אל תלעגו לאיום המנהרות

מה שיותר מרגיז אותי מההתקפות של נתניהו ויעלון על מבקר המדינה ועל דו"ח המבקר על מבצע "צוק איתן", התקפות שהן בעיקר מביכות, אלה הלגלוגים של חכמולוגים למיניהם על מה שלדעתם הוא עיסוק מוגזם באיום המנהרות מרצועת עזה החודרות לשטח ישראל ובעלות הטיפול בהם, כי לדעתם זה איום שולי, ויש הרבה איומים יותר קיומיים.

יש לאנשים נטייה כזו תמיד להשוות דבר לדבר: כשהם רוצים לשבח משהו, הם תמיד צריכים לשבח אותו ביחס לדבר אחר שהם מגנים, במקום לשבח אותו בזכות עצמו, כשהם רוצים לגנות משהו, במקום לגנות אותו בגנות עצמו, הם תמיד מגנים אותו ביחס לדבר אחר שהם משבחים, ושלא קשור אליו בכלל, וכשהם רוצים לייחס חשיבות למשהו, הם חייבים לזלזל במשהו אחר, ולהגיד שיש איומים יותר גדולים על מדינת ישראל מזה שכמה לוחמי חמאס יגיחו ממנהרה ויבצעו פיגוע או יחטפו חייל.

מעבר לכך שלאוזנַי הזילזול הזה בכך שלוחמי חמאס יגיחו ממנהרה כדי לרצוח או לחטוף נשמע תמיד כאילו מאחוריו יש הנחה סמויה שלי, לדובר המזלזל, זה לא יקרה, כי אני לא גר בעוטף עזה ולא שוכב במארבים, שזה בפני עצמו מקומם לזלזל באיום רצחני על מישהו אחר, בהשוואות האלה שתמיד יש בהן רק שני מרכיבים – אחד שמציינים כחשוב ואחד שמזלזלים בו, יש בעצם הטעיה לוגית. כי תקציב הביטחון העצום של ישראל מורכב מהרבה מאד מרכיבים שמתייחסים להרבה מאד עניינים והרבה מאד איומים, והאיזון ביניהם אף פעם איננו בחירה בין שתי אלטרנטיבות בלבד אלא בחירה הרבה יותר מורכבת שיש בה משתנים רבים, כשם שתקציב המדינה בכללו צריך לתת מענה לא רק לצרכים הביטחוניים המוגדרים ככאלה, אלא להרבה מאד צרכים חיוניים, שלחלקם יש בהחלט גם משמעות ביטחונית, כמו בנייה ותיפעול בתי חולים איכותיים, או אחזקת מערך כבאות ארצי שיכול לתת מענה ראוי לסכנת שריפות. לכן העובדה שיש איומים רבים נוספים, איננה אומרת שצריך לזלזל באיום המנהרות.

הזילזול הזה בא בדרך כלל יחד עם זילזול באופן שבו האזרח מעריך את גודל האיומים עליו. לכאורה האזרחים הפשוטים חסרים את אמצעי ההערכה המתקדמים שיש למומחים ולרשויות המדינה המוסמכות, אבל הניתוח שעושה האזרח הפשוט בהערכת האיום עליו, למשל איום המנהרות, איננו רק תגובה רגשית בלתי רציונלית כפי שמציגים אותה המלגלגים: גם האזרח בוחן את מידת הסכנה שמציב האיום, למול הסיכון בהתממשות שלו לגביו: פיגועי טרור פוגעים בפועל במספר מוגבל של אזרחים או חיילים, אבל הם מפחידים מאד, מפני שהסיכון בהתממשותם לגבי אדם כלשהו הוא גבוה מאד: בשונה מאיומים על חיילים בחזית, שהעורף מוגן מהם, כל אדם שמסתובב במרחב כלשהו חשוף לפיגועי טרור, ולכן הם מכונים טרור: האימה שהם מטילים עלינו משבשת את תפקודנו בחיי היומיום, ולכן משמעותם לתפקודן של החברה והמדינה גדולה בהרבה מהנזק הממשי שלהם. הטרור הראוותני של האיסלם הרדיקלי, מהרס מגדלי התאומים ועד הירי במועדון הבטאקלן בפריס, רחוק מלאיים איום קיומי על מדינות בגודלן של צרפת וגרמניה, שלא לדבר על רוסיה וארצות-הברית, אבל פגיעתו של הטרור הזה במוקדים של חיים אזרחיים במרכזי כרכים ענקיים הופך אותו לאיום שכל אדם חשוף לו ודי חסר-אונים כלפיו, ולכן ארצות-הברית של אחרי האחד-עשר בספטמבר היא מדינה שונה לגמרי, לאו דוקא בממדים המוחשיים שלה, אלא במימד בלתי מוחשי שאין משמעותי ממנו: תודעתם של תושביה. לכן גם בצרפת הוכרז מצב חירום כללי אחרי פיגועי השלושה-עשר בנובמבר, דבר שיש לו השלכות מרחיקות לכת על מירקם החיים, מקיום אירועים המוניים ועד התנהלות זרועות המימשל ומימוש זכויות האדם. וההשפעות התודעתיות הללו אינן מוגבלות למדינות הענקיות שבהן התרחשו אלא מפעפעות לכל העולם. שנה לאחר מתקפת האחד-עשר בספטמבר הגיע ז'אן מארי לה-פן למקום השני בבחירות לנשיאות צרפת, ורק התגייסות השמאל לתמוך במועמד הימין נגדו חסמה את דרכו לארמון האליזה. גם את ריצתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות-הברית, שלא לדבר על בחירתו, קשה לדמיין ללא ההשפעות מרחיקות הלכת של מתקפת האחד-עשר בספטמבר, וכיום מאיימת בתו של ז'אן מארי, מארין לה-פן, לשחזר את הישגו של אביה ואולי גם לעלות עליו ולהיבחר לנשיאות צרפת. מאז מתקפת האחד-עשר בספטמבר נאסר על נערות מוסלמיות לחבוש חיג'אב בבתי הספר בצרפת, ועל יהודים לחבוש כיפה, ואחרי פיגוע הטרור בניס הפכה ההתנכלות לנשים מוסלמיות בצרפת לאלימה ופולשנית. מאז ניסתה גם ממשלת גרמניה לאסור על ברית-מילה אצל יהודים ומוסלמים, היו מספר ניסיונות לאסור וגם איסורים ממשיים על שחיטה כשרה, ומאז בחירתו של דונלד טראמפ התרבו ההתנכלויות האנטישמיות ליהודי ארצות-הברית שמופעיהן דומים לאלה של הטרור הנאצי באירופה, שפעל באירופה לפני הטרור האיסלמי וממשיך לפעול לצדו. כמה וכמה פעמים התרעתי ברשימותי כאן על כך שעליית הטרור המוסלמי תגביר את ההתנכלות ליהודים – ולא תחליש אותה כפי שסברו התמימים - הן בגלל ההאשמה האנטישמית הרווחת שישראל אשמה בטרור המוסלמי, הן בגלל השילוב המושרש בעולם הנוצרי בין אנטישמיות לקסנופוביה, שעומד ביסוד ההשקפה הנפוצה כל כך באירופה עד כי היא שקופה לאוחזים בה, כי יש לאזן כל פגיעה בזכויות המוסלמים בפגיעה מקבילה בקהילות היהודיות. בינתיים קשה לפענח עד הסוף את מופעי האנטישמיות בארצות-הברית מאז בחירתו של דונלד טראמפ, אבל הם מאד מאד מפחידים.

