מרינה צבטייבה / אמי והמוזיקה

מרינה צבטייבה גדלה בידיעה שלידתה גרמה לאמה אכזבה, ושעליה לפצות את אמה על כך שנולדה לה בת במקום הבן המיוחל, לפחות להיות פסנתרנית מחוננת כאמה, האם שכשרונה נותר בלתי מנוצל – היא נישאה בצעירותה לבעלה האלמן, אב לבן ובת מאשתו הראשונה, ניגנה בעיקר בחוג משפחתה, למעט הופעה בודדת על הבמה, בטרם הכריעה אותה השחפת, ועד מותה בטרם עת, כשהיא מניחה אחריה את שתי בנותיה הצעירות, ניסתה להשתוות לקודמתה, האשה הראשונה, ללדת לבעלה לפחות בן אחד, אבל נולדו לה שתי בנות, ולכן הן היו אנוסות להיות מוסיקאיות, לכן הושבו אל הפסנתר עוד בהיותן ילדות רכות, כדי שתהילתן העתידית כאמניות תפצה את אמן המאוכזבת על שנולדו בנות, ומרינה, שדוקא גילתה כישרון נגינה, הוכרחה לנגן שעות בכל יום, וניגנה במסירות, כדי לרצות את אמה. אבל אהבת אמת למוסיקה לא היתה בה, ואת זאת ידעו גם היא וגם אמה, לשברון לבן המשותף.

ובכן מרינה ואחותה מנגנות מאונס, או מאזינות לאמן המנגנת כשהן ישובות מתחת לפסנתר, זו המוסיקה שמותרת להן, או נכפית עליהן. ויש גם מוסיקה אסורה: זו של האחות הגדולה החורגת, שירשה את חוברות התווים של אמה, האשה הראשונה. אבל המוסיקה הזו, שמתחתיה מופיעות מלות השירים שהולחנו, מושכת מאד את לבה של מרינה, שלומדת בעל-פה את מלות השירים ומדקלמת אותן לדאבון לב אמה, שאסרה עליה לקרוא בחוברות התווים של אחותה החורגת. האם זועמת עליה: גם נולדה בת, וגם בוגדת באמה עם המוסיקה של האשה הראשונה. וגם את ספריו היפים של אחיה החורג אנדריי חומדת מרינה, אנדריי שלבו פתוח למוסיקה, אבל האשה השנייה מונעת ממנו לעסוק במוסיקה, שהיא מועידה לבנותיה, ואנדריי מלמד את עצמו לנגן, ומנגן לאמו החורגת הגוססת משחפת, שרק בימיה האחרונים מכירה בכשרונו, ומורישה לו את הגיטרה שלה. למרינה היא מורישה את הפסנתר, אבל מרינה מבקשת לחבר מוסיקה אחרת, מוסיקה של מלים, ואמה שמתה בטרם עת לעולם לא תדע איזו משוררת גדולה עתידה בתה להיות, ושהיא עתידה להיזכר בזכותה.

האם מי שמשחר לידתה חשה שבנות הן אכזבה, בהכרח תבוז גם לבנותיה שלה? כמו אמה ילדה גם מרינה צבטייבה תחילה שתי בנות. האם גם היא הצטערה כאמה שאינן בנים? בימי המהפכה, בהיותה לבדה לאחר שבעלה סרגיי אפרון התגייס להילחם לצד הלבנים, מסרה את בתה השנייה התינוקת לבית יתומים, והילדה מתה שם. קרובי משפחה, כך קראתי, האשימו אותה שהזניחה את בתה הקטנה בכוונה. האם הזכירה לה את אחותה הקטנה אסיה, יריבתה? אחותה שזייפה בנגינת הפסנתר, ולכן נועדה להיות רקדנית? שלא כבנותיה גדלה מרינה בבית אמיד, עם אב מבוגר, פרופסור לאמנות ומייסדו של מוזיאון פושקין לאמנות, שהתעניין פחות במוסיקה, ולדברי צבטייבה בספר מעולם לא שמע אותן – אמן היא זו שעטפה את חייהן בנוכחותה ובמוסיקה שלה. חייה של צבטייבה עצמה היו כה סוערים וכה שונים מחיי אמה, ורק קוצר ימיהן מחבר בין שני הגורלות. לאחר טלטולי המהפכה שב בעלה. בשנת 1925, לאחר שנולד להם בן, משאת נפשה, גלה עמה לפריס, שם התקרב דוקא לקומוניסטים, בשנת 1939 שבו לברית המועצות, אולי מפחד הנאצים, כי בעלה היה יהודי למחצה, אך זה היה תור הזהב של יחסי סטלין והיטלר, ובעלה ובתה נעצרו. הבת נותרה במאסר עד שנת 1955. צבטייבה נותרה עם בנה והתאבדה בשנת 1941, ומקום קבורתה לא נודע. בעלה הוצא להורג זמן קצר לאחר מכן, ככל הנראה ללא קשר למות אשתו. הבן נפל במלחמה בגיל 18. רק הבת הגדולה אריאדנה-אליה שרדה מכל המשפחה, וטיפלה במורשת אמה.

קשה לקרוא את הסיפור מבלי לחשוב על שתי הטרגדיות: זו של אמה של צבטייבה, שלא יכלה למצות את כשרונה ומתה בטרם עת משחפת, מבלי לדעת את שירת בתה, וזו של צבטייבה עצמה, שחייה היו רצף נורא של טרגדיות, שקשה לדעת כמה מהן נכפו עליה, וכמה הביאה על עצמה. רק פעם אחת חודר ההווה אל הספר: "כך חלם בני בן השש לגור בפנס רחוב". האם פירוש הדבר שכתבה את הסיפור כשבנה, יליד 1925, היה בן שש, כלומר בשנת 1931, כשחיה עם בעלה, בתם הגדולה ובנם בן השש בפריס, זמן שצריך היה להיות טוב יותר עבורה, בין המלחמות ובין האסונות, או שכתבה מאוחר יותר, ורק נזכרה מה חלם בנה בהיותו בן שש, או בכל זאת בהיותו בן שש, והחלום הוא מזמן מוקדם יותר – עד כמה יכול כל משפט להתפרש באופנים רבים, והאם זה חשוב בכלל. בכל זאת חשבתי מדוע נזכרה אז באמה, והאם חשבה שניצחה אותה, משום שהיא עצמה ילדה בן, אם כי גם היא עזבה את הבן הזה צעיר כל כך, והוא לא האריך ימים אחריה? מכל מקום עצב גדול נח על הספר הזה, ספר שאיננו עוסק באהבה כפי שכתוב על כריכתו, אלא בהחמצה, בהחמצה שאנשים מחמיצים את חייהם, את כשרונם, את הוריהם, את ילדיהם, בהחמצה שכביכול איננה בלתי נמנעת, אבל בפועל היא בלתי נמנעת, וגם מי שחייו מאושרים יותר, מספקים יותר, פטורים מאסונות ומטרגדיות אין-קץ, ספק אם יימלט ממנה, מן ההחמצה שהיא הבלתי נמנע הגדול של החיים, לצד הבלתי נמנע המוחלט של המות.

מרינה צבטייבה / אמי והמוזיקה, בתרגום דינה מרקון, הוצאת תשע נשמות