הפסוק בספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ', ידוע כל כך, שלרוב אין
חושבים שמשהו בו בלתי מובן: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים,
וענף עץ עבוֹת וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". רק שני פסוקים
אחר כך, בפסוק מ"ב, נאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים". אבל כיצד
קשורים ארבעת המינים לסוכות, ולשם מה בעצם לוקחים אותם? מה אמורים לעשות בהם?
אפילו לא נאמר שצריך לברך עליהם. הברכה על ארבעת המינים היא מסורת מאוחרת בהרבה.
היעדר הפירוט לגבי לקיחת המינים והשימוש בהם מעורר תהיות, כי כמה
פסוקים קודם לפסוק הזה יש תיאור מפורט מאד של מצוות לחג הסוכות:
"בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה': ביום
הראשון מקרא קודש, כל מלאכת עבודה לא תעשו: שבעת ימים תקריבו אִשֶּׁה לה', ביום
השמיני מקרא קודש יהיה לכם, והקרבתם אִשֶּׁה לה', עצרת הוא, כל מלאכת עבודה לא
תעשו."
(ויקרא כ"ג, פסוקים ל"ג-ל"ו)
ואז בפסוק ל"ז, כמו התחלה של טקסט חדש, נאמר: אלה מועדי ה' אשר
תקראו אותם מקראי קודש, להקריב אִשֶּׁה לה', עולה ומנחה, זבח ונְסָכִים דבר יום
ביומו וגו'. ובפסוק ל"ט מחדש, אבל בנוסח אחר, שוב מדובר על חג הסוכות:
"אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי, באוספכם את תבואת הארץ, תחגו את
חג ה' שבעת ימים, ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון:"
המשותף והמוזר בשתי הגירסאות הוא ציון שבעת ימים לחג הסוכות, ומיד אחר
כך התייחסות ליום השמיני, שמוזכר כמקרא קודש, כשבתון וכעצרת. האם חג הסוכות הוא
איפוא בן שבעה או בן שמונה ימים? ומנין צץ היום השמיני הזה, שיהפוך לימים לשמחת
תורה? בתורה ובתנ"ך בכלל אין תשובה לתהייה הזו. פרשנים מאוחרים יותר פירשו
ששמיני עצרת הוא חג נפרד מחג הסוכות, אבל עדיין המשפט "תחוגו שבעת ימים, ביום
הראשון שבתון וביום השמיני שבתון" נשמע מוזר. אם כי יש הקבלה מסוימת לפסח,
שנחוג בי"ד בניסן "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה',"
וצמוד אליו מיד חג המצות בט"ו ניסן: "ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות
לה', שבעת ימים מצות תאכלו." (ויקרא כ"ג פסוקים ה'-ו'). גם כאן שני חגים
שהתמזגו לאחד, אבל כאן מצוינת גם שעת היום בין הערביים, שבה נאכל זבח הפסח, מעט
לפני שקיעת החמה על הארבעה עשר בחודש וכניסת החמשה עשר, והרי כאן יותר ערב חג מיום
חג נוסף.
ובפסוקים מ-מ"ג נאמר:
"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות
וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה
חוקת עולם לדורותיכם, בחודש השביעי תחוגו אותו. בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח
בישראל ישבו בסוכות: למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי
אותם מארץ מצרים, אני ה' אלהיכם."
ובכן, בחודש השביעי תחוגו שבעת ימים את חג הסוכות לה', שבעת ימים תשבו
בסוכות, זכר ליציאת מצרים, כפי שבחודש הראשון תחוגו את חג המצות לה', ושבעת ימים
תאכלו מצות לזכר יציאת מצרים. אבל בספר במדבר פרק כ"ט אנחנו שומעים על חג לה'
שבעת ימים בחמשה-עשר בחודש השביעי, ואין שֵׁם לחג הזה, אלא רק פירוט הקרבנות שיש
להקריב לה' בחג הזה מדי יום, וגם כאן יש לחוג שמיני עצרת לאחר שבעת הימים, אבל השם
סוכות איננו נזכר כלל, ואף סיבת החג איננה נזכרת, רק שיש לחוג בתאריך זה חג לה':
"ובחמשה עשר יום לחודש השביעי מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת
עבודה לא תעשו, וחגותם חג לה' שבעת ימים: והקרבתם עולָה אִשֶּׁה ריח ניחוח לה',
פרים בני בקר שלושה עשר, אילים שניים, כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים יהיו."
