הבית הפתוח כנאשם

במצעד הגאוה שהתקיים בירושלים בשנת 2005 נדקר אדם רוסו ונפצע פצעים בינוניים. כעת הוא תובע פיצויים מעיריית ירושלים וממשטרת ישראל. גם העירייה וגם המשטרה שלחו בתגובה הודעת צד ג' לבית הפתוח בירושלים. כך כותבת מנכ"לית הבית הפתוח אלינור סידי בעידכון ששלחה למכותבי הבית הפתוח:

"בימים אלו תובע חברנו האהוב, אדם רוסו, אשר נדקר במצעד הגאווה 2005 בידי ישי שליסל, את העירייה ואת המשטרה. אדם כמובן אינו תובע את הבית הפתוח. מי שהכניס את הבית הפתוח לתוך המאבק המשפטי והתעקש לגרור אותנו שוב לבית המשפט הם העירייה והמשטרה אשר הוציאו, כל אחת בתורה, הודעות לצד ג' לבית הפתוח. 

משמעות ההודעות לצד ג' היא בדיוק כמו תביעה של תאונה ברכב: אם עשיתי תאונה והתנגשתי ברכבי עם מישהו, ואני טוענת שהסיבה היתה כיוון שצד שלישי כלשהו הוא זה שבפזיזותו וברשלנותו גרם לי לאותה תאונה- אני יכולה לגלגל את האחריות ואת התשלום על הנזק אל אותו צד שלישי. זו בדיוק הטענה של העירייה ושל המשטרה- שתיהן טוענות שהבית הפתוח ברשלנותו ובהתעקשותו לקיים את המצעד באותה שנה הוא זה שגרם לנזק והוא זה שצריך לשאת בעלות הפיצוי הכספי לאדם. 

משטרת ישראל מיוצגת באמצעות פרקליטות מחוז תל אביב, ועיריית ירושלים מיוצגת על ידי משרד עורכי דין מטעם חברת הביטוח שביטחה אותה באותה שנה. אותו משרד עורכי דין הגדיל לטעון כי הנזק הנפשי ממנו סובל אדם אינו נובע מן הטראומה שבניסיון הרצח שהיה קורבן לו אלא נובע מנטייתו המינית. כן הם טוענים כי הבית הפתוח לא עשה מספיק כדי להרגיע את הרוחות שנשבו נגד המצעד ובמיוחד - לא היה צריך לפנות לבג"צ באותה שנה על מנת להכריח את העירייה לקיים את המצעד, וכי עצם הפניה שלנו היא רשלנות המצדיקה את גלגול האחריות אלינו. חשוב להבהיר - לא העירייה ולא המשטרה טוענות כי הבית הפתוח התרשל בתפקידו בכך שכשל בלמלא אחר ההוראות שניתנו לו, זלזל בהנחיות, לא הציב מספיק סדרנים, לא גידר מספיק גדרות או לא קנה מספיק אמצעי בטחון כפי שנתבקש. להפך. הטענה היחידה שנטענת היא שעצם קיום המצעד היה רשלני ועצם הפניה שלנו לבג"צ לא היתה צריכה להתקיים. כלומר, הבית הפתוח חטא בעצם פעילותו."

בינתיים התבשרנו שלגבי הודעת צד ג' של העיריה הגיע הבית הפתוח להסדר עמה וההודעה תבוטל. לא כך לגבי הודעת משטרת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז תל-אביב שמייצגת אותה. פרקליטות מחוז תל-אביב הינה חלק ממערכת האכיפה של מדינת ישראל, ולטענות שלה במקרה זה יש השלכות מרחיקות לכת, גם אם קשה להאמין ששופט כלשהו יקבל אותן.

הניסיון להפחית אחריות, שמשמעותה כמובן כספית, לגבי מצבו הנפשי של קורבן ניסיון רצח, בטענה שמצבו הנפשי נגרם מעצם היותו הומוסקסואל ולא מניסיון הרצח, פירושה לתת פרס למי שפוגע בהומוסקסואלים או בכל קבוצה שמצבה הרגשי פגיע, ופירושו שדוקא מי שפגיע יותר זוכה לפחות הגנה משפטית. לעניות דעתי אם קבוצה מסוימת באוכלוסיה היא רגישה ופגיעה יותר מבחינה נפשית, וייתכן שכך הדבר לגבי הומוסקסואלים, יש להטיל אחריות כבדה יותר על מי שפוגע בה ועל מי שאמור להגן עליה ולא אחריות מופחתת, כפי שמטילים אחריות כבדה יותר על מי שפוגע בחסרי-ישע. ככל שהקורבן שייך לקבוצה פגיעה יותר, יש להגדיל את האחריות להגן עליו ולא לפגוע בו ולא להפחית אותה.

