עוד בחירות, אז מה

אני לא יודעת להסביר את זה, אבל פשוט לא אכפת לי אם יהיו עכשיו בחירות. בפעם הקודמת, כשנתניהו פירק את הממשלה כדי להציל את "ישראל היום", הייתי מאד מוטרדת: גם מהחשש שעניינים מכריעים במדינת ישראל נקבעים אולי לפי אינטרסים של מיליונר אמריקאי, גם מהגחמנות של נתניהו, שכל הזמן שובר את הכלים מסיבות לא ברורות ומטלטל את כל המדינה איתו. עכשיו פשוט לא אכפת לי. לא בגלל שאני מצפה למשהו. מפלגת העבודה שתמכתי בה תמיד נמצאת על הקרשים, הרצוג כמנהיג המפלגה הוא בעיקר מביך, וגם אלה שנאבקים להחליף אותו לא מאד מלהיבים אותי, וגם בבחירות הקודמות היה לי ברור שגם אם הרצוג יקבל שלושים מנדטים, הוא לא יוכל להרכיב קואליציה. עכשיו המקסימום שמפלגת העבודה מצפה לו זה לעלות מעל עשרה מנדטים, וגם זה לא בטוח. רוב הסיכויים שנתניהו שוב ירכיב ממשלה עם החרדים וידחה קצת את הגשת כתבי האישום נגדו, וחוץ מזה לא ישתנה כלום. כמובן יכול להיות שיאיר לפיד ממש יפתיע ויקבל יותר מנדטים מנתניהו, שבעצם זה לא מאד יפתיע, כי מנבאים לו תוצאות קרובות לליכוד. אבל אם הוא יוכל להרכיב ממשלה זו שאלה גדולה. החרדים תמיד יעדיפו את נתניהו, ויש להם לפחות חמישה עשר מנדטים ויכולים להיות להם גם יותר, כי הם מולידים לעצמם הרבה מצביעים, ומי שמוליד יותר ילדים מנצח. הסיכוי לשינוי איננו גדול.

ובכל זאת לא אכפת לי שיהיו עכשיו בחירות, כי נדמה לי שבכל מקרה לא יהיה יותר גרוע. לכל היותר יהיה אותו דבר. כמובן נשאלת השאלה למה לטלטל את כל המדינה בבחירות בשביל להשיג פחות או יותר אותו דבר, אבל כנראה שזה לא ממש תלוי בנו. כנראה שנתניהו תמיד ישיג את אצבעות חברי הכנסת מהליכוד, גם אם הוא יחליט שמכאן והלאה הם צריכים לעמוד על הראש, וכנראה שאין ממש מישהו שיכול לעצור אותו. זה לא שהציבור שמח מזה. יאיר לפיד לא היה כל כך מתחזק, אם הציבור היה מרוצה מהגחמות של נתניהו, אבל עדיין רוב תומכי הליכוד יצביעו לליכוד, כי הליכוד, וזו סגולתו, ידע לתת למצביעיו תחושה של בית וזהות, ולכן הם נאמנים לו, בניגוד למשל להרצוג שהסביר שהשמאלנים לא שייכים למפלגת העבודה, ובאמת הם יעדיפו כנראה להצביע למר"ץ, או אפילו ללפיד, רק בגלל הסיכוי הקלוש להיפטר מנתניהו, שכל כך נמאס על כל כך הרבה אזרחים, ומכיוון שאיננו יכול להחליף את העם, הוא מנסה להחליף את העיתונות. גם מהחוקים של נתניהו נגד העיתונות לא ממש אכפת לי, למרות שאומרים עליהם דברים מאד דרמטיים, שהם יתנו לו שליטה בלעדית בכל כלי התקשורת. אי אפשר לשלוט בכל כלי התקשורת. אפילו בדיקטטורות קשות תמיד יש מישהו שממשיך להגיד את האמת, וישראל היא לא דיקטטורה וגם לא תהיה, כי התרבות היהודית היא לא תרבות של ציות והשלמה. כמובן ישנם עיתונאים חנפנים ומלחכי פינכה, כמו אלה שמתגוללים על יגאל סרנה כדי להחניף לנתניהו, שלא בדיוק מצטיין באמירת אמת, אבל תמיד יהיו עיתונאים שיגידו את האמת, כמו שיש עיתונאים אמיצים ברוסיה למרות שרוצחים אותם, וגם בזמן סטלין היו. אולי נתניהו מאמין שהוא יוכל לסדר לעצמו תקשורת אוהדת בכוח, אבל אני ממש לא מאמינה בזה. נתניהו הוא ראש ממשלה כבר יותר מעשר שנים, ויש לו עיתון תעמולה פרטי שמחולק בחינם, ובכל זאת התקשורת החופשית חיה ובועטת, וכשנתניהו מתנפל על כתביה בטירוף-חושים הוא מזיק בעיקר לעצמו.

אפשר כמובן לחשוב שהעמדה שלי נובעת מיאוש, מעייפות, מההצטננות הקשה שמענה אותי כל החורף ולא מרפה ממני. כמה כוח התנגדות כבר יש לבן-אדם שחצי לילה השתעל במקום לישון. אבל זהו, שלא, אני דוקא לא מרגישה בכלל יאוש אלא דוקא תחושת ביטחון, שלמרות הכל יקרו גם דברים טובים. אולי זה פסק-הדין של בית-המשפט העליון שמכיר בזכותם של תושבי מזרח ירושלים לתושבות מוגנת מבלי שיאבדו את זכויותיהם, פסק-הדין הכל כך צודק הזה של הנשיאה מרים נאור והשופטים עוזי פוגלמן ומני מזוז, שבעצם משקף מדיניות שכבר התקבלה בפועל והפסיקה את שלילת האזרחות האכזרית של תושבי מזרח-ירושלים בידי ממשלות ישראל. ההיסטוריון המנוח יעקב טלמון נהג לומר שעיסוק בהיסטוריה מפתח פסימיות, אבל אני מרגישה אחרת. כשאני מתבוננת בפיקחון על מדינת ישראל של לפני ששת הימים, שיש הנוהגים להלל ולשבח את ערכיה, על הילדים שנגזלו מהוריהם ונמסרו בדרכים מפוקפקות מאד לאימוץ, כשלהוריהם נאמר שהם מתו, על המימשל הצבאי שחלש על ערביי ישראל עד שנת 1966, על מעשי טבח של פלשתינים שהוצנעו והושתקו, על הגזל השיטתי של אדמות הערבים, אני מבינה שלמרות שאנשים אוהבים לומר שהכל מתקלקל, הרבה דברים בעצם משתפרים, והדמוקרטיה בישראל דוקא מתחזקת, וזה לא נובע כמובן מהתנהלותן של הממשלות, אלא מכך שהחברה האזרחית בישראל מתחזקת, התקשורת שפעם היתה כל כך מוגבלת, רשות השידור ותו לאו, כל כך מגוונת היום, בית המשפט העליון למרות כל ההתקפות עליו הוא מוסד חזק שפחות ופחות מתכופף בפני השלטון, וגם אם איילת שקד ממנה שופטים דתיים ימניים, אף אחד לא מבטיח לה שהם יהיו אומרי הן. בסופו של דבר ניפטר גם מנתניהו ומגחמותיו האינסופיות. אני לא יודעת אם זה יקרה בבחירות הקרובות, אולי עדיין לא, אבל במוקדם או במאוחר זה יקרה.