(במדבר פרק כ"ט פסוקים י"ג ואילך), ועוד כהנה וכהנה הוראות מפורטות להקרבת
קרבנות מדי יום ויום בשבעת ימי סוכות ואף ביום השמיני עצרת, ומכאן הביטוי השגור עד
ימינו "ריח ניחוח" שטעמו נשמר עמו.
הדימיון בין דברי ויקרא לדברי במדבר הוא בהבחנה בשני המקומות בין שבעת
ימי החג לשמיני עצרת, ובנוהג הקרבת הקרבנות מדי יום. דוקא מצוות הישיבה בסוכות ולקיחת
ארבעת המינים איננה משותפת לשתי המסורות השונות.
ואם לא די בכך, בספר דברים פרק ט"ז יש לנו גירסה נוספת:
"חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגֹרנך ומיִקְבִך: ושמחת
בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך: שבעת
ימים תחוג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה', כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה
ידיך והיית אך שמח."
(דברים ט"ז, פסוקים י"ג-ט"ו)
כאן חג השבועות הוא אחד משלושת הרגלים שמוזכרים מיד אחר כך, והוא
מזכיר באופיו את חג הביכורים, ואין זכר לשמיני עצרת. לגירסה זו אין דבר עם גירסת
ספר במדבר, אך היא מזכירה את גירסת ספר ויקרא בדגש על מצוות השמחה.
פיתרון מסוים, או אולי דוקא תמיהה נוספת לעניין המסורות השונות של החג
לה' בחמשה עשר בתשרי, מספק תיאור חידוש החג בארץ-ישראל בימי עזרא ונחמיה, כמסופר
בספר נחמיה פרק ח', לאחר שבראש השנה, בראשון לחודש תשרי, ביקש העם מעזרא הסופר
להביא את ספר התורה ולקרוא לפניהם, התקיים מעמד מרגש מאד כמתואר:
"ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים, ויאמרו
לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר ציוה ה' את ישראל: ויביא עזרא הכהן את
התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמוע ביום אחד לחודש השביעי: ויקרא בו
לפני הרחוב אשר לפני שער המים מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים,
ואוזני כל העם אל ספר התורה: ויעמד עזרא הסופר על מגדל עץ אשר עשו לדבר..."
(נחמיה פרק ח' פסוקים א-ד)
כך עמדו כל העם ברחוב מעלות השחר ועד צהרי היום והקשיבו לקריאת התורה,
איש ואשה יחדיו, ולא עשו להם גדרי צניעות להרחיק את הנשים, כנראה נפלו אבותינו
בצניעותם מאותם פרחי כהונה של ימינו שאינם יכולים לקרוא בתורה במחיצת נשים. דמעות
מעלה בעיניי התיאור הזה, שהוא אולי היפה בתיאורי שיבת ציון מימי קדם ועד ימינו, ולוואי
ונתחדש המנהג בעינו שיהיו גברים ונשים וכל העם עומדים ברחובה של עיר ומאזינים
יחדיו לקריאה בתורה ואין אונס.
וביום השני לחודש תשרי, ואולי כאן ראשית מנהג יום טוב שני של ראש
השנה, נאספו ראשי האבות לכל העם, הכהנים והלווים, אל עזרא הסופר, "להשכיל אל
דברי התורה, וימצאו כתוב בתורה אשר ציוה ה' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג
בחודש השביעי: ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים לאמר: צאו ההר והביאו
עלי זית ועלי עץ שֶׁמֶן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבוֹת לעשות סוכות
ככתוב."
