קבר

השבוע שוב חשבתי הרבה על בתי קברות, גם כי מיקי חיימוביץ' שידרה כתבה מזעזעת על בתי קברות כמו בהר המנוחות בירושלים שבונים בהם בניינים ענקיים וקוברים אנשים בקומות או בכוכים בקירות שזה מעורר בי חלחלה, וגם גובים ממשפחות הנפטרים המון כסף תמורת קבר יפה שאיננו כוך בקיר. ללכת ללוויה עכשיו זה לא רק חוויה עצובה, זה גם מזעזע לראות את כל המיבנים המשונים והקברים המשונים שלפעמים אין מקום להניח זר, ובזמן הלוויה עובדים מסביב מנופים ענקיים שמסיעים קוביות בטון מצד לצד כדי להמשיך בבנייה הזאת, שבוודאי לא מעטים מתעשרים ממנה, וזה כל כך מגעיל, שהתחלתי לחשוב שאולי עדיף לשרוף את הגופה אחרי המות, למרות שזה מנוגד למנהג היהודי, וגם אין למשפחה מקום לבקר בו את המת, שלפעמים אנשים רוצים שיהיה להם קבר לבוא אליו, אבל אם אני צריכה להיקבר בתוך בניין דוחה כזה שהקברים בו יותר מזכירים את חדרי המתים בבתי החולים עם ארונות הברזל והמגירות הנשלפות, אני מעדיפה שישרפו את גופתי, זה לא כל כך חשוב לי הקבר, ככל שאני חושבת על כך זה נראה לי עדיף, וזה מה שעושים במזרח אסיה, ואולי בסופו של דבר זה יותר מכבד את המת. כשמיקי חיימוביץ' דיברה עם מנהל של מקום לשריפת גופות, הוא אמר שאפשר לשים את האפר בכד או להכין ממנו תכשיט או יהלום, ואני ממש לא רוצה שהבנות שלי יענדו על האצבע טבעת יהלום מהאפר שלי, אני מעדיפה שיזרקו את האפר או יקברו אותו או יפזרו אותו בים, כי נראה לי טיפשי לשמור את האפר שזה רק אפר. יותר קל לחשוב שהגוף יישרף אחרי המוות ולא יהיה יותר מאשר לחשוב שיתקעו את הגופה באיזה מיבנה מוזר שאפילו בתור גופה לא בא לי להיות שם. כל כך הרבה דברים במדינה שלנו נהיו מעוותים יותר ויותר וזה אחד מהם, ורק מי שמאד עשיר יכול להימלט מהגורל הזה. אילו היה לי הרבה כסף אולי הייתי קונה חלקת קבר ליד אחי שהוא קבור בבית קברות מאד יפה עם הרבה פרחים ועצים, למרות שזה מקום קצת נידח שקשה לי מאד להגיע לשם לבקר אותו. אחי בעצמו בחר את בית הקברות, כשנודע לו שהוא הולך למות, ולי זה נשמע כל כך נורא שהוא בחר בעצמו את הקבר שלו. אולי באמת עדיף שישרפו את גופתי, אולי אפילו אשלם לבית השריפות עוד בחיי, זה מאד יפה לסדר הכל כשעוד חיים, ומצד שני אין לי כל כך הרבה כסף, ואולי עדיף שאקנה לי מיטה חדשה כי הישנה כבר התבלתה, ובינתיים אני זקוקה גם למקום לנוח בו בעולם הזה. מוזר שדוקא כשיש מזג אוויר יפה והשמש זורחת מתחשק לי לבקר את אחי, ואני חושבת עליו הרבה כשאני מטיילת בעמק המצלבה שמכוסה עכשיו עשב ירוק ומלא רקפות וכלניות, ואני חושבת כמה אחי היה שמח לחיות ולטייל כאן, למרות שאם הוא היה בריא וחי הוא בטח לא היה מטייל בטבע אלא יושב באוניברסיטה או בחדר שלו וקורא וכותב ומלמד. זה כאילו אפשר לעשות גם וגם אבל בעצם לא. בחיים צריך כל הזמן לבחור, לבחור איך לחיות ומה לעשות, אפילו אני צריכה כל יום לבחור מה לעשות, לכתוב או לנקות או לנסוע למקום אחר, ורק אושר גורם לי לטייל הרבה שעות בעמק ובגנים ולראות דשא ירוק ופרחים, ואני רואה משפחות עם ילדים קטנים וחושבת על אחי מטייל עם הילדים שלו כשהם היו עוד קטנים, והכל עוד נראה כל כך יותר שמח ויפה, והייתי רוצה לדעת שהוא נמצא באיזה מקום ושומע ורואה אבל אני יודעת שלא, הוא נמצא רק בזיכרון, אך ורק בזיכרון, ואני חושבת על עצמי איך פעם היה חשוב לי שיזכרו אותי ועכשיו כבר לא כל כך חשובים לי דברים, רק חשוב לי לא לסבול בחיים, אפילו לעשות דברים שרציתי לעשות כבר לא כל כך חשוב לי, רק חשוב לי לא להיות עצובה ולא לסבול. אני חושבת שאחי סבל הרבה יותר מדי ולא הגיע לו כל כך לסבול, ואני לא יכולתי לעזור לו, וכל הזמן הרגשתי כאילו חזרנו להיות ילדים, כשהעולם שלנו היה כל כך קטן וצנוע, כמו החצר מאחורי הבית הקטן במושבה חדרה, המגרש הריק לידינו, והחולות שהשתרעו מאחורי הבתים ובקיץ אהבתי להשיל את הסנדלים ולטבול בהם את הרגליים, ואחי היה ילד קטן ושמנמן ובלונדיני, וכל זה כשאני חושבת עליו כבר כל כך מזמן לא קיים וגם אחי איננו, רק בזיכרון הוא נמצא, בארץ המתים שבזיכרון.