אני
מביאה כאן את חלקו השני של קובץ ציראו, אוסף האפוריזמים של קפקא, שאת חלקו הראשון הבאתי כאן. מאחר שהמיספור המקורי מבולבל, מיספרתי את הקטעים מחדש על פי הסדר, כדי
להקל על הקוראים, אך אין למיספור זה כל משמעות.
להלן
המשך קובץ ציראו:
58.
בעזרת האור החזק ביותר אפשר לפרק את העולם. למול עיניים חלשות הוא מתחזק. למול עיניים
חלשות יותר הוא קופץ אגרופים, למול עיניים עוד יותר חלשות הוא מתבייש ומנפץ
לרסיסים את מה שאיננו מעז להתבונן בו.
59.
הכל הוא מירמה: לחפש את המידה המזערית של המירמות, להישאר במידה הרגילה, לחפש את
המידה המירבית. במקרה הראשון מרמים את הטוב, בכך שרוצים להפוך את השגתו לקלה מדי,
ומרמים את הרע, בכך שמציבים לו תנאי מאבק לגמרי לרעתו. במקרה השני, מרמים את הטוב
בכך שכלל אין שואפים לו עלי אדמות. במקרה השלישי מרמים את הטוב, בכך שמתרחקים ממנו
ככל האפשר, ומרמים את הרע, בכך שמקווים להופכו חסר אונים על ידי העצמתו עד מירבו.
יש להעדיף איפוא את המקרה השני, כי את הטוב מרמים תמיד, את הרע, לפחות למראית עין,
במקרה זה לא.
60.
ישנן שאלות שלא היינו מסוגלים להתגבר עליהן, לולא פטר אותנו הטבע מלשאול אותן.
61.
לכל מה שמחוץ לעולם החומר ניתן להשתמש בשפה רק על דרך הרמיזה, אבל לעולם לא על דרך
ההשוואה, ולו גם בקירוב, מכיוון שהיא, בהתאם לעולם החומר, עוסקת רק בקניין וביחסים
עמו.
62. אדם
משקר פחות ככל האפשר, רק כאשר אדם משקר ככל האפשר פחות, לא כאשר יש לו פחות ככל
האפשר הזדמנות לכך.
63.
גרם מדרגות שצעדי ההולכים לא שיקעוהו לעומק, מנקודת מבטו שלו, רק עץ שומם שחובר לו
יחדיו.
64.
מי שמוותר על העולם, חייב לאהוב את כל האנשים, כי הוא מוותר גם על עולמם. מכאן הוא
מתחיל לתפוס את המהות האנושית האמיתית, שאיננה יכולה להיות אלא אהובה, בהנחה שכולם
שווים לו.
65. מי
שאוהב את רעהו בתוך העולם, איננו עושה יותר או פחות עוול, ממי שאוהב את עצמו בתוך
העולם. נותרת רק השאלה, אם הראשון הוא אפשרי.
66. העובדה
שאין דבר מלבד העולם הרוחני, נוטלת מאיתנו את התקוה ונותנת לנו את הוודאות.
67. האמנות
שלנו היא הוויה מסונוורת על ידי האמת: האור על הפנים המתעווים ונרתעים אמת הוא, דבר
מלבדו איננו.
68. הגירוש מגן עדן הוא ברובו נצחי: אמנם הגירוש מגן עדן הוא סופי,
מן החיים בעולם אין מפלט, אבל נצחיות התהליך, (או בהדגשה זמנית: החזרה הנצחית על
התהליך) יוצרת למרות זאת אפשרות, שלא רק שיכולנו להישאר תמיד בגן עדן, אלא שהננו
תמיד נמצאים שם בפועל, בין אם אנו כאן יודעים זאת ובין אם לאו.
69.
הוא אזרח חופשי וכבול של הארץ, כי הוא אחוז בשרשרת, שהינה ארוכה דיה כדי להעניק לו
בחופשיות את כל מרחבי הארץ, אך ארוכה רק במידה שדבר לא יוכל לסחוף אותו אל מעבר
לגבולות הארץ. אבל בה בעת הוא אזרח חופשי וכבול של השמיים, כי הוא אחוז גם בשרשרת
של השמיים שאורכה מחושב בדומה לכך. כשהוא שואף ארצה, חונק אותו הקולר של השמיים,
כשהוא שואף השמיימה, חונק אותו זה של הארץ. ולמרות זאת עומדות לרשותו כל האפשרויות
והוא חש זאת: כן, הוא אפילו מסרב לייחס הכל למשגה שחל באופן שנכבל בראשונה.