(נחמיה פרק ח', פסוקים י"ג-ט"ו)
הנה לא ארבעת מינים יש כאן אלא חמשה, ואין בהם פרי, אלא כולם עלים הם,
בעצם ענפים עמוסי עלים, עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות,
והמטרה היא להכין מהם סוכות, לבנות סוכות שעשויות מענפי עצים ועליהם, וזה פשר איסוף העלים. ולמרות שמסורת חז"ל
היא ש"ענף עץ עבות" משיח ההדס הוא, נאמר כאן "עלי הדס" בנפרד
ו"עלי עץ עבות" בנפרד, ולמרות ש"עץ עבות" ניתן להבין כלשונו ככל
עץ שענפיו עבותים או מפותלים, כפי שנאמר בספר יחזקאל פרק ו' "אלה עבותה"
כשם תואר לענפי העץ הצפופים או המפותלים זה בזה, אפשר שמין עץ הוא, כמו "עץ שֶׁמֶן",
שהיו מי שחשבו שעץ זית הוא, אבל כאן עלי זית ועלי עץ שמן בנפרד, ועץ שמן מופיע
בכמה וכמה מקומות בתנ"ך, למשל כעצים שמהם עשה שלמה המלך כרובים בדביר:
"ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן, עשר אמות קומתו וחמש אמות כנף הכרוב האחת
וחמש אמות כנף הכרוב השנית, עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו, ועשר באמה הכרוב
השני, מידה אחת וקצב אחד לשני הכרובים", (מלכים א', פרק ו', פסוקים
כ"ג-כ"ה), מה שמעיד אולי על קדושתו של העץ. ועוד נאמר בישעיהו מ"א,
פסוק י"ט: "אתן במדבר אֶרֶז שיטה והדס ועץ שֶׁמֶן, אשים בערבה ברוש תדהר
ותאשור יחדיו", ומשותף לכל המינים הנזכרים בפסוק זה, שמתוכם אנו יכולים להיות
בטוחים רק בזהותו של הארז, שהם צומחים על מים, כמו גם ערבי הנחל שנזכרים בארבעת
המינים ואינם נזכרים בספר נחמיה. בכתבי הקודש הנוצריים תורגם הדס בהתמדה כMyrtus, וזה מקור זיהויו המודרני של הצמח. לבחירת המתרגמים סייעה מן הסתם היותו של צמח ה-Myrtus צמח קדוש לאלת האהבה היוונית אפרודיטה, ולהסמכתו במסורת היוונית לעץ הזית. אין פלא איפוא שבתרגום הפסוק בישעיהו תורגם "הדס" לMyrtus ו"עץ שמן" לעץ זית, וכך גם במקומות אחרים בתנ"ך שבהם נזכרו מינים אלו.
אבל האם אנו יכולים להשליך מן הנאמר בספר נחמיה על ארבעת המינים
שנזכרים בויקרא? האם גם הם נאספו לצורך בניית סוכה? יש הגיון בדבר לגבי כפות תמרים
וענף עץ עבות וערבי נחל, שמתאימים לסכך בהם, אבל אין היגיון בדבר לגבי "פרי
עץ הדר" המיסתורי, שנותר עלום, ומסורת חז"ל היא שהכוונה לאתרוג, שהוא
פרי שהובא לארץ ישראל מפרס רק עם עזרא ונחמיה, ואפשר אולי שמנהג לקיחת אתרוג
כ"פרי עץ הדר", שבשבילו מתכנה בימינו כל קבוצת הפירות האתרוגיים
"הדרים", מקורו באותם ימים של חידוש מנהג הקמת הסוכות בימי עזרא ונחמיה.
