מרגריט והמוח שלא נחרש

 אתמול ראיתי בכבלים סרט ממש יפה, "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט" (ביים ז'אן בקר בשנת 2010) עם ז'ראר דפרדיה שאני אוהבת, ועם ז'יזל קאסאדסו, שחקנית צרפתיה מאד ותיקה שבינתיים כבר מלאו לה מאה שנה, והיא שחקנית נפלאה. כל השחקנים בסרט היו נפלאים ואפשר היה בקלות לשכוח שהם שחקנים ולא באמת אנשים מכפר קטן בצרפת. את השם של הסרט בעברית תירגמו מאנגלית, אבל השם המקורי שלו בצרפתית זה La tete en friche שזה מוח שלא נחרש, והכוונה למוח של ז'רמן שנולד מחוץ לנישואין ואמו ירדה לחייו מאז לידתו ועדיין יורדת לחייו לאורך כל הסרט, ובמיוחד עוקרת את הירקות המשובחים שהוא מגדל בגינה הקטנה שלו, שהיא טוענת שזו האדמה שלה, כי היא אמא כזו שלא יכולה לתת לשום דבר לצמוח, במיוחד לא לבן שלה שהוא טמבל, כזה שמתקשה לקרוא ולכתוב ולהבין דברים, כזה שאומר תמיד דברים שלא צריך להגיד, למשל לבעלת המסעדה פרנסין, שבן-הזוג שלה עזב אותה למען אשה צעירה ויפה, הוא אומר שהעוזב עוד יחזור אליה, כי את האוכל הכי טעים מכינים בסירים ישנים, והחברים מנסים להניא אותו מלומר לה את זה, כי הם בטוחים שזה רק יזכיר לה שעזבו אותה בשביל אשה צעירה ויצער אותה עוד יותר, ובכלל איך אפשר לדמות אשה לסיר ישן, החברים ממש מנסים פשוטו כמשמעו לסתום לז'רמן את הפה, אבל הוא לא מסוגל לשתוק. כל הסרט ז'רמן אומר דברים שלא צריך להגיד ועושה דברים שלא צריך לעשות, וזה מה שהכי כיף בסרט הזה. בעצם בגלל זה כולם אוהבים את ז'רמן, גם פרנסין מאד אוהבת אותו ומגינה עליו, גם אנט היפה אוהבת אותו ולא אכפת לה שהוא טמבל, רק אמא שלו לא אוהבת אותו, וז'רמן שהוא איש גדול כָּמֵהַ לאהבת אם, למרות שמצפים מאנשים מבוגרים שכבר לא יהיה להם עניין באהבת אם, אבל כל החיים אנשים כמהים לאהבת אם, במיוחד אלה שלא זכו לה מעולם. הסרט הזה נוגע ללב גם מפני שז'רמן מדבר על מרגריט כאילו התאהב בה, אבל האהבה הגדולה של ז'רמן למרגריט היא אהבת בן לאמו, ומרגריט היא כמו חלום של אהבת אם, וזה שהיא מקריאה לז'רמן סיפורים, לא סיפורים של ילדים, אלא סיפורים כמו "הדבר" של קאמי, זה רק חלק מזה. אפשר לראות את הסרט הזה כמובן כמו סרט על מורה זקנה שמלמדת, במקרה זה מלמדת איש גדול, להתמודד עם צער הקיום המיוסר שלו דרך הספרות, או כמו סרט על כוחה של הספרות לשנות את חייהם של הקוראים, אבל נדמה לי שהכוח של הסרט נובע קודם כל מכך שמרגריט הקשישה מעניקה לז'רמן את אהבת האם שחלם עליה כל חייו: היא מקבלת אותו כפי שהוא, היא מתייחסת ברצינות אליו ואל דבריו, היא לא אומרת לו לא לומר דברים מביכים, אלא מתייחסת בענייניות גמורה לדברים המביכים שהוא אומר, וגם באירוניה דקה, אבל לא עוקצנית בכלל. הכוח של הסרט נובע גם מכך שבהמשך אנחנו למדים שמרגריט איננה אם, אין לה ילדים משלה, והיא לא זכתה מעולם לאהבה ולדאגה שילדים יכולים להעניק להוריהם המזדקנים, וז'רמן מעניק לה את האהבה הזו, אולי הרבה יותר מכפי שציפתה. מרגריט היא אשה שאין לה בן וז'רמן הוא בן שאין לו בעצם אם, והם בוחרים להיות אם ובן זו לזה וזה לזו, לכן הסרט הזה כל כך מרגש. היחסים ביניהם מתחילים כמו יחסים בין אם צעירה לבנה הקטן: הם מתבוננים יחדיו ביונים. למרגריט קצת מוזר שאיש גדול כמו ז'רמן מתבונן ביונים בשעות שבהן רוב הגברים עובדים, ולז'רמן קצת מוזר שמרגריט הקשישה מתעניינת ביונים, אבל לצופים זה לא מוזר בכלל שאשה קשישה ואיש מבוגר מתבוננים יחדיו ביונים וקוראים להן בשמות, כי מרגריט מאד זקנה וז'רמן הוא טמבל, אבל בעצם מפני שמן הרגע הראשון מרגישים שרואים אמא ובן, ונעים לראות אמא ובן מבלים יחד ונהנים, דבר שלא רואים הרבה בקולנוע וגם לא בחיים. מאד נעים להיות עם ז'רמן ומרגריט, ורוצים להיות איתם כל הזמן להמשיך להיות איתם, לשבת איתם על הספסל ולהתבונן ביונים ולהקשיב לסיפורים שהם קוראים, שכל אחד חווה אותם דרך סיפור חייו שלו, שזה הדבר היחיד שאדם באמת מצליח לדעת בחייו, את מה שהוא חווה אישית. את שאר הדברים הוא לומד בעקיפין מסיפוריהם של אנשים אחרים. לכן האנשים המלומדים ביותר הם לא רק אלה שקוראים, אלא אלה שיודעים יותר מאחרים להקשיב. הסרט הזה נעים כל כך לצפייה לא רק מפני שמקריאים בו סיפורים בדרך שמעוררת את הדימיון, אלא מפני שז'רמן ומרגריט מקשיבים זה לזה ומתייחסים ברצינות איש לדברי רעהו, ואלה הרי דברים מאד נדירים, ומאד נכספים.