70.
הוא רודף אחרי העובדות כמו גולש טירון במחליקיים, שבנוסף לכך מתאמן במקום אסור
לגלישה.
71. מה שמח יותר מאמונה באל הבית!
72. באופן
תיאורטי קיימת אפשרות לאושר מושלם: להאמין בבלתי ניתן להכחדה בעצמו ולא לשאוף
אליו.
73.
הבלתי ניתן להכחדה הוא אחד: הוא כל אדם יחיד ובה בעת הוא כולם יחדיו, מכאן הקשר
הבלתי ניתן להתרה בין האנשים שאין דומה לו.
74.
ישנן תובנות באותו אדם שיש להן, אמנם בשוני מוחלט, אותו אובייקט, כך שמוכרחים לשאוב
אותן רק מסובייקטים שונים באותו אדם.
75. הוא זולל את האוכל שנפל
משולחנו: לכן הוא שבע יותר מכולם, אמנם לזמן קצר, אבל הוא שוכח לאכול מעל השולחן,
לכן נפסקת גם נפילת האוכל.
76.
אם מה שהיה צריך להיכחד בגן עדן היה ניתן להכחדה, הוא לא היה מכריע: אם לעומת זאת
היה בלתי ניתן להכחדה, אזי אנו חיים באמונה כוזבת.
77. בחן
את עצמך ביחס לאנושות. למפקפקים היא גורמת לפקפק, למאמינים - להאמין.
78.
התחושה הזאת: "כאן אינני מטיל עוגן" – ומיד לחוש סביבך את הזרם הגואה,
הסוחף!
79.
מיפנה. אורבת, מפוחדת, מקוה, מתגנבת התשובה אל השאלה, תרה מיואשת בפרצופה האטום,
עוקבת אחריה בדרכים חסרות ההיגיון ביותר, כלומר אלה ששואפות להימלט ככל האפשר מן התשובה.
80. משא
ומתן עם אנשים מפתה להתבוננות עצמית.
81. הרוח
תשתחרר רק כשתחדל מלהיות מעצור.
82.
האהבה הגשמית מעלימה את האהבה השמיימית: לבדה אינה יכולה לעשות זאת, אבל מכיוון
שהיא מכילה בלא יודעין יסוד של האהבה השמיימית, היא יכולה לעשות זאת.
83.
האמת איננה ניתנת לחלוקה, לכן איננה יכולה להכיר את עצמה: מי שרוצה להכיר אותה,
חייב להיות שקר.
84.
איש איננו יכול להשתוקק למה שבסופו של דבר מזיק לו. אם יש אצל אנשים יחידים מראית
עין כזו, ואולי תמיד יש, ההסבר לכך הוא שמישהו באדם משתוקק למשהו שאמנם מועיל לו,
אבל מאד מזיק למישהו שני שנמשך למחצה לשפוט את המקרה. לו התייצב האדם מיד בהתחלה,
לא רק בזמן השיפוט, לצד השני, היה המישהו הראשון נמחק ויחד עמו ההשתוקקות.
85. מדוע אנו מתלוננים על החטא הקדמון? לא בגללו גורשנו מגן העדן,
אלא בגלל עץ החיים, כדי שלא נאכל ממנו.
86. איננו
חוטאים, רק משום שאכלנו מעץ הדעת, אלא גם משום, שטרם אכלנו מעץ החיים. חוטאים הוא
המצב שבו אנו נמצאים, ללא תלות באשמה.
87. נבראנו
כדי לחיות בגן-עדן. גן-העדן נועד לשרתנו. יעודנו השתנה. לא נאמר שגם יעודו של
גן-העדן יכול להשתנות.
88. הרוע
הוא הקרנה של התודעה האנושית במצבי מעבר מסוימים. לא עולם המעשה הוא מראית-עין,
אלא הרוע שלו, שאמנם לעינינו מהווה את עולם המעשה.
