המבקרת

אמרו לי שהיא אמנית חברתית מניו יורק שמתארחת בארץ ושאלו אם אהיה מוכנה להיפגש איתה ואמרתי שכן, אבל גם שאלתי אם היא לא תעדיף לפגוש אמנים, ואמרו לי שהיא רוצה לפגוש כל מיני אנשים שיוצרים בירושלים, ואמרתי שאולי יהיה לה יותר מעניין לפגוש אמנים שעוסקים בפעילות חברתית, שיש בירושלים הרבה קבוצות וגופים כאלה, ואני רק אדם פרטי שכותב מטעם עצמו, לא אמנית ולא חברתית, ואמרו לי שזה בדיוק מתאים, וזה נשמע לי קצת מוזר, במיוחד כששאלתי מה היא תעדיף לעשות ולראות בירושלים, ואמרו לי שלא משנה. חשבתי טוב, אולי אני סתם צריכה לסתום למישהו איזה חור בתכנית, אבל לא כל כך אכפת לי, לפגוש אנשים זה מעניין, והיא באמת היתה מאד נחמדה, ורצתה לשמוע דברים ורשמה בפנקס קטן, שגם זה היה לי קצת מוזר, כי סיפרתי לה על כל מיני דברים אישיים שקרו לי, ומטבע הדברים הרבה מהם עסקו במלחמות ופיגועים, לא מפני שדוקא התכוונתי לספר לה על מלחמות ופיגועים, אבל זה עלה מעצמו תוך כדי השיחה, ולא הבנתי למה חשוב לה לרשום את זה, כי חשבתי שהיא באה לישראל לסדנת אמנים ולהכיר פה אמנים ואמנות, כי האשה שביקשה ממני להשתתף אמרה שהיא מנהלת סדנאות אמנים ושהם מארחים אמנים, ונראה לי הגיוני שתכנית אירוח של אמנים עוסקת באמנות, אבל גם זה לא היה אכפת לי, שהיא רושמת, והיא אמרה שהיא כותבת בלוג על הביקור בישראל ואם היא יכולה לצטט אותי, ואם אני רוצה שזה יהיה בעילום שם, כי הרבה אנשים דיברו איתה בתנאי שלא תפרסם את שמם, שגם זה היה לי מוזר, כי מה הם כבר אמרו לה, ואם הם כל כך פוחדים, למה הם דיברו איתה בכלל. אמרתי לה שאני תמיד עומדת מאחורי הדברים שלי, ושמכיוון שאני בעצמי כותבת ואני יודעת שאנשים לא תמיד אוהבים את מה שאני כותבת, אני משתדלת להיות סובלנית למה שאחרים כותבים עלי. בכל זאת כשקראתי את מה שכתבה הופתעתי מסיבה שלא צפיתי מראש, מפני שהכל התבלבל אצלה. סיפרתי לה על הפיגוע בקו 19, שאני כבר לא זוכרת מתי בדיוק הוא קרה, שהיה מאד קרוב לבית שלי ומאד נורא בשבילי, כי חשבתי שהבת שלי על האוטובוס הזה ורצתי אליה הביתה וכמעט התעלפתי כשראיתי את כלי המיטה שלה פרושים על מעקה המרפסת, אבל היא היתה בבית בריאה ושלמה ואמרה לי שהיא באמת רצתה לקחת את האוטובוס הזה אבל קמה מאוחר, ואמרתי לה יופי, תמיד תאחרי. ואחר כך בכיתי וצחקתי חליפות כל היום, שזה כנראה מאפיין של פוסט-טראומה. סיפרתי לה על זה ועל הסופרת צרויה שליו שבדיוק עברה את הכביש כשהאוטובוס מספר 19 התפוצץ מולה והיא נפלה מההדף של הפיצוץ ונפצעה. ההדף היה נורא חזק. אני הייתי בדיוק עם הכלבים בגינה, כמה עשרות מטרים מהאוטובוס, וממש עפתי מההדף, ומשם רצתי לבת שלי שגרה אז במרחק כמה דקות הליכה מביתי, ועד שראיתי אותה לפני בריאה ושלמה כמעט פרחה נשמתי. סיפרתי לה גם שאחרי שצרויה שליו החלימה היא החליטה לאמץ ילד, כדי שיהיו סביבה חיים חדשים ולא זיכרונות של מות וגופות. אז הם עוד גרו מאד קרוב אלי, צרויה ואייל, והייתי רואה את צרויה מטיילת עם הילד הרבה פעמים וראיתי איך הוא גדל. סיפרתי לה גם על הטילים שנורו על ירושלים ב"צוק איתן" אבל כנראה שכחתי להסביר לה שצוק איתן היה רק לפני שנתיים והאינתיפאדה השנייה היתה לפני יותר מעשר שנים. הכל התבלבל לה והיא כתבה שהבת שלי נפצעה בפיגוע והחליטה אחר כך לאמץ ילד. שלחתי לה מייל עם תיקון והיא תיקנה. לא התרגזתי שהיא התבלבלה, כי אולי לא דיברתי מספיק ברור, ובשביל מישהו שלא היה כאן אף פעם ולא עקב אחרי כל מה שקרה פה זה באמת נורא מבלבל, כל המלחמות והמבצעים והפיגועים, אפילו אני בעצמי שחייתי הכל, לא תמיד זוכרת מה בדיוק קרה ומתי.

