דברים שקוראים בעיתון הארץ

ביום שני האחרון פירסמו ב"הארץ" שיר קטן ויפה שכתבה חנה ארנדט, ומתחתיו כתבו "חנה ארנדט היא פילוסופית גרמניה". חנה ארנדט לא ראתה את עצמה מעולם כגרמניה, אלא כיהודיה. היא נולדה בגרמניה והתחנכה בה ואף כתבה את הדוקטורט שלה בגרמניה אצל הפילוסוף קרל יאספרס באוניברסיטה של היידלברג, ולפני זה למדה שנה אצל מרטין היידגר וניהלה איתו רומן, אבל כשעלו הנאצים לשלטון היא נעצרה לתקופה קצרה ונאלצה להימלט מגרמניה, ולאחר שעברה דרך כמה ארצות, ושהתה כמה שנים בפריס, היא היגרה עם בעלה השני היינריך בליכר לארצות הברית ושם לימדה וכתבה את ספריה הידועים ביותר, ביניהם "מקורות הטוטליטריות" ו"המצב האנושי". לכן מכל בחינה שהיא ראוי לכנות אותה פילוסופית יהודיה אמריקאית, ולא פילוסופית גרמניה, כפי שאין מכנים את חיים נחמן ביאליק משורר רוסי או את ש"י עגנון סופר פולני. לכאורה זה דבר של מה בכך, אבל בעיתון "הארץ" שום דבר שנכתב איננו מקרי, במיוחד לא דברים שקשורים בגרמניה, כי עיתון "הארץ", גם לפני שחלק נכבד ממניותיו נקנה בידי מו"ל גרמני ממשפחה נאצית ידועה, שמר על קשר מיוחד עם ארץ מוצאה של משפחת הבעלים, ומאז שנת 2006 הקשר הגרמני של "הארץ" הוא קשר רשמי ומוצהר, למרות שהקוראים לא תמיד מודעים לו, ולאופן שבו הוא מכתיב את תכני העיתון, עד לפרטים הקטנים ביותר. התיאור של חנה ארנדט כ"פילוסופית גרמניה" תואם את המאמץ הגרמני לתאר את היהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית כגרמנים, ובכלל לייחס גרמניות ליוצרים יהודיים ולנכס את יצירתם לגרמניה, שרצחה והשמידה כל כך הרבה יוצרים יהודיים ויצירות יהודיות וכעת תובעת עליהם זכויות, ולצורך זה מכפישה את ישראל בהכפשות אנטישמיות. המקרה של פרנץ קפקא הוא רק המקרה הבולט ביותר בשנים האחרונות של ניסיון לנכס לגרמניה סופר יהודי שנולד וחי בכלל בצ'כיה בתחומה של אוסטרו-הונגריה, ויצירותיו הוכנסו כבר בשנת 1935 ל"רשימת הסופרים המזיקים והבלתי רצויים" שהכינה לשכת הכתבים של הרייך השלישי, מעשה שפירושו היה איסור לפרסם ולמכור את יצירותיו של קפקא ובעצם דן אותן לשריפה. החודשים הספורים ששהה קפקא בברלין בשנת חייו האחרונה עם אהובתו דורה, שהכיר כשבא לבקר את אחותו גבריאלה ששהתה שם בנופש עם ילדיה – לימים תירצח יחד עם אחותה, בעליהן ושלושה מילדיהן במחנה הריכוז חלמנו, בעוד אחותו הצעירה של קפקא נרצחה באושוויץ – תוארו בספרו "קפקא בברלין" של הנס גרד קוך, ששימש כחוקר וקניין של כתבי יד של קפקא עבור ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך ונפגש בסתר עם אהובתו של מכס ברוד אסתר הופה כדי לפתותה למכור את עזבון מכס ברוד לגרמניה במיליונים במקום להפקידו כאמור בצוואתו בספריית האוניברסיטה בירושלים - כאילו מדובר בשנות חיים ארוכות שיוצרות זיקה ממשית בין קפקא לגרמניה, ואנשי ספרות גרמנים שתבעו להעביר את כתבי היד של קפקא לארכיון הספרות הגרמני במארבאך הגדילו לעשות ותיארו את