89. מאז
החטא הקדמון יש לנו בעצם יכולת שוה להכרת הטוב והרע: למרות זאת אנו מחפשים בדיוק
כאן את יתרונותינו היחודיים. אבל רק מעבר להכרה זו מתחילים ההבדלים האמיתיים. התופעה
המנוגדת תתחולל באמצעות הדבר הבא: איש איננו יכול להסתפק בהכרה לבדה, אלא חייב
לשאוף, לטפל בה בהתאם. אבל לכך לא ניתן לו הכוח, לכן הוא אנוס להרוס את עצמו,
למרות הסכנה שאפילו לכך לא יספיק לו הכוח, אך לא נותר לו אלא ניסיון אחרון זה. (זה
גם טעמו של האיום בעונש מוות על אכילה מעץ הדעת. אולי זה גם הטעם המקורי למוות
הטבעי.) כעת הוא חושש מניסיון זה: הוא היה מעדיף לבטל את ההכרה בין טוב לרע
(הכינוי "חטא קדמון" מתייחס לפחד זה): אבל את הנעשה אין להשיב, אפשר רק
לטשטש אותו. למטרה זו נוצרו המניעים. כל העולם מלא בהם, כי אולי כל העולם הנראה
לעין איננו אלא מניע של אדם המבקש לנוח כהרף עין. ניסיון לזייף את עובדת ההכרה,
להפוך תחילה את ההכרה למטרה.
90. אמונה
כמו גיליוטינה, כה קשה, כה קל.
91. המות
ניצב לפנינו, בדומה לתמונת קרב אלכסנדר על הקיר בכיתה. באמצעות מעשינו, עוד בחיים
האלה, ניתן להחשיך את התמונה או למוחקה כליל.
92. שתי אפשרויות: להקטין את עצמו עד אינסוף, או להיות כזה. השני
הוא סיום, לפיכך אי-מעשה. הראשון התחלה, לפיכך מעשה.
93.
כדי למנוע טעות מילולית: מה שיש להורסו בעודו פעיל, צריך קודם כל לעוצרו בכוח: מה
שמתפרק, מתפרק, אבל אי אפשר להורסו.
94. פולחן
האלילים הראשון היה בוודאי פחד מפני הדברים, אבל עם זאת הפחד הכרוך בו מפני כורח
הדברים, ועם זאת הפחד הכרוך בו מפני האחריות לדברים. כה נוראה נראתה האחריות הזו,
שלא העזו כלל להטיל אותה על ישות חוץ-אנושית יחידה, כי גם בתיווכה של ישות יחידה,
עדיין לא הוקלה האחריות האנושית די הצורך, המשא ומתן עם ישות יחידה עוד היה מוכתם
יתר על המידה באחריות, לכן העניקו לכל דבר אחריות לעצמו, למעלה מכך, העניקו לדברים
אלה גם אחריות יחסית לבני האדם.
95. בפעם
האחרונה פסיכולוגיה!
96. שתי
משימות של ראשית החיים: שוב ושוב לצמצם את חוגך, ושוב ושוב לבחון, אם אינך מחזיק
את עצמך חבוי אי שם מחוץ לחוגך.
97. הרוע
נמצא לעתים ביד כמו כלי עבודה, במודע או שלא במודע הוא מניח לעצמו, כשיש רצון לכך,
לשכב בצד ללא התנגדות.
98. השמחות
בחיים אלה אינן שמחות החיים, אלא פחדנו מן העלייה לחיים נעלים יותר: יסורי החיים
האלה אינם יסורי החיים, אלא שאנו מייסרים את עצמנו עקב הפחד הזה.
99. רק
פה הסבל הוא סבל. לא מפני שהסובלים פה יזכו במקום אחר להוקרה עקב הסבל הזה, אלא
מפני שמה שבעולם הזה קרוי סבל, בעולם הבא, מבלי להשתנות ורק פטור מניגודו, הינו
אושר.
100.
דימוי רוחבו ומלואו האינסופיים של היקום הוא תוצאת תערובת שנדחקה לקצה של בריאה
מאומצת והכרה עצמית חופשית.
101.
עד כמה יותר מדכאת מן ההכרה חסרת-הרחמים במצבנו הנוכחי החוטא, היא אפילו ההכרה
החלשה ביותר בהצטדקותנו הנצחית על זמניותנו. רק הכוח לשאת הכרה שנייה זו, שבטהרתה
מכילה במלואה את הראשונה, הוא קנה המידה לאמונה.
102.
יש מניחים, שלצד המירמה הגדולה המקורית, מתקיימת בכל מקרה מירמה קטנה מיוחדת
לעצמה, זה כמו כשמציגים על הבמה מחזה אהבים, והשחקנית, מלבד החיוך המעושה לאהובה,
מחייכת גם עוד חיוך ערמומי במיוחד לצופה מסוים מאד ביציע העליון. זה נקרא להרחיק
לכת.
103.
אפשר להעניק ידע על השטני, אך לא אמונה בזה, כי שטני יותר ממה שיש שם, איננו בנמצא.
104.
החטא תמיד גלוי ואפשר מיד לתפוס אותו בחושים. הוא מחובר לשורשיו ואסור לעקור אותם.
105.
