צום ומרתון

צום תשעה באב התחיל בשבילי בכלל לא טוב: אושר שחולה כבר כמה ימים (זה מה שקורה כשאוכלים עצמות שמוצאים בזבל), ביקש לצאת בשלוש וחצי בלילה. חשבתי שאולי נראה אנשים חוזרים מהכותל, כמו בליל שבועות, אבל הרחובות היו ריקים לגמרי, לא איש ולא כלב, חוץ מלבדנו, כמובן. בבוקר יצאנו שוב, ובצהרים שוב, וכשחזרנו הרגשתי שאפילו לקרוא אינני יכולה, אפילו פחדתי שאולי אתעלף. תמיד אני מפחדת מזה, שאתעלף ואושר ייבהל ולא יהיה מי שיעזור. אבל יש אולימפיאדה, ונזכרתי שבשלוש וחצי מירוץ המרתון לנשים, ויש גם שתי משתתפות ישראליות, מאור טיורי ולונה צ'מטאי, שמאד רציתי לראות אותן רצות. מירוץ מרתון שונה מכל המקצועות האחרים, כי נדמה לי שזו התחרות היחידה שרק לבצע אותה מהתחלה עד הסוף זה הישג עצום, כי קשה בלי גבול לרוץ ברצף ארבעים ושניים קילומטרים, והרי המירוץ הזה נקרא על שם מישהו שאחרי המירוץ רק הספיק להגיד "ניצחנו", ואז נפל ומת. גם בימינו אנשים מתים לפעמים בריצת מרתון, אפילו בתל אביב זה קרה לפני שלוש שנים, ובכל זאת אנשים ממשיכים לרוץ מרתון, ובכל שנה יש יותר ויותר משתתפים, מפני שאנשים תמיד אוהבים לאתגר את עצמם, שלא בטוח שזה חכם אבל בטוח שזה מעורר הערצה. כשהייתי ילדה קטנה הערצתי את אבאבה ביקילה, שהחיים שלו היו יותר דימיוניים מכל סרט, ובאמת עשו עליו סרט, אבל גם הסרט לא הקיף את הטראגיות והמופלאות של חייו. אבאבה ביקילה רץ יחף וניצח באולימפיאדות של רומא בשנת 1960 ושל טוקיו בשנת 1964. היום מודדים גדוּלה של ספורטאים לפי מספר המדליות שהם משיגים, ואבאבה ביקילה אכן היה אלוף אולימפי במרתון פעמיים, אבל שתי מדליות הזהב שלו אינן מבטאות את קצה גדולתו של אבאבה ביקילה, האיש שבגללו ילדים בכל העולם התחילו לרוץ יחפים, גם אני ואחי רצנו יחפים על ערימות הצדפים בחוף הכרמל בתקוה שיצמח לנו עור מחוספס וקשה ונוכל לרוץ כמו אבאבה ביקילה, שנדמה היה שאיננו רץ אלא מרחף באוויר. אבל עוד לפני שמלאו לו ארבעים שנה עבר אבאבה ביקילה תאונת דרכים קשה והפך משותק בשתי רגליו. רוחו לא נפלה והוא המשיך להתחרות בספורט הנכים בכסא גלגלים, אבל כשהיה בן קצת יותר מארבעים מת מפצעי התאונה, ובשבילי הוא תמיד יהיה הספורטאי הגדול מהחיים, שרק המחשבה עליו ממלאת את העיניים דמעות, כי הספורט, בניגוד למה שחושבים כל מיני טיפשים והגיגנים בגרוש חמוצי פנים ומתנשאים, הספורט מעולם לא סימל סגידה לגוף האנושי, אלא מראשית ימיו ביוון הקדומה, הספורט סימל את ניצחון הרוח על הגוף, כי שום דבר שספורטאי עושה איננו טבעי לנו, הספורטאי תמיד מנסה לעשות יותר ממה שהגוף יכול, והוא עושה את זה בכוח הרוח, כל ספורט הוא ניצחון הרוח על מגבלות הגוף, ובדיוק בגלל זה ספורטאים הם מקור השראה לכולנו, תמיד היו ותמיד יהיו, ותמיד הם גרמו ויגרמו לאנשים להתרגש