קפקא כסופר גרמני מובהק שרק גרמנים יכולים להבין את יצירתו ואילו היהודים בורים מדי כדי להבינה. כשם שתיאורה של חנה ארנדט כ"פילוסופית גרמניה" נועד להשכיח את העובדה שנמלטה מגרמניה מאימת הנאצים, ושרוב שנות חייה ויצירתה התרחשו בארצות-הברית, כך נועדה הצגתו של פרנץ קפקא כסופר גרמני למחוק את העובדה שהנאצים שרפו תחילה את ספריו ואחר כך את בני משפחתו, או במלים אחרות, למחוק את זכר השואה. לכן פעלו הגרמנים כבר מאז שנות החמישים לשדוד את כתבי היד של קפקא שמכס ברוד ופליכס ולטש הבריחו לארץ ישראל מצ'כיה הכבושה בידי הנאצים בסכנת חיים, ושמכס ברוד הורה לאהובתו לדאוג לכך שאחרי מותה ימסרו למשמרת בספריית האוניברסיטה בירושלים – כיום הספריה הלאומית, או בספריה העירונית בתל-אביב. בתי המשפט בישראל, לאחר דיונים בשלוש ערכאות, הורו לקיים צוואה זו כלשונה ולהעביר את כתבי היד של קפקא שנותרו בחזקתו של מכס ברוד למשמרת הספריה הלאומית בירושלים – לאיש לצערי לא היה אינטרס להשיב את כתבי היד הנותרים של קפקא לבעלותם החוקית של צאצאי אחיותיו הנרצחות, כראוי לעשות בנכסי נספים בשואה, ואלה מצדם נמנעו מסיבותיהם שלהם מלדרוש זאת. אבל לאורי הולנדר שכותב על קפקא במדור תרבות וספרות ב"הארץ" (5.1.18) לרגל מעברו במזל טוב לרחוב פרנץ קפקא, מפריע שכתוב על השלט מתחת לשם הרחוב פרנץ קפקא "סופר יהודי" וכך הוא כותב: "אפשר לשער שמחברן של שתי המלים האמורות "סופר יהודי" הוא זרח קרומהולץ או חינקת אביגפן-בלילי, כלומר פקיד או פקידה ותיקים בעיריית תל-אביב... ואולי מחברו של הטקסט הקצר המפאר את שלט הרחוב הוא דוקא מלומד ממלומדיה של הספרייה הלאומית אשר בגבעת רם, שעשה לילות כימים כדי להניח את ידיו על כתביו המולאמים של פרנץ קפקא, והכריז "הכותל בידינו!" לאחר הכרעת הדין המפורסמת בעניין כתבים אלה."

ובכן, כמי שעמלה בהתנדבות וללא תמורה כדי שעזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו יגיעו לספריה הלאומית בירושלים ולא לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, וישכנו כבקשת ברוד לצד כתביו של מרטין בובר ולא לצד אלה של מרטין היידגר וארנסט יינגר, ששם חפץ מר הולנדר ככל הנראה לשכנם, אני יכולה להרגיעו ששום מלומד בספריה הלאומית לא עשה לילות כימים כדי להניח את ידיו על כתבי קפקא. ההיפך הגמור מכך: עובדי הספריה ומנהלה מר אורן ויינברג עשו כל מה שאפשר כדי להקשות עלי בעבודתי, להשפילני ולמרר את חיי, וטענו בניגוד גמור לדעתי על סמך עיון במסמכים, שאת חלקם איתרתי ממש מתחת לאפם, שאין שום סיכוי לזכות במשפט, וכך התעקש לומר לי מנהל הספריה במו פיו, כדי לרפות את ידי. ומה באשר לרשויות המדינה? גנז המדינה באותם ימים יהושע פרויינדליך קראני לחדרו כדי לנזוף בי על מאמצי, והוא, שמתוקף תפקידו אמור לדאוג שנכסי תרבות ורוח לא יוברחו מהמדינה, שאלני מדוע לא תסתפק הספרייה בצילומים, שאלה שמן הסתם לא היפנה לגרמנים. באמצע הדיון בערכאה ראשונה הודיע בנימין נתניהו