זיכרונות ילדות

לפני מספר שנים התחלתי לכתוב את הזיכרונות האלה, והתכוונתי להמשיך אבל לא המשכתי וכמעט שכחתי מכל זה. אחי היה עדיין בריא ועכשיו כשאני קוראת מוזר לי לחשוב שכתבתי את זה לפני כמה שנים, כי מאז שאחי חולה כל הזמן עולים לי הזיכרונות מהילדות. וכך כתבתי:

הזיכרון הראשון שלי הוא מהולדת אחי. אבי לקח אותי מגן הילדים בחדרה, נסענו לחיפה, וביקרנו את אמי ששכבה בכתונת לילה אדומה או ורודה בבית החולים על הכרמל, ששם אחי נולד, ואחר כך הראו לי את אחי בחלון ושאלתי: זה עדי? קצת בהפתעה, כי אולי ציפיתי לראות ילד גדול יותר ולא תינוק כל כך קטן. גם הזיכרונות האחרים הם מאחי, אבל כמה חודשים מאוחר יותר, כששמרתי עליו בזמן שאמי הלכה לקניות, או סתם נמלטה מאיתנו. הייתי רק בת שלוש בערך, אבל נדנדתי את העריסה ואמרתי לו אל תבכה עדי. למרבה המזל הוא לא היה תינוק בכיין. הוא היה ילד די שמח. עשה תעלולים, אהב לקלקל דברים ואכל כל מה שהוא מצא. היו לו לחיים ורודות, עיני תכלת גדולות ותלתלים בלונדינים. כשהשתרר בבית שקט פתאם, אמא תמיד שלחה אותי לראות מה עדי עושה. פעם מצאתי אותו יושב באמבטיה על מכונת הכביסה ובוחש במברשת השיער של אמא בתוך קופסה של אבקת כביסה. הוא היה מאד מרוכז בכך. קשה היה לכעוס עליו, כי הוא היה ילד מצחיק. כשהגישו לו כוס לשתייה הכניס את האצבע ושאל: יש תרופה? היינו חולים לעתים קרובות וקיבלנו תמיד תרופות כאלה או אחרות.

הדרך מהגן הביתה היתה מאד ארוכה. אני אהבתי שאבא בא לקחת אותי ונתן לי יד והלכנו ישר הביתה ובדרך הוא סיפר לי סיפורים. כשאמא באה לקחת אותנו מהגן הדרך הביתה היתה ארוכה מאד וכמעט תמיד נכנסנו בדרך לחנות צעצועים וקנו לנו מתנות קטנות, בשבילי בובות קטנות ורודות ולעדי חיות זעירות מפלסטיק או מכוניות זעירות. במרכז העיר היו מכוניות וגם עגלות עם סוסים שהיה צריך להיזהר מהם מאד, כי כשסוס נבהל ומשתולל אי אפשר להרגיע אותו בקלות כמו שאפשר לבלום מכונית. בסוף היינו מגיעים לרחוב שגרנו בו, שהיה רחוב שקט ומאחוריו היו חולות ונדמה היה שהמושבה נגמרה. או אולי זו כבר היתה עיר. בשבילי הכל נראה גדול אבל להוריי הכל היה מאד קטן והם שמחו לעבור לחיפה. לי לא היה אכפת כי בשבילי הכל היה מעניין. בחדרה היה לבית גן ענק עם עצים מאחור ולידינו היה מגרש ריק ששיחקנו בו, ובקצהו השני גר צייר שגידל המון חתולים וקראנו לו איש החתולים. מתחתינו גרו רחל וחיים הסנדלר. רחל טיגנה קציצות חריפות ולפעמים שמרה עלינו. פעם אמא ראתה אותה רצה עם סל הכביסה ושאלה אותה למה היא כל כך ממהרת ורחל אמרה בלי להפסיק לתלות את הכבסים על החבל ממהרת לנסוע לחיפה לבית חולים רמב"ם לעשות לבעלה שטיפת קיבה למה אתמול הוא אכל איזה עשרים סברס. אהבתי מאד מאד סברס אבל לא היה סיכוי שיקנו לי יותר מאחד בבת אחת. אבא ואמא תמיד סיפרו שלא היה להם כסף, תמיד דיברו על זה שאין להם כסף. עכשיו אני כבר לא בטוחה אם לא היה להם כסף או שהם פשוט היו מאד קמצנים. היה מאד מקובל אז להיות קמצנים. הבגדים שלבשנו היו זולים ולפעמים ישנים, ואמא לא יכלה לסבול שאיראה יפה. לעדי זה לא היה אכפת והוא גם קרע הרבה בגדים. אני לא זוכרת אף פעם שקנו לנו בגדים חדשים. רק כשהלכתי לבית הספר סבא תפר לי ילקוט חדש מעור משובח וכבד. לסבא היתה חנות עורות וסנדלרים באו לקנות ממנו עור לנעליים ולתיקים. ליריעות של העור היה ריח כבד. תמיד אני מתרגשת להריח ריח כבד של עור, כזה שיש לתיקים חדשים ונעליים חדשות. לבשנו אז מכנסי התעמלות נפוחים, שהיו בדרך כלל בצבע כחול. לפעמים סבתא תפרה לי שמלות. שנאתי את זה, כי היה צריך לעמוד המון זמן בלי לזוז בזמן שהיא מדדה, והיא מדדה המון, והיה צריך להיזהר לא לזוז שלא אדקר מהסיכות.