מטרתו המקורית של מנהג לקיחת ארבעת המינים נותרה עלומה מאיתנו, כמו זהותו המקורית
של "פרי עץ הדר", שבתרגומים הנוצריים תורגם פשוט כ"פריו של עץ
יפה", כשם ש"ענף עץ עבות" תורגם כ"ענף עץ צפוף". ואפשר
שדוקא החיבור בפסוק בנחמיה בין "עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות" הוא
זה שהביא לזיהוי בין עץ עבות לבין הדס, שהיו מי שסברו ששני שמות הם לאותו צמח, כפי
שהיו מי שסברו שעץ זית ועץ שמן אחד הם. עוד תיאור שהצית את דימיונם של חז"ל
לגבי שיח ההדס וקדושתו הוא חלומו המרהיב של הנביא זכריה, שפעל אף הוא בימי שיבת
ציון:
"ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר (אחד-עשר) חודש, הוא חודש שבט, בשנת
שתיים לדַרְיָוֵשׁ, היה דבר ה' אל זכריה בן ברכיהו בן עדו הנביא לאמר: ראיתי הלילה
והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ואחריו סוסים אדומים שרוקים
ולבנים: ואומר מה אלה, ה'? ויאמר אלי המלאך הדובר בי: אני אראך מה המה אלה: ויען
האיש העומד בין ההדסים ויאמר: אלה אשר שלח ה' להתהלך בארץ: ויענו את מלאך ה' העומד
בין ההדסים ויאמרו: התהלכנו בארץ והנה כל הארץ יושבת ושוקטת: ויען מלאך ה' ויאמר:
ה' צבאות, עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה:
ויען ה' את המלאך הדובר בי: דברים טובים, דברים ניחומים. ויאמר אלי המלאך הדובר
בי: קרא לאמר: כה אמר ה' צבאות: קִנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה: וקצף גדול אני
קוצף על הגויים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. לכן כה אמר ה': שבתי
לירושלים ברחמים, ביתי ייבנה בה, נאום ה' צבאות וקָוֹה ינטה על ירושלים."
(זכריה, פרק א, פסוקים ז'-ט"ז)
ומכאן נאמר במדרש רבה : ענף עץ עבות זה הקב"ה, דכתיב "והוא
עומד בין ההדסים". כך נקשרים ארבעת
המינים לשיבת ציון, וספר זכריה אף מזכיר בסיומו, בסוף פרק י"ד, את חג הסוכות:
"והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות
למלך ה' צבאות, ולחוג את חג הסוכות."
והנה כך חגגו בימי עזרא ונחמיה את חג הסוכות המחודש:
"ויצאו העם ויעשו להם סוכות, איש על גגו ובחצרותיהם ובחצרות בית
האלהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים: ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות
וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן-נון כן בני ישראל עד היום ההוא, ותהי שמחה
גדולה מאד: ויקרא בספר תורת האלהים יום ביום, מן היום הראשון עד היום האחרון,
ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט."
(נחמיה פרק ח', פסוקים ט"ז-י"ח)
האמנם באמת חדל חג הסוכות מישראל מימי יהושע בן-נון עד ימי עזרא
ונחמיה? האמנם נחגג בכלל לפני שיבת ציון? והאם נחגג בגירסת ספר ויקרא, גם סוכות
וגם הקרבת קרבנות, או רק בגרסת ספר במדבר, מקרא קודש והקרבת קרבנות ללא סוכות? ואולי
בגרסת ספר דברים, שמזכירה דוקא את חג הביכורים? להבדיל ממקדשים שחורבותיהם נותרות
בנבכי האדמה לדורות, הסוכות מעצם הגדרתן קצרות ימים הן, ושריד אין להן, בין אם היו
ובין אם לאו. שמחתן בארעיותן, שהרי השמחות האנושיות קצרות ימים וחולפות הן, ובכל
זאת מצווים אנו בחג הסוכות במצוה נדירה: ושמחת בחגך, והיית אך שמח, ויהי רצון
שנזכה לקיימה כלשונה.