לטענת הרשלנות מצד הבית הפתוח בשל עצם קיום המצעד והפנייה לבג"ץ כדי שיורה לאפשר את קיומו למרות התנגדות העירייה יש השלכות כבדות משקל על הזכות להפגין והזכות לפנות לערכאות, השיקולים שצריכות הרשויות והמשטרה להפעיל במתן רישיון הפגנה הם שמירת חופש הביטוי וחופש ההפגנה, שהם מיסודות המשטר הדמוקרטי, ולא הקושי להגן על ביטחון המפגינים שהוא מחובתה של המשטרה גם אם הדבר איננו קל. זכותה של המשטרה, כפי שהיא עושה מדי שנה, לדרוש מן הבית הפתוח להעמיד את מספר הסדרנים הנדרש, לשמור על הצעידה במסלול המוסכם מראש ולמלא אחר כל הדרישות וההוראות. כמי שמשתתפת במצעדי הגאוה מדי שנה אני יכולה להעיד שבשום הפגנה או אירוע של גוף אחר לא נתקלתי בהוראות ביטחון ובמגבלות חמורות כל כך כמו אלה שאני חווה מדי שנה במצעד הגאוה, שמתכנס במתחם שהמשטרה סוגרת מראש, בודקת את כל באיו ומסמנת אותם לאחר הבדיקה בסרט דביק שאפשר להוריד רק בעזרת מספריים, לרוב סרט ורוד או סגול, מה שמעלה אסוציאציות מאד בלתי נעימות – מעולם לא נתקלתי בכך בשום הפגנה אחרת, והשתתפתי בחיי בכמה וכמה הפגנות ואירועים ציבוריים. אין למשטרה ולא לעיריה זכות למנוע את עצם קיום המצעד או להתנער מאחריות לביטחון הצועדים. בוודאי שחיי המשטרה היו קלים יותר לולא התקיימו הפגנות, אבל זכות ההפגנה והמחאה היא מנשמת אפה של הדמוקרטיה – אנשים פרטיים וגופים ציבוריים רשאים לקיים אירועים ציבוריים והפגנות שאינם רצויים לרשויות ואין זה מפחית כלל מחובת הרשויות לשמור על ביטחונם. דומה הדבר לטענה שיש לגלגל את אחריות המשטרה ושירותי הביטחון לרצח רבין על רבין עצמו או על מארגני העצרת, מפני שהמארגנים התעקשו לקיים את העצרת ורבין התעקש לנאום בה. לעובדה שהעיריה והמשטרה, עקב דעות קדומות נפוצות, התנגדו לפעילות הבית הפתוח ולמצעדי הגאוה, אין שום קשר לחובתן לאפשר פעילות זו ולהגן על הצועדים. משטר דמוקרטי מבוסס על כך שהרשויות מחויבות להגן על זכותו של האזרח לחופש ביטוי ומחאה גם כאשר אין הדבר נוח להן ואפילו אם הוא מכוון נגדן.

לי אישית קשה היה במיוחד לראות שהמשטרה מיוצגת באופן כה פוגעני כלפי הקהילה ההומוסקסואלית על ידי פרקליטות מחוז תל-אביב. שני הגופים אחראים בעיניי לתפירת תיק לא רק לחגי פליסיאן שהואשם עקב ראיות בדויות במעשה הטבח במועדון הבר-נוער - למרות שהמעט שיכלו לספר הקורבנות על מראהו של רעול-הפנים היורה הוא שעיניו בהירות, ירוקות או כחולות, מה שאיננו תואם כלל את עיניו הכהות וגון פניו הכהה של פליסיאן, והיה צריך להדליק מיד נורה אדומה אצל החוקרים – אלא תפרה תיק בראש וראשונה למנהל הבר-נוער שהואשם ברבים באחריות לרצח, שלדברי המשטרה לא היה פשע שנאה אלא נקמה. קשה להימנע מהמחשבה המדכאת שלמרות שמצבם של ההומוסקסואלים בישראל נחשב לטוב יחסית, גופים מרכזיים של אכיפת החוק במדינה לוקים בדעות קדומות זדוניות כנגד הומוסקסואלים, ובמקום להגן עליהם גם מתירים את דמם וגם מגלגלים עליהם את האשמה.

הבית הפתוח מבקש לשתף בדברים ולסייע במה שאפשר ואף אני מבקשת זאת מקוראיי כאם שחרדה מאד מן האלימות וההסתה ההומופובית שהם לצערי חלק בלתי נפרד מחיינו. וזיכרו בבקשה שרוצח הצעירים במועדון הבר-נוער טרם נתפס.