות, שהשטן והשדים הם דמויות לגמרי מוחשיות בו, והכומר נדרש בו בעיקר למלא את תפקיד מכשף הכפר ולהגן על תושביו מן השדים והשטן האורבים להם תמיד, ובכך, ולא בהליכותיו המוסריות, נמדד ערכו. הסיפור משחק בין שני מושגים שונים של קדושה שמשתמשים באותו מונח עצמו באופן שונה לחלוטין: הכומר ואמו, שעיקר עניינם הוא הטיפוס בסולם החברתי, מנסים, ללא הצלחה יתרה, לשוות לעצמם תדמית של קדושה שהם מפרשים כחיי פרישות ומוסר, ואילו אנשי הכפר מבקשים אצל הכומר קדושה מסוג זה שנודע למים קדושים ולצלב, קדושה מאגית שבכוחה לגייס את האל כדי להניס את השטן, רוחות הרפאים והשדים שרוחשים סביבם, ואין להם איפוא עניין רב במוסריותו של הכומר. הם רואים בו קדוש משום שבכוחו להניס שדים, וביקוריו הליליים אצל עשירת הכפר, שככל הנראה הכל מודעים להם, אינם מפריעים להם כלל, למרות שפחדה של האם מגילוים ומהחרפה שגילוי כזה עלול להמיט על הכומר ואמו הם ציר העלילה של הסיפור והרובד הגלוי שלו.

להגחכת מושג הקדוש על ידי החלפת מאפייניו המוסריים באמונת שוטים תמימה יש מסורת ארוכה בספרות האיטלקית, מאז הפך בוקאצ'יו בפתח הדקאמרון שלו את הנוכל המתחסד דון צ'אפלטו לקדוש נערץ, והמסורת הזו מהדהדת היטב גם בסיפור הזה, החל מקבלת הפנים לכמר בכפר שבה עלתה צעקה מתוך קהל מקבלי פניו: "הוא נראה כמו קדוש!" והנשים פרצו בבכי שהאם האמינה שהוא "ביטוי של אהבה, של תקוה, של תשוקה לטוב השמימי", ועד לרגע המכונן שבו עורך הכומר טקס גירוש שדים מגופה של ילדה קטנה, בעוד שהוא עצמו כלל איננו מאמין בקיומם של שדים, ובכך הוא הופך באחת בעיני הכפריים לאיש קדוש ובעל-נס. הרגע שבו החליט הכומר להתעלם מאמונתו האמיתית ולערוך את טקס הגירוש הוא הרגע שבו הבין למה קהילתו באמת מצפה ממנו, והוא הרגע שבו הוא קונה את לב קהילתו. אבל אמו של הכומר איננה מודעת כלל לחשיבות הרגע הזה: היא מודאגת מדי כיצד יגיבו הכפריים למפגשי הכומר עם אהובתו.

דלדה פורשת בפנינו את יסורי האם המתענה מאהבהביו של בנה, שבהם, שאיננה יודעת שאינם הראשונים, היא מודעת לראשונה לכך שהיא חולקת את בנה עם אשה אחרת. מלחמתה על צניעותו היא מלחמתה על הבלעדיות להחזיק בבנה. זו מלחמתה על מעמדה שלה, בחיי בנה ובחיי הכפר, ולדידה זו הפעם הראשונה שבה הוא מסכן את שאיפותיה, ומעמיד בסכנה את כל מפעל חייה לרומם את בנה ממעמד המשרתים שאליו נולדה ובו גדלה, ובכך לרומם אף את מעמדה שלה ובעיקר להחזיק את בנה ברשותה לכל ימי חייה. מצד שני, הרומן הזה בין בנה לבין בתו של אדון הכפר מעלה בראשה מחשבות על דרך אחרת שבה יכול היה בנה לזכות במעמד, דרך הנישואים, ולרגע היא מתקוממת כנגד חובת הפרישות, שמונעת ממנה נכדים. אבל האם באמת עשוי היה בנה לזכות באהבת עשירת הכפר לולא היה כומר? עוזרו של הכומר מזכיר לה את שבריריות מעמדם כשהוא מעלה את הסברה שרק עלובת הכפר היתה חפצה להינשא לבנה. ברור לאם הכומר שאם חפץ בנה לשמור על מעמדו, אין הוא יכול להימלט מנישואיו לכנסיה.

האירוניה וגם הטראגיות בסיפור היא בכך שהאם איננה מבינה את שפע המסרים שהיא מקבלת לכך שאנשי הכפר אינם מעוניינים כלל בכומר מוסרי, ושהם עצמם דוחפים את הכומר שלהם לזרועות עשירת הכפר. כמו נבואה על עתידו של בנה מופיע סיפורו של כומר הכפר הקודם שהיה בצעירותו איש מוסר אבל בזקנתו הפך להולל. רוחו מופיע בחלומותיה כדי לומר לה שאהבהבי בנה אינם דבר כה גרוע, שיש גרוע מכומר הכרוך אחר אשה. אבל האם איננה מסוגלת להבין את המסר.