אני לא יודעת למה היא סיפרה לי שהחברים שלה תומכים בחרם על ישראל ושאלו אותה למה היא נוסעת לישראל. שאלתי אותה אם זו לא צביעות נוראה שאזרחים אמריקאים מחרימים את ישראל כשארצות-הברית עושה בכל העולם וגם אצלה בבית דברים הרבה יותר גרועים, והיא אמרה כן. היא אמרה שהחברים שלה יהודים, ואמרתי לה שיהודים אמריקאים הרבה פעמים מפתחים עוינות לישראל כי הם מרגישים אשמה שבמקום לחיות במדינה יהודית הם חיים במדינה נוצרית ולא יודעים עברית והחיים היהודיים שלהם מאד שטחיים והילדים שלהם מתחתנים עם לא יהודים ולנכדים שלהם כבר אין שום קשר ליהדות. היה לי קל לומר לה את זה כי אמרו לי שהיא בכלל לא יהודיה ואין לה שום קשר ליהדות, אבל להפתעתי היא נראתה מאד נרגשת, ואמרה: זה בדיוק הסיפור שלי, וסיפרה לי על סבא שלה שקרא לה בובלה, וסבתא שלה שהכינה לה כבד קצוץ וכדורי מצה, כמו שקוראים לקניידלך בארצות-הברית. היא בטח אמרה למארגנים של האירוח שאף פעם לא היה לה שום קשר ליהדות, והם הבינו מזה שהיא בכלל לא יהודיה, מה שממש לא נכון. וחשבתי שאנחנו לא מבינים אותה והיא לא מבינה אותנו, ושאם הייתי יודעת שהיא יהודיה לא הייתי מותחת בפניה ביקורת על יהודים אמריקאים שמחרימים את ישראל ואומרים לאנשים לא לנסוע לישראל, למרות שהיא נראתה מאד נרגשת ובכלל לא כועסת, והיא די שמחה לספר על הסבא והסבתא היהודים שלה, שכנראה החברים היהודים שלה בניו-יורק פחות מעוניינים לשמוע על זה, וחשבתי על היהודים האלה בניו-יורק שמסתובבים עם יהודים אחרים, כי יותר נוח להם עם יהודים מאשר עם נוצרים, ושונאים ביחד את ישראל, שזה קצת דומה ליהודים שהיכרתי כשגרתי בוינה וזה דומה גם לישראלים שגרים בברלין וכל הזמן עסוקים בלנאץ את ישראל, ובזה הם באמת מחדשים את מסורת החיים היהודיים בגולה. אמרתי לעצמי שאני צריכה קצת יותר לשמור על הפה שלי, ולא להגיד לה את כל מה שאני חושבת על יהודים כאלה, אבל זה לא ממש הצליח לי, כי היא אמרה שהחברים שלה אומרים שאם לא ברני סנדרס אז עדיף כבר שטראמפ ייבחר, וזה באמת הרתיח אותי, אז אמרתי לה שכשחושבים בצורה כזאת אז נהיה יותר ויותר רע וכל כך רע שאי אפשר לדמיין, ועדיף שאנשים ינסו לעשות קצת טוב, כמה שהם יכולים, ולזה היא דוקא הסכימה. פתאם עלה בדעתי שמה שמפריע ליהודים שתומכים בסנדרס זה לא שהילארי לא מספיק חברתית אלא שהיא לא שונאת מספיק את ישראל לטעמם של היהודים שתמכו בסנדרס בתקוה שהוא שונא את ישראל, שאני לא יודעת אם הוא באמת שונא את ישראל אבל כנראה הם יודעים יותר ממני בנידון, ואולי כשטראמפ אומר שישראל צריכה לשלם על הנשק שהיא מקבלת הוא מקוה לקבל קולות מהיהודים האלה שתמכו בסנדרס כי הם שונאים את ישראל, למרות שלא נראה לי שהם ירחיקו לכת עד כדי להצביע לטראמפ. באמת היא סיפרה לי שהחברים היהודים שלה אמרו לה שהם צריכים לבקר את ישראל כי הם משלמים על הנשק שארצות-הברית שולחת לישראל, ובעל המאה הוא בעל הדיעה. כי גם אם אתה יהודי אמריקאי שמאלני, כשזה מגיע לישראל אתה נהיה לגמרי קפיטליסט וברור לך שאתה הבוס כי אתה זה שמשלם.