פעם ניתחתי עכבר מת בחצר ועדי והחבר שלו מנחם הסתכלו עלי. הוצאתי את הקרביים של העכבר. כשהייתי ילדה הייתי מאד אמיצה ועכשיו כשאני מבוגרת אני מפחדת מהכל, והייתי רוצה להיות צמחונית ולא להרוג אף פעם חיות. אבל כל הזמן אני מבשלת עוף ומטגנת שניצלים, ואני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי. החיים לא דומים למה שמדמיינים בזמן שילדים.

בחיפה היינו משחקים בחדר שלנו וגם במרפסת הענקית שראו ממנה את הנמל והאניות. עדי תמיד היה משתולל. פעם כששיחקנו הוא עבר דרך דלת הזכוכית והיו צריכים לקחת אותו לבית חולים לתפור לו את הסנטר שנחתך לכל האורך. כמה פעמים תפרו לעדי תפרים. פעם שיחקנו באניה טובעת בתוך ארגז קרטון. אחר כך עלינו על המיטה שהיתה אי בודד וחיינו שם כמה ימים עד שהצילו אותנו. זה היה משחק מאד יפה ואחר כך נזכרתי בערגה בימים שביליתי באי הבודד במיטה שלנו, ובין המיטות זרם הים הגדול. כל החדר היה מלא בים. היה בחדר גם חלון נמוך שאפשר היה לשבת עליו ולהביט אל הים, אבל לרוב העדפנו להביט מהמרפסת, כי ממנה היה אפשר לראות את כל מפרץ חיפה מאופק עד אופק, וידענו את השמות של כל האניות.

אני חושבת שעדי היה די מאושר אם כי אינני יודעת באמת. אז חשבתי שהוא הילד האהוב, ורק אחרי הרבה שנים הבנתי שאף פעם הוא לא הרגיש אהוב, למרות שעדיין קשה לי לחשוב איך יכול היה להרגיש בדיוק כמוני.

עדי תמיד היה מחטט ושום מגירה לא היתה חסינה מהחיטוטים שלו. ותמיד הוא מצא דברים. את יודעת שלאמא היה קודם בעל אחר, הוא אמר לי . נזכרתי שפעם מצאתי אצל סבתא תמונות של אמא בשמלת חתונה, אבל החתן היה גזור, ורק היא היתה לבדה. חשבתי שאמא התגרשה מהבעל הראשון לפני שהיא נסעה ללמוד בפריס, אבל עדי אמר שהוא מצא גם מכתבים שהבעל כתב לה לצרפת. כנראה שהם התגרשו יותר מאוחר. לא ידענו הרבה דברים על החיים של אבא ואמא לפני שהם התחתנו, כי הם לא אהבו לספר, אבל עדי חיטט במגירות וככה הוא גילה את הכל.

