חלום על אחי

כשנרדמתי בשבת בצהרים חלמתי על אחי, חלמתי שבאתי להרצאה וגם הוא היה שם ועבר על פני והחלפנו כמה מלות ברכה ואז הוא הלך לשבת בצד עם החברים שהוא בא איתם שאני לא היכרתי אותם, ואני נשארתי לעמוד במקום ואחר כך קרו דברים אחרים שלא קשורים לאחי ובסוף עמדתי במטבח שאינני מכירה ובישלתי כרובית עם תפוחי אדמה ותפוחי האדמה היו זהובים ומתובלים בפפריקה אדומה. גם אני וגם אחי היינו הרבה יותר צעירים בחלום מכפי שהיינו כשהוא מת, וגם בחלום היה חורף כי אחי לבש מעיל. אחר כך ניסיתי להבין איפה היה האודיטוריום שבו היתה ההרצאה ואיפה היה המטבח שבישלתי בו אבל לא הצלחתי לקשר את המקומות מהחלום לשום דבר שאני מכירה מהחיים. אסתי אמרה שאני אבוא לראות את הדירה שבה היא חיה עם אחי ונסענו לשם אחרי שביקרנו בקבר שלו, כי עוד מעט היא עוברת משם. היא הראתה לי תמונות של אמא שלה שנפטרה לא כל כך מזמן בשיבה טובה, ישבה לה וסרגה לה בכורסה ובלילה הרגישה לא כל כך טוב ופשוט מתה, בלי לסבול. צריך הרבה מזל למות ככה. אחי סבל כל כך הרבה והמות שלו היה כל כך נורא. דיברנו על העבודה של אחי ואסתי אמרה תארי לך מה עוד הוא היה עושה, ואני חושבת אולי אם משהו היה שונה הוא לא היה מת מסרטן, אבל אני לא יודעת אם אחי היה יכול לשנות משהו בחיים שלו, כי הוא תמיד עשה את מה שהוא הכי רצה לעשות, ודוקא אני, שאת רוב הדברים שעשיתי בחיים עשיתי מחוסר ברירה, אני עדיין שורדת. אין בזה כל כך היגיון. בדירה של אסתי יש מרפסת שקופה עם מעקה מלוחות של זכוכית, ואפשר לראות את העמק מתחת כאילו עפים מעליו, ואושר בהתחלה פחד מהמרפסת הזאת, שכשמביטים ממנה למטה נדמה שנופלים, אבל אחי בטח היה צוחק מהמחשבות האלה שלי. בדרך לשם אסתי הראתה לי את המקומות שבהם השתוללה לפני שנה השריפה וכמה בתים של חברים שלה שנשרפו, והבנתי שהלהבות היו ממש קרובות לבית שלה, אבל למרבה המזל לא הגיעו אליו. שריפה זה דבר מאד מאד מפחיד, גם אם היא פוגעת רק ברכוש, וקשה לי אפילו לדמיין איך הייתי מרגישה אם היו נשרפים לי כל הספרים, ומזל שאת מה שכותבים אפשר לשמור עכשיו בענן וזה כמו הביטוי של חז"ל שאני מאד מאד אוהבת, גווילים נשרפים ואותיות פורחות. הדירה של אסתי דוקא הזכירה לי את סבתא שפרה, כי יש לה מכונת תפירה של זינגר כמו שהיתה לסבתא בחדר השינה וגם תיבת כלי תפירה מעץ כמו שהיתה לסבתא, שאהבתי לפתוח אותה ולהוציא את כל הכפתורים שסבתא גזרה מכל הבגדים הבלויים שהיא זרקה ולשחק בהם. במיוחד אהבתי את כפתורי הזכוכית השקופים שנראו לי כמו אבנים יקרות. לנסוע לחיפה זה תמיד מאד מכאיב כי נזכרים או בדברים שרוצים לשכוח או בדברים שרוצים לזכור ובאנשים שכבר מתים. כשירדנו מהאוטובוס בתחנת חוף הכרמל נכנסתי עם אושר לשירותים והוא לא רצה להיכנס איתי לתא הקטן, אז רק החזקתי ברצועה שלו מתחת לדלת והוא נשאר מעבר לדלת הסגורה. ואז כשרציתי לשטוף ידיים עמדה שם אשה לא צעירה עם שיער צבוע לבלונדיני וצעקה עלי צעקות נוראות תעופי מכאן עם הכלב הגדול הזה, את עושה מעשי כישוף עם הכלב ואמרתי לה שהיא צריכה פסיכיאטר. אני די בטוחה שהיא אמרה כישוף, אבל אולי היא אמרה משהו אחר, כי אני לא שומעת טוב, וכל האירוע היה כל כך מוזר ולא נעים, ושמחתי לצאת משם ובדיוק אסתי באה באוטו האדום שלה לקחת אותנו, ואושר מיד נכנס למקום שלו מאחור כי הוא כבר רגיל, ונסענו לקבר של אחי שהוא מול שדה פתוח שבכל פעם שותלים בו משהו אחר, והפעם ראינו בו עצים קטנים, שחשבתי שאולי אלה לימונים, ואסתי חשבה שאולי זה מטע אבוקדו. זה נראה מאד יפה ואני חושבת שאחי היה אוהב את כל הדברים ששותלים. חשבתי שזה מוזר שדוקא הדברים שקרו במציאות היו מאד מאד משונים, ודוקא הדברים שקרו לי בחלום היו לגמרי רגילים, כמו שהייתי הולכת להרצאה במכון ון-ליר שאנשים קוראים לו בצחוק מתנ"ס רחביה ואחי גם היה בא לשם לפעמים וגם הירצה שם כמה פעמים, וניסיתי לחשוב אם האודיטוריום בחלום היה בון-ליר אבל לא נראה לי, נראה לי שהוא היה במקום אחר אבל בישראל, כי כולם דיברו שם עברית. עכשיו שאני יכולה לפגוש את אחי רק בחלומות החלומות נהיו מאד חשובים, ואני צריכה לחשוב עליהם טוב טוב ולנסות לזכור ולהבין את כל הפרטים.