כשקראתי את הבלוג שלה על הביקור ראיתי שהיא כמעט לא נפגשה עם אמנים וכמעט לא ראתה אמנות, אלא יותר נפגשה עם כל מיני אנשים שעוסקים ביחסי יהודים ופלשתינים. היא גם סיפרה לי על מישהי שהביאה נוער יהודי ופלשתיני לניו-מקסיקו כדי להפגיש ביניהם וצחקתי ושאלתי בשביל מה הם צריכים לנסוע לניו-מקסיקו, ואמרתי שהסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא סכסוך מיתולוגי שכולם מתעסקים בו מתוך התנשאות, כאילו כל אחד בעולם מומחה לסכסוך יותר מהמעורבים בו ויכול לפתור בעיות סבוכות שהוא בכלל לא מכיר ולא מבין. היא אמרה שהיא מבינה את הביקורת שלי, וגם הרגשתי שהיא באמת לא רצתה להרגיז אף אחד, אבל יותר ויותר התחלתי להבין שהיא לא באה לישראל להכיר פה אמנות ואמנים, היא אפילו אמרה את זה בשלב מסוים, שהביקור שלה לא עוסק באמנות, כי מה פתאם שאמן יבוא לישראל כדי להכיר אמנות ואמנים ישראלים ולעסוק באמנות? הרי לישראל באים כדי לעסוק בסכסוך הישראלי-פלשתיני ולהציע לו פיתרונות, אין הרי סיבה אחרת לבוא לישראל, במיוחד אם יש לך רקע יהודי כלשהו ואתה חי בניו יורק. בכל אופן גם היא הרגישה שמראים לה יותר מדי את בני הדתות והזרמים השונים בירושלים וזה היה קצת יותר מדי דת לאשה שהיא בכלל לא דתיה וגם לא מתעניינת בכלל בדתות, אבל, היא אמרה, זה מה שיש בירושלים, וחשבתי איזו משבצת בסיור הלימודי שלה אני הייתי אמורה למלא מבחינת המארגנים: אולי של הדתיה שבכל זאת יודעת לקרוא ולכתוב, שזה אמור לעורר התפעמות עמוקה בתיירים מניו יורק, כי גם הרבה חילוניים בישראל מאד מתפעמים מזה.

לא באמת התרגזתי כי היא באמת היתה מאד נחמדה והיה כיף לדבר איתה על כל מיני דברים ולפעמים גם לצחוק, ושמחתי שהיא באה והלכנו ביחד לטייל והראיתי לה כל מיני דברים. כשידעתי שהיא כבר אמורה לחזור לניו-יורק התקשרתי לומר לה שלום ולא תפסתי אותה, אז שלחתי לה מייל ואיחלתי לה נסיעה טובה ושתבוא שוב. היא לא ענתה על המייל. בפוסט האחרון בבלוג המסע שלה, שקראתי ביום שלאחר נסיעתה, היא סיפרה על הימים האחרונים שבילתה בירושלים, על נערים פלשתיניים שהיא פגשה עובדים בחפירות ארכיאולוגיות, שזה נראה לה מוזר, כי ארכיאולוג ישראלי אחד הסביר לה שחפירות ארכיאולוגיות זאת שיטה של ישראל להשתלט על קרקעות של פלשתינים. היא גם סיפרה על מישהו שסיפר לה שאחיו שירת בצבא בזמן שילדים פלשתינים זרקו אבנים על מכוניות של מתנחלים שנסעו בכבישים שהישראלים בנו כדי להקים את ההתנחלויות, כך היא כתבה, והם קיבלו הוראה לשבור לילדים את הידיים והרגליים. אני מניחה שמישהו סיפר לה על האינתיפאדה הראשונה ועל זה שרבין אמר שצריך לשבור להם את הידיים והרגליים, וזה מה שהיא הבינה ממנו, או שהכל קצת התבלבל לה, כמו שהסיפורים שלי התבלבלו לה. היא לא יודעת עברית והאנשים שהיא דיברה איתם הם ישראלים ילידי הארץ שמדברים אנגלית כשפה זרה. לסיכום היא הביעה את דעתה האם יש תקוה לשלום בין יהודים לפלשתינים, בתור מי שהתמחתה חודש שלם בסכסוך, שזה כנראה יותר מרוב האנשים בעולם שמציעים תובנות ופיתרונות לסכסוך, אז לא נשפוט אותה בחומרה.