לפתע כי ממשלת גרמניה החליטה לממן לספריה הלאומית פרוייקטים במיליונים, מה שנתפס בעיני כשוחד להטות משפט ואני משוכנעת שכך הדבר, ושרבים בספריה העדיפו לקבל את המיליונים מגרמניה במקום את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא שעוד נותרו בו לאחר שאת רובם כבר שדד ארכיון הספרות הגרמני בשותפות עם אהובת ברוד אסתר הופה בשלל דרכי מירמה והונאה שאת חלקן תיארתי ברשימות שונות בבלוג זה. האם סבור אורי הולנדר שעורכי הדין הנכבדים שימרון ומולכו דרשו בסתר מממשלת גרמניה להסיר את ידיה מכתבי היד של קפקא? לי נראה שעניינם היה אחר. את המניעים והכוח הנפשי לעבודה כפויית הטובה ללא שכר, עם יחס מהגיהנום מאנשי הספרייה והוצאות לא מעטות שנאלצתי לממן מכיסי הפרטי – ואני אשה פרטית מעוטת אמצעים שחיה מקצבה צנועה מעזבונו של אבי ז"ל – שאבתי מכעסי על החוצפה הגרמנית והרדיפה הגרמנית שסבלתי ממנה אישית שנים רבות, ובעיקר מתמיכה שקיבלתי מאנשים פשוטים ולא מפורסמים, שדוקא קראו את קפקא והוא חשוב להם מאד, ביניהם קרובת משפחתו של קפקא וניצולת טרזינשטאדט חנה מלכא שלמדתי ממנה רבות, ומן האקדמיה תמך בי אך ורק מורי ניצול אושוויץ אוטו דב קולקה שבספרו המופלא "נופים ממטרופולין המוות" אמר משהו על ייחודה של החוויה הפרטית. אנשי אקדמיה אחרים העדיפו להחניף לגרמנים, גם תוך אמירת שקרים וסילוף האמת, כפי שעושה הולנדר כשהוא כותב "כתביו המולאמים של קפקא", וחוזר בכך על טענתו השקרית והאנטישמית של מנהל ארכיון הספרות הגרמני אולריך ראולף, שבמקום להכיר בכך שניסיונה הברוטאלי של גרמניה להשתלט בדרכי הונאה על עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, סותר במפורש את צוואתו של מכס ברוד, העדיף לשקר לציבור הגרמני במסר אנטישמי, כביכול היודובולשביקים בירושלים הלאימו את כתבי הסופר הגרמני כביכול פרנץ קפקא כדי לגזול אותם כביכול מבני עמו הגרמנים. חבל שהגרמנים לא זכרו שקפקא הוא סופר גרמני כשרצחו את שלוש אחיותיו, שלו נותרו בחיים היה גורל כתבי היד שונה לגמרי, והם היו שבים אחרי המלחמה לבעליהם החוקיים היחידים, שאלה אחיותיו של קפקא וצאצאיהן, ולא נופלים לידי אהובתו רודפת הבצע של מכס ברוד, שבתה חוה הופה סיפרה לכתב הארץ הילו גלזר כי התייעצה בסתר גם עם עורך הדין של עיתון הארץ מיבי מוזר, שהעדיף מצדו להכחיש זאת. לאורך כל עבודתי עבור הספריה הלאומית במהלך הדיון בערכאה ראשונה, היתה לי תחושה קשה, שלא יכולתי כמובן להוכיח, שיש קשר נסתר כלשהו בין עיתון הארץ לבין מי שניצלו את אמונו של מכס ברוד כדי להתעשר ממכירת כתבי קפקא לגרמנים במקום להפקידם ללא תמורה בספריה הלאומית או לפחות בארכיון ציבורי אחר, כפי שמכס ברוד הורה להן לעשות, תחושה שהתחזקה מאד כאשר רחלי אידלמן המטפלת מטעם משפחתה בארכיון שוקן, סירבה בתוקף לאפשר לי לעיין במסמכי הארכיון לצורך המשפט. עמוס שוקן גם התבטא במהלך המשפט על זכויות שיש כביכול למשפחת שוקן בכתבי היד של קפקא, דבר שאין לו כל