אני רציתי לדעת אם גם לאבא היתה קודם אשה אחרת, שאולי היא האמא האמיתית שלי. אבל אף פעם לא גיליתי שום דבר, וגם עדי לא מצא שום דבר מעניין על אבא, חוץ מתמונות מאיזה טיול בנגב. קינאתי בעדי שלפחות הוא היה בטוח שאמא היא האמא האמיתית שלו, ואני אף פעם לא הייתי בטוחה. תמיד חשבתי שהיא אמא חורגת, והיא רוצה שאני אמות, והיא אמרה תמיד שאני משוגעת כמו כל המשפחה של אבא, וככה הבנתי שאני מהמשפחה של אבא, אבל לא מהמשפחה שלה. קראתי הרבה סיפורים על ילדים שחיפשו את ההורים האמיתיים שלהם ובסוף מצאו, אבל לא תמיד, ולא ידעתי איך מתחילים לחפש את האמא האמיתית שלך, שאולי היתה לך פעם ואולי לא ואולי היא כבר מתה או משהו נורא קרה לה, כי אחרת היא בטח היתה באה לחפש אותך או לראות אותך או לקחת אותך איתה למקום אחר. חשבתי שפעם תבוא האמא האמיתית שלי ותיקח אותי לגור איתה בבית מאד קטן ולא יהיה לנו הרבה כסף, אז נאכל בעיקר לחם ולבן ולפעמים בננות, ואף פעם לא נאכל גלידה או שוקולד, אבל האמא האמיתית שלי תאהב אותי באמת ותיתן לי הרבה נשיקות, ואהבה זה הדבר היקר ביותר בעולם.

הסיפורים שאהבתי במיוחד היו סינדרלה ושלגיה, כי יש שם אמהות חורגות רעות כמו אמא שלנו, ויש גם סוף טוב שמתחתנים עם נסיך וחיים באושר ועושר בארמון מלכים. את סינדרלה אהבתי אפילו יותר משלגיה, כי שלגיה קצת מפחיד מדי עם הרעל והמות והמכשפה המאד מפחידה. סינדרלה זה סיפור יפה מאד, עם אחיות טיפשות ומכוערות וצריך כל הזמן לנקות את הבית ולעשות כביסה ואוכל, אבל זה לא אכפת לי זה לא מפחיד אותי, ויש הרבה ציפורים וחיות, ואני מאד אוהבת ציפורים וחיות, יותר מאנשים. היה לי חתול מיצי שגנב בשר מהכלב של השכנים, כלב זאב גדול שנשך אותי פעם נשיכה עמוקה במתניים, כשניסיתי ללטף אותו. בבר מצוה של עדי מיצי הפך מגש של נקניקים ואכל את כולם ואני די צחקתי. כבר היינו ילדים גדולים וגרנו בבית על הכרמל עם הגינה, הלכנו בעצמנו לסרטים בקולנוע אורלי, והחלפתי ספרים ארוכים בספריה. לפעמים גמרתי אותם באותו יום והלכתי להחליף עוד ספר. את הסרט סינדרלה של וולט דיסני ראיתי הרבה פעמים, אבל הוא קצת איכזב אותי. אהבתי יותר לקרוא על סינדרלה בספרים, במיוחד בספרים עם ציורים. כבר קראתי ספרים ארוכים מאד בלי ציורים, אבל את סינדרלה עדיין אהבתי לראות מצוירת, וגם את האמא החורגת השמנה ושתי האחיות המכוערות. בגלל האחיות הרעות של סינדרלה שמחתי שיש לי אח ולא הצטערתי שאין לי אחות.