ולא רק סיפורו של הכומר הקודם מרחף מעל ראש יורשו - דלדה איננה חוסכת מהקורא מידע על אורחותיהם וטבעם של אנשי הכפר, שהיא מציירת כסדום בזעיר-אנפין: הפונדקית העשירה מלוה בריבית קצוצה ומקוה שגם הכומר ילוה ממנה ובכך ינקה את מצפונה, וקרוביו של ניקודמו הזקן מצפים למותו כדי לרשת את כספו, והסיפור אף רומז לאפשרות שהנכד שכבר שם את ידו על ממון הסב זירז את מותו שלא כדרך הטבע, ושהכומר בהסכמתו ללכת לדרכו בטרם מת הזקן, למרות שידע בלבו שעליו להישאר בלילה ליד הגוסס עד צאת נשמתו, הניח לו לנהוג כך. רגע מזעזע בסיפור שמסופר לגמרי בחטף, כאילו רק דרך אגב, הוא הרגע שבו שואלת נכדתו של ניקודמו, היחידה שאהבה את סבה באמת, האם מצבו של סבה הוטב, והכומר עונה לה ללא היסוס: "סבא שלך כבר מת". התשובה שמזעזעת את נכדת ניקודמו אמורה לזעזע גם את הקורא, שיודע מה שאין הנכדה יודעת: שהכומר נטש את סבה עם נכדו המשתוקק לכספו בעודו חי עדיין, גם אם גוסס. מדוע עונה הכומר לנכדה בביטחון כזה שסבא שלה כבר מת? כיצד יכול היה לדעת זאת בוודאות? האם השיחה בינו לבין הנכד, שבה מוודא הנכד שהכומר מסכים לכך שכספו של הסב יפול לידיו, האם בשיחה הזו הוחלפו בעצם מסרים שלא נאמרו במפורש, מסרים כבדי משקל יותר מאלה שנאמרו? שעה ארוכה התלבט הכומר אם להישאר כל הלילה עם הגוסס ובכך להימנע ממפגש עם אהובתו ולהציל את נפשו. אבל הוא בחר במודע בגיהנום על פני הצלת נשמתו, והגיהנום הזה לדידה של דלדה נמצא עלי אדמות. כאשר הכומר שב אל הכפר, חגגו התושבים את גירוש השדים שערך בניגוד לאמונתו. בני קהילתו העלוהו על נס ביום שבו איבד את שארית יושרתו. הסיפור כולו מתרחש במהלך יום זה, כמו מחזה קלאסי השומר על אחדות העלילה, המקום והזמן, והיום האחד הזה מקיף את כל החיים.

זרם האמת האיטלקי, ששירלי פינצי-לב מתמחה בו, מתנגד להנגדה הרומנטית, ששורשיה עוד בספרות הקלאסית, בין העיר המושחתת, "בבל הזונה", שתושביה ערמומיים, אכולי-תאווה ותאבי-בצע, לבין הכפר האידילי, שתושביו דלים, תמימים ושוחרי-טוב. הסופרים המשתייכים לזרם זה מתארים לנו כפריים נבערים ומוכי אמונות טפלות, שאף הם ערמומיים, מושחתים, מוכי-תאוה ותאבי-בצע, ואף הם שואפים לעושר וכבוד וכמובן לאהבה, ומתקשים להשיג את כולם יחדיו. לכן אין חשיבות לזמנם ולמקומם – לא קשה להזדהות עמהם, כי ככל האדם הם. מאבקם איננו בין ההנאות הארציות לצו האל ולמצפון, אלא בין האהבה והתאוה וסיפוקן לבין הכבוד והמעמד שכרוכים בויתור על סיפוק היצר, ודילמה זו היא דילמה אנושית אוניברסלית. לכן הסיפור איננו מוגבל לזמנו ולמקומו.  

הפער בין תודעתה של האם לזו של הכפריים הוא מקור האירוניה בסיפור: לכאורה רק הכפריים הבורים אינם מבינים, לא את דרשות הכומר ולא את הצביעות והציניות של הכומר ואמו, שבראש מעייניהם עומד מעמדם החברתי, אבל בעצם האם היא הלוקה בחוסר הבנה טראגי של ציפיות הכפריים מהכומר שלהם, ובערמומיותם של הכפריים האלה, שדוחפים את הכומר בדרכם לזרועותיה של עשירת הכפר, מבלי להיות מוטרדים מכך יתר על המידה. גם מקור הטראגיות בסיפור הוא בפער הציפיות הזה,  

קסמו של הסיפור הלכאורה פשוט ובעצם מאד מתוחכם הזה, שבו הכל מנסים לשער מה חושב ומתכוון זולתם אבל טועים בכך טעות גמורה, הוא בכך שהוא מתעתע בקורא כשם שהוא מתעתע באם הכומר, לכאורה מספר לו הכל אבל מניח לו לתעות באפלה, ולכן הסיפור נקרא כסיפור מתח: הקורא תוהה כל העת מה עתיד לקרות, עד הסוף שקשה מאד לומר בדיעבד אם הוא צפוי או בעצם הפתעה גמורה, והוא איננו חדל לתהות גם לאחר שסיים את הסיפור מה בדיוק קרה כאן: אם במחשבה ראשונה נדמה שהמיסתורין נפתר, הרי במחשבה שנייה, המיסתורין נותר בעינו.