בסיס, וספק גדול אם זלמן שוקן הסדיר בכלל את זכויות הפירסום של כתבי קפקא כדין עם בני משפחת קפקא, או שסמך על טענותיו הלא מוכחות של מכס ברוד לבעלות ולזכויות פירסום בכתבי יד אלה. אין לי ספק שראשית מכירתם של פריטים מעזבון מכס ברוד כולל כתבי יד של קפקא במקביל למכירת אוסף זלמן שוקן בבית המכירות הגרמני האוסוודל ונולטה שטיפל לפני המלחמה ברכישת ספרים עבור זלמן שוקן לא התרחשה במקרה. ומכל מקום חזרתו של אורי הולנדר על התעמולה האנטישמית של מנהל ארכיון הספרות הגרמני, שבמשך שנים שדד בדרכי מירמה את מדינת ישראל, כאילו כתבי קפקא הולאמו בישראל, היא זדונית, והיא לא היתה קורית לולא חפצה משפחת שוקן להפיץ את התעמולה האנטישמית הגרמנית על פסקי הדין המאד מעמיקים של שלוש הערכאות המשפטיות שדנו בנושא, ועל מה שהיה ברור לי לגמרי מרגע שנחו עיניי על המסמכים בתיק. גם בעניין התגובה לפסקי הדין יכול אורי הולנדר להירגע: בספרייה הלאומית קיבלו אותם בפרצוף חמוץ ולא בהכרזת ניצחון. אני שמחה כמובן שמזימת הגרמנים נכשלה, ושרק בעיתון הארץ טוענים עדיין שקפקא איננו סופר יהודי, אבל כששמעתי על זכיית הספריה בערכאה ראשונה רק פרצתי בבכי, בגלל כל מה שסבלתי מאנשי הספריה במהלך עבודתי במשפט, ויותר לא רציתי בשום קשר עם אנשי הספרייה, שמדי פעם עוצרים אותי ברחוב כשאני מטיילת עם הכלב שלי או שולחים לי מיילים משונים בניסיון לבדוק אם אפשר לסחוט ממני עוד עבודה בחינם. כתבתי להם כבר לפני שנים שעל עבודה נוספת שלי הם יצטרכו לשנות ממנהגם לנצל אותי בחינם ולשלם לי שכר ראוי. מעולם לא זכיתי לתשובה, רק לניסיונות מתחכמים נוספים לסחוט עוד עבודה בחינם. אבל העובדה שבספריה הלאומית מתנהגים כפי שמתנהגים איננה משנה את העובדה שמכס ברוד הוריש לספרייה הלאומית בירושלים את עזבונו הספרותי ולא לרוצחים הגרמנים, ושהתנהגותם של הגרמנים בעניין כתבי היד של קפקא נראתה בעיקר כמו המשך של פעולות האריזטורים הנאצים להשתלט על רכוש יהודי באינסוף דרכי הונאה ומירמה ותוך הפצת תעמולת שקר אנטישמית חסרת מעצורים.    

ישנם כמובן בעיתון הארץ ניסיונות בוטים בהרבה להחדיר ולקדם שיח אנטישמי, כמו במאמריו של הפרופסור דניאל בלטמן, שהחליף את הפרופסור משה צימרמן בפירסום מאמרים היסטוריים כביכול שעיקרם הוא לתאר את מדינת ישראל כהעתק של גרמניה הנאצית, תוך שהוא מגמד ומסלף את השואה ולועג לטוענים שסיבת השואה היא אנטישמיות, ובכך מעקר את הנאציזם מן המרכיב המובהק ביותר שלו. לצד המאמרים ההיסטוריים כביכול מדביקות כתבות רבות בעיתון את התואר פאשיזם למעשים נוראים הנעשים בישראל, כמו לשיר שיר במקהלה וכיו"ב מעשים שהופכים את מושג הפאשיזם הנורא למגוחך וחסר משמעות, וזו בדיוק הכוונה. את אופיים האנטישמי והמגמתי של מאמרים אלה מזהים רבים ומגיבים על כך בהתאם. הדוגמאות שהתייחסתי אליהן הפעם מעודנות יותר, אבל משרתות את אותה מטרה, של קידום מסרים אנטישמיים שקריים המשרתים אינטרסים גרמניים, ושל מחיקת זכרון השואה.