השורה התחתונה של בחינת השפעתם של פיגועי טרור בישראל ובעולם היא שמה שהופך איום לקיומי איננו רק מידת יכולתו לאיים בפועל על קיומן של מדינות, אלא מידת יכולתו לגרום לאזרחי אותן מדינות לחוש מאוימים ונטולי מגן בחיי היומיום שלהם. לכן גם אין לדעתי שום מקום ללעג על עוצמתו של איום המנהרות עבור האזרח הישראלי: מומחי ביטחון מלומדים מעדיפים אולי להתייחס לאיומים נשגבים יותר כמו איום הגרעין האיראני, אבל לדידו של האזרח הישראלי האיום האיראני הוא איום תיאורטי שספק רב אם יתממש, ואילו איום המנהרות, כמו איומי הסכינאים, הוא איום ממשי וקרוב ומוחשי מאד, ואי אפשר להסתתר מפניו במקלטים וחדרי ביטחון, כי הוא יכול לתקוף אותך בעודך מנהל את חיי היומיום שלך מחוץ למקלטים אלה, ומה שנורא במיוחד לגבי איום המנהרות הוא, שאפילו בתוך ביתם אין האזרחים מוגנים ממנו. ההיפך מכך: עיקרו של איום המנהרות הוא ביכולתם של מחבלי חמאס להגיח מן האדמה לתוך ביתך בעוד אתה, הוריך וילדיך ישנים במיטתם. זהו איום שאנשים אינם מסוגלים לחיות ולתפקד איתו. טענת המזלזלים שרק מעטים עשויים להיפגע ממנו בפועל, גם איננה ודאית – בהחלט עלולים להיות גם נפגעים רבים, וגם איננה מפחיתה במאומה את תחושת האיום של כל מי שעלול להיות אחד מן המעטים לכאורה שייפגעו, שמבחינתם האיום הוא לגמרי קיומי, ומדובר באיום שכבר התממש, ולא באיום פוטנציאלי מרוחק של מלחמה גרעינית שיכולה להרוס את העולם אבל לא מאד סביר שבאמת תתרחש. מבחינתו של הפרט סכנה ממשית שהוא וילדיו ייהרגו היא הסכנה הקיומית ביותר, וככל שסכנה זו קרובה ומוחשית, כך גדול יותר האיום הקיומי.   

לפעמים מומחיות, שנועדה לסייע להבין טוב יותר את המציאות, דוקא מנתקת את המומחה מן המציאות, כאשר הוא מדרג את האיומים מבלי להבין בחשבון את משמעותם לבני האדם הנתונים להם: עשרות שנים חיה האנושות עם איום תיאורטי של מלחמה גרעינית, אך השפעת האיום המדובר הזה על החברות המאוימות היתה שולית ביותר. לא כך איום הטרור. האיום הזה מערער את החברות המושפעות ממנו חברתית ופוליטית, חותר תחת קיומן של חברות דמוקרטיות ומחזק גורמים אנטי-דמוקרטיים וקסנופוביים יותר מכל איום מלחמה גרעינית או קונבנציונלית. מי שרוצה להבין באמת את העולם שאנו חיים בו, וגם להישאר מחובר לבני האדם החיים סביבו, אסור לו לזלזל באיומים מסוגו של איום המנהרות, וראוי לו לכבד את המאמצים וההוצאות שמוקדשים להילחם בו.