את כל היסורים סביבנו חייבים גם אנו לסבול. לכולנו אין גוף אלא גידול, והוא מוביל
אותנו דרך כל הכאבים, בצורה כזו או אחרת. אז כפי שהילד מתפתח דרך כל שלבי החיים עד
לזיקנה ולמוות, (וכל שלב נראה לקודמו, מתוך כמיהה או פחד, כבלתי מושג), כך אנו
מתפתחים (כשאנו קשורים הדוקות לאנושות לא פחות מאשר לעצמנו) דרך כל יסורי העולם
הזה. בהקשר הזה אין מקום לצדק, אך גם אין מקום לפחד מפני הסבל, או לפרש את הסבל
כזכות.
106. אתה יכול להירתע מסבל
העולם, זה נתון לך ותואם את טבעך, אבל אולי דוקא הרתיעה הזו, היא הסבל היחיד
שביכולתך למנוע.
107.
לאדם יש רצון חופשי שהוא שילוש:
ראשית
הוא היה חופשי כאשר הוא רצה בחיים האלו: אמנם כעת איננו יכול להשיב את הדברים
לאחור, כי כבר איננו אותו אדם שרצה זאת אז, אבל הוא יכול להיות [חופשי] במידה שהוא
מוציא לפועל את רצונו מאז, בעודו חי.
שנית
הוא חופשי כאשר הוא יכול לבחור את מהלך ודרך החיים האלה.
שלישית
הוא חופשי כאשר הוא, בתור מי שפעם יהיה שוב, מגלה רצון לעבור את החיים בכל תנאי ולהנחות
את עצמו באופן כזה, ודוקא בדרך שאמנם נבחרה, אבל בכל מקרה כה לבירינטית, שלא ימנע
מעצמו לחוות כל פגם בחיים האלה.
זהו
שילוש הרצון החופשי, אבל זה גם, מאחר שהוא קורה בו זמנית, אחד, ובעצם זה כל כך
אחד, שאין בו מקום לרצון, חופשי או בלתי חופשי.
108.
אמצעי הפיתוי של העולם הזה, כמו גם הסימן לערובה לכך, שהעולם הזה הוא רק מעבר, הוא
דבר זה עצמו. בצדק, כי רק כך יכול העולם הזה לפתות אותנו, וזה תואם לאמת. אבל
הגרוע ביותר הוא, שלאחר פיתוי מוצלח אנו שוכחים את הערובה, וכך בעצם פיתה אותנו
הטוב לרע, מראה האשה במיטתה.
109.
הענווה מעניקה לכל אחד, גם למיואש הבודד, את היחס החזק ביותר לזולת, ואכן מיד,
אמנם רק כשהענווה היא מוחלטת ומתמדת. היא יכולה לעשות זאת, כי היא לשון התפילה
האמיתית, בה בעת גם פולחן וגם קשר חזק ביותר. היחס לזולת הוא יחס התפילה, היחס
לעצמו הוא יחס השאיפה, מן התפילה יבוא הכוח לשאוף.
110.
האם תוכל להכיר דבר מה מלבד מירמה? אם המירמה תחוסל פעם, אסור לך להביט בכך, או
שתהפוך לנציב מלח.
111.
כולם מאד ידידותיים לא', כמו שמישהו מתאמץ בקפדנות לשחק ביליארד מצוין אפילו לפני
שחקנים טובים, עד אשר מגיע השחקן הגדול, בודק בקפידה את האלה, לא סובל טעויות של
קודמיו, אבל אז, כשהוא עצמו מתחיל לשחק, מתפרע באופן הכי חסר התחשבות.
112.
"אז הוא שב למלאכתו, כאילו לא אירע דבר". זו הערה ששגורה בפינו משפעת
סיפורים עתיקים מעורפלים, למרות שאולי איננה מתממשת אצל איש.
113.
"אי אפשר לומר שחסרה לנו אמונה. העובדה הפשוטה של חיינו לבדה איננה מאפשרת
לשלול את האמינות שלה." "יכולה להיות כאן אמינות? אדם איננו יכול שלא
לחיות." "אפילו באותו 'איננו יכול שלא לחיות', מסתתר כוחה המטורף של
האמונה: בשלילה הזו היא לובשת דמות."
114.
אין זה נחוץ שתצא מן הבית. הישאר ליד שולחנך והקשב. אל תקשיב, רק המתן. אל תמתין,
רק היה לגמרי שקט ובודד. העולם יציע לך את עצמו לחשיפה, הוא איננו יכול אחרת. הוא
יתפתל לפניך מוקסם.