גם אצל סבתא עדי היה מחטט ומוצא מסמכים ותמונות, ואני רק חיטטתי במגירה של הכפתורים. היו בה כפתורים שסבתא גזרה מבגדים ישנים שכבר התקלקלו. היו בה כפתורים בכל הצבעים ואפילו שקופים מזכוכית וכאלה שחשבתי שהם עשויים מיהלומים. אף פעם לא ראיתי באמת יהלומים, כמובן, אבל קראתי עליהם בספרים. היה לי גם אוסף של אבנים ואהבתי במיוחד אבני קריסטל שגם הן נראו לי כמו יהלומים. חלמתי ללבוש שמלות ארוכות ומפוארות עם כפתורים יפהפיים כמו בסיפורים, והחלטתי שכשאהיה גדולה אלבש תמיד שמלות ארוכות עד הרצפה, ואגדל את השיער בלי להסתפר אף פעם, ואלך בשמלה ארוכה ומבריקה עם כפתורים נוצצים ושרשראות פנינים והשיער הארוך שלי יגלוש מאחור ויכסה את השמלה כמו גלימה. רציתי גם בעל יפה והמון ילדים, כמו שלגיה עם שבעת הגמדים. אהבתי מאד פיות עם מטה קסמים, את זו של סינדרלה וגם את זו הקטנה של פיטר פן. חלמתי הרבה על אבקת קסמים ועל לעוף למקום אחר שאיננו דומה לשום מקום שהיכרתי.

לפעמים עלינו ברגל למרכז הכרמל דרך ההר, ולפעמים הלכנו לכיפת הזהב. לפעמים הלכנו עם אבא לחוף הכרמל, וכשהיינו גדולים יותר הלכנו עם החברים לשפת הים ואספנו צדפים. הלכנו על הצדפים ברגליים יחפות כדי שיתקשה לנו העור ונוכל ללכת יחפים בלי להרגיש דבר. חלמנו להיות נועזים, כל יכולים, מכושפים. אבל רוב הזמן היינו חולים בכל מיני מחלות ובילינו הרבה במיטה. החיים שלנו לא היו דומים בשום דבר לחלומות.

פעם עדי שאל אותי אם אני זוכרת ששיחקנו קלפים עם סבתא במרפסת, בשמש, ואני לא הצלחתי לזכור זיכרונות יפים. בעיקר זכרתי מחלות ורופאים ואמא חורגת מתעללת. הייתי בטוחה שהיא אמא חורגת, כי אם היא היתה אמא אמיתית היא היתה אוהבת אותי וקונה לי שמלות יפות. חשבתי שעדי הוא נסיך כי יש לו אמא אמיתית שאוהבת אותו, אבל גם לעדי לא היו זיכרונות טובים במיוחד. אבל את זה הבנתי רק אחרי הרבה מאד שנים.

היו לעדי הרבה חברים: יונתן, שנהיה אחר כך שחקן מפורסם, ושמוליק החמוד עם פני הילד, ואנדריי שבא מטרנסילבניה ודיבר במבטא הונגרי כבד, וסיפר תמיד סיפורים מאד מצחיקים. הם דיברו במרפסת או בחדר של עדי, שהיה מחציתו השנייה של החדר שלי שההורים חצו לשניים כשמלאו לנו שתים עשרה, כדי שיהיה חדר נפרד לכל אחד מאיתנו, ואני קראתי ספרים במיטה והקשבתי להם מדברים דרך הקיר, ולפעמים צחקתי בשקט, כשאנדריי במבטא ההונגרי שלו סיפר דברים מצחיקים במיוחד. תמיד היו לעדי הרבה חברים, ואני בעיקר קראתי ספרים שהחלפתי בספרייה או קניתי, ספרים גדולים שהשתדלתי לקרוא בבת אחת מהתחלה עד הסוף. שנאתי להפסיק ספרים באמצע ושנאתי לקרוא לאט, כפי שאני קוראת היום.

נדמה לי שמגיל צעיר היה ברור שעדי יהיה זה עם החברים, זה שהוא חלק מכולם, זה שאהוב ומוקף אנשים, ואני אהיה זו שבחדר לבד עם הספרים והחתול או הכלב, מדברת עם החתול והיונים שמקננות בחלון. או אולי זה לא היה כל כך ברור. עכשיו כבר קשה לי לזכור.