מיה איידן על הילה אלרואי

סרטה של כתבת חדשות עשר מיה איידן "הקרנת בכורה", המתעד את התמודדותה של עמיתתה וחברתה הילה אלרואי, כתבת הבריאות של ערוץ עשר, עם סרטן השד שבו לקתה, הוא סרט מרתק ולא אופטימי, שמראה שאין דבר כזה סרטן קטן, או סרטן קל. גידול סרטני בגוף ניתן במקרה הטוב לסילוק, אבל גם במקרה הטוב הזה סכנת שובה של המחלה מרחפת כל העת מעל ראשם של החולים, והם כבר לא ישובו לעולמם של האנשים הבריאים, אלה שמפחדים פחד מות מהמחלה הזו ומתפללים שלא לחלות בה, והחולה עצמו מגלם עבורם לעתים את המחלה, כך שאינם יכולים לשאת עוד את קרבתו. בן זוגה של הילה אלרואי לפני מחלתה, שגם אהבה וגם סמכה עליו, עוזב אותה לאחר הניתוח, כשעדיין מצפות לה הקרנות וטיפולים, והפרידה הזו שוברת אותה יותר מגילוי המחלה, כאילו נטישת בן הזוג ולא האבחנה הרפואית היא זו ששיקפה לה את מצבה יותר מכל. למזלה היא איננה זקוקה לכימותרפיה, ואיננה נאלצת להתמודד עם המראה שהפך מזוהה עם חולי סרטן: הראש הקירח מנשירת השיער שגורמת הכימותרפיה. לאורך כל הסרט שערה השחור והארוך מתנפנף על כתפיה, וכשהיא מגיעה להקרנות היא אכן נראית ככוכבת המגיעה להופעת הבכורה שלה. מוזר שאין בה פחד מההקרנות, למרות שהיא סובלת מתופעות הלוואי שלהן. הסרט נמנע מלהראות צלקות, כוויות, הקאות, סבל. הוא מראה את הילה אלרואי במיטבה, גם כשהיא מגיעה להקרנות, בשיער גולש ומגבת ורודה, כאילו הגיעה למכון טיפוח. העובדה הזו בהחלט מקלה על הצופים, ומשאירה את הסרט בתחום האינטלקטואלי: הילה אלרואי מספרת על סבלה, ופחות מראה אותו. הסרט הוא שלה כמו של מיה איידן: כשהיא נוסעת להולנד לשוחח עם הרופא שאחראי על בדיקת רקמת הגידול שלה, כדי להעריך את מידת מסוכנותו של הגידול, נדמה למשך דקות ארוכות שמדובר בכתבה של הילה אלרואי על טיפול חדשני בסרטן, ורק אז היא חושפת לרגע את המצוקה הנפשית והאימה שתוקפת אותה למחשבה שהסרטן עלול להתגלות כגרוע יותר משחשבו, שהיא עלולה להידרש לטיפול כימותרפי, מה שלא קורה, אבל מומלץ לה לעבור טיפול אנטי הורמונלי שמקטין את הסיכוי לשובה של המחלה, והיא איננה עומדת בכך, וגם איננה מפסיקה לעשן, למרות שאולי העישון הוא הסיבה למחלתה, והוא עלול גם להביא לחזרת המחלה ולמותה. כמו רוב האנשים שמתמכרים להתנהגויות מסוכנות, גם הילה אלרואי משכנעת את עצמה שאפשר למות מכל דבר, שבמקרה הפרטי אין חשיבות לסטטיסטיקה, שאם תפסיק לעשן לא תהיה היא עצמה. הרגע שבו אמרה שכתבת בריאות מעשנת זו התרסה היה בשבילי רגע מקומם: כתבת בריאות שמעשנת זה טמטום, לא התרסה, ובעצם היא עוסקת ברפואה, לא בבריאות, שזה דבר מאד שונה מרפואה. הילה אלרואי, אולי דוקא מפני שהיא יודעת ומבינה כמו הרופאים, היא חולה מהסוג הגרוע ביותר, כזו שאיננה מוכנה בשום אופן לשנות הרגלים, וכשצופים בסרט נדמה שהדבר שהכי מפחיד אותה הוא להשתנות, ושלפיכך היא משלימה עם המחשבה על חזרת המחלה ועל מות אפשרי, כי אם תפסיק לעשן זו לא אהיה אני, כך היא אומרת, כמו שלא אוותר על ההומור השחור. אבל עישון איננו תכונת אופי, רק התמכרות, והמחלה משנה אנשים, גם אם נדמה להם שהם נשארים אותו הדבר. בעצם החיים משנים אותנו כל הזמן, ההזדקנות משנה אותנו, האנשים מסביבנו משנים אותנו, ההתמודדויות שאנו עוברים בחיים משנות אותנו. מה כל כך נורא בזה שאנחנו כל הזמן משתנים, שאיננו נשארים כל חיינו כפי שהיינו? גם הילה אלרואי כבר איננה אותו אדם. קודם היא פחדה לחלות ולמות, וקיוותה שלה זה לא יקרה, למרות שציפתה שזה כן יקרה, וידעה מיד שיש לה גידול סרטני, ועכשיו היא יודעת שהיא בסכנה גדולה שהמחלה תשוב ואולי תביא למותה, והיא משלימה עם הסיכון המאד מוחשי לחלות שוב ולמות, כדי לא לשנות שום דבר בחיים, וזה כבר שינוי גדול מאד, להפוך מאדם שמקוה לא לחלות, לאדם שאיננו עושה דבר כדי למנוע מהמחלה לחזור, למרות שהוא יודע שאורח חייו מגדיל מאד את סיכוייו שהמחלה תחזור ותביא למותו. וזה השינוי שמחלת הסרטן, בעצם כל מחלה קשה, כופה עלינו, להיות מישהו אחר מכפי שהיינו. הדבר הכי קשה להשלים איתו כשאנחנו חולים, היא העובדה שבין אם נרצה בכך ובין אם לא, כבר איננו האדם שהיינו, וגם אם נצליח לסלק את המחלה, לא נוכל לבטל את השינוי שחוללה בנו. המחלות מזכירות לנו כמה מעט שליטה יש לנו בחיים, ושגם האישיות שלנו איננה רק תוצאה של בחירה חופשית, אלא גם פרי של מה שאינו בשליטתנו.