עד דמעות, כי הספורטאים הם אלה שמתקרבים יותר מכולנו להגשים את חלומו של האדם לעוף כציפור, לשוט כדג ולרוץ כאיילה, ולמרות שלתאונה של אבאבה ביקילה לא היה שום קשר לספורט שלו, תמיד כשאני חושבת עליו, ואני חושבת עליו הרבה יותר מכפי שאפשר היה לשער, נדמה לי שהוא הקריב את עצמו כדי לנצח את הגוף, כמו איקרוס שהתקרב יותר מדי עם כנפיו אל השמש, ואז נהרג. מי שמנסה להמריא גבוה מדי עלול למות, ובכל זאת האנשים תמיד ינסו לעלות יותר ויותר גבוה, וגם אם הם ימותו הם יהיו בכך מקור השראה לאחרים. עברו הרבה שנים עד שהחלו לקיים גם ריצת מרתון לנשים באולימפיאדה, הנשים היו צריכות להילחם על זה, כמו על כל דבר, וזאת היתה מלחמה הרואית, שהסתיימה בניצחון, וכל מירוץ מרתון של נשים הוא מלחמה הרואית על זכותן של נשים לא רק ליחס שוה, אלא על הזכות להמריא ולהעניק השראה, שהיא הזכות לעוף אל השמש. אתמול, כשהייתי רעבה וצמאה ומותשת ועייפה, ישבתי לצפות במירוץ המרתון, שהיה מירוץ מרתק. קבוצת הראשונות רצה יחד כמעט כל הדרך, ורק בסוף פרצו קדימה שלוש הראשונות קלות הרגליים. למנצחת ג'מימה סומגונג מקניה יש רגליים כל כך ארוכות ודקות שמתנועעות באופן מופלא, ואני לא רוצה לומר שהיא רצה כאיילה, למרות שזה אולי נכון, כי הרגליים שלה אינן רגלי איילה אלא רגלי אשה מאד ארוכות ודקות, וכל הזמן הסתכלתי ברגליים שלה נעות כמו מהופנטת, לא יכולתי להתיק ממנה את המבט. ומה שמוזר שלמרות שכשהתחיל המרתון הרגשתי כמעט מעולפת, ככל שצפיתי במרתון הרגשתי שאני מתמלאת כוח, כאילו רצתי בעצמי. חשבתי על בעלי לשעבר שהצליח בעזרת רכיבה מאומצת באופניים לחזק את רגלו שרוסקה בשלושה כדורי רובה, והוא מאד בז לאנשים כמוני, שרק מביטים בספורטאים מן הכורסה ולא עוסקים בספורט בעצמם, ואני לא אדבר על זה שאני הולכת המון ברגל, כי גם את זה אני עושה בעיקר מחוסר ברירה ולא משום רוח ספורטיבית, אבל בדרך פלאית כלשהי הצפייה במירוץ המרתון מילאה אותי כוח, והרגשתי פתאם אשה חזקה כמו רצות המרתון, שגם כשהמירוץ הסתיים המשיכו לרוץ לי מול העיניים. שעה לפני צאת הצום לקחתי את אושר לעוד טיול, וכשפגשנו את חנה הסתכלתי בשעון ואמרתי לה שנשארו לי עוד ארבעים דקות לצום, הספרינט האחרון, והיא אמרה בתדהמה את צמה? את לגמרי לא נראית כמו מישהי שצמה, את נראית כמו מישהי שהשתזפה כל היום בשמש, ואמרתי לה שצפיתי בריצת המרתון וכנראה קיבלתי משהו מהאנרגיות של הרצות. תמיד אנשים אומרים שהם ישלחו לספורטאים האהובים עליהם אנרגיות טובות כדי שינצחו, אבל הספורטאים הם אלה ששולחים אנרגיות לכולנו, ולמרות שהם בני תמותה רגילים, שנפצעים ונכשלים ומתים כמו כולנו, עדיין ישנם הרגעים האלה שבהם הם עפים בשבילנו אל השמש, ולרגע מושכים גם אותנו איתם להתרומם קצת מעל הקרקע, ועל כך אנחנו אסירי תודה להם כל החיים.