בעקבות שני שירים מתוך מחזור השירים של אהרון שבתאי "מה אעשה
היום" – שירי קורונה, במוסף תרבות וספרות של "הארץ" 21.8.20
אהרון שבתאי / 1. למשורר
אֵין לַרַגְלַיִם
רִצְפָּה
וְלֹא תִּבְנֶה
מַדְרֵגוֹת מִבֶּטוֹן,
אֶלָּא תַּעֲמִיד סֻלָּם
רְעוּעַ שְׁלַבִּים
תַּשְׁעִין אֶל הַקִּיר
בְּאִי זְהִירוּת
וְאַתָּה עוֹלֶה
אֶל תִּקְרָה
גְּבוֹהָה מִדַּי
וְאָמוּר לִצְּנֹחַ,
לִסְּדֹק
אֶת עֶצֶם הַשּׁוֹק,
כְּשֶׁבְּיָדְךָ הַנּוּרָה
הַחֲלוּפִית
וְרָחוֹק מֵעָלֶיךָ מֻבְרֶגֶת
הַנּוּרָה הַשְּׂרוּפָה.
" אֵין לַרַגְלַיִם רִצְפָּה" זו כמעט עברית גרועה. אולי
צריך לומר: אין תחת הרגליים רצפה. אבל שלוש המלים האלה יחדיו " אֵין לַרַגְלַיִם
רִצְפָּה" הן כל כך חזקות, כמו "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה".
כאילו הרצפה שייכת לרגליים, כאילו היא שלהם, ואז הן מחוברות אליה ועומדות יציב. וכאן
הרגליים אין להן על מה שיעמדו. הן תלויות על סולם בין שמיים וארץ, והסולם רעוע, וגם
לו אין רצפה אלא הוא שעון אל הקיר, והתקרה גבוהה מדי, ואי אפשר להגיע אל הנורה השרופה
מבלי ליפול ולשבור רגל. כמה אני מפחדת להחליף נורה, וכמה טבין ןתקילין שילמתי
לחשמלאים או לבעל החנות לחומרי בניין שממול כדי שיפטרו אותי מלטפס על הסולם מוכת
אימה ליפול מטה ולשבור את הרגל, והיו ביניהם רשעים שביקשו שכר מפולפל, וגם רחמנים
שגבו מעט ופיצו על כך במעט לעג לזקנה שמפחדת לעלות על סולם שמא תיפול ותיפצע. פעם
ניסיתי לטפס על מגדל הפעמונים של הקתדרלה בשטרסבורג. היו שש מעלות מתחת לאפס
והידיים קפאו לי מהקור ומהפחד, ובסופו של דבר ויתרתי, למרות שיותר מהכל אני אוהבת
לעמוד במרומן של קתדרלות ולהתבונן בסביבתן מלמעלה. אין צורך לטפס על מדרגות
מפותלות של קתדרלה כדי לחוש שאין לרגליים רצפה. די בניסיון להחליף נורה, ומיד אתה
יודע שאין לרגליים רצפה כי הסולם רעוע והשלבים מאיימים להתפרק תחת רגליך וגם הגוף כבר
הזדקן ומאיים להתפרק ועוד מעט קט תישמט הרצפה מתחתיך לעד.
אהרון שבתאי / 3. אם יבוא החלבן
אִם יָבוֹא הַחַלְבָּן
עוֹד מֵהַמַּדְרֵגוֹת
יִשָּׁמַע
שִׁקְשׁוּק כַּדֵי הַפַּח,
וְהוּא יִכָּנֵס לַמִּטְבָּח,
יִצֹּק אֶת הֶחָלָב
לְמִכְסֶה הַכַּד
וּמֵהַמִּכְסֶה
לשְּׁנֵי הַסִּירִים
עַל שַַׁעֲוָנִית הַשֻּׁלְחָן.
אִם אוֹפַנָּיו חוֹנִים
בְּפֶתַח הַכְּנִיסָה
נִשְׁאַל "מִי זֶה?"
כְּשֶׁנִּגַּשׁ לַדֶּלֶת,
וְנִשְׁמַע "הַחַלְבָּן",
אִם יָבוֹא הַחַלְבָּן
החלבן הוא זיכרון ילדות. בעצם שני חלבנים הם זיכרון ילדות. את שמו של
הראשון אינני זוכרת, רק שהיתה לו קרחת כמו לאבי, אבל הוא היה מבוגר ונמוך מאבי, ואמי
סיכמה איתו שיניח בבוקר את שני בקבוקי החלב עבורנו יחד עם עיתון "הארץ"
שמחלק העיתונים דחף עם עלות השחר לתיבת הדואר שלנו – הוא תמיד הקדים בהרבה את
החלבן – לתוך סל הקש הגדול הקשור בחבל ארוך שאמי שלשלה למטה מהמרפסת עד לכניסה לבניין,
כדי שהחלבן לא יצטרך לעלות במדרגות לדירתנו, וכדי שהיא תוכל להעלות לביתנו עם בוקר
את העיתון והחלב מבלי לרדת ולעלות במדרגות. גרנו אז ברחוב הלל מספר 45 בהדר הכרמל
בחיפה ולדירתנו הובילו שמונים ושש מדרגות. אנחנו היינו ילדים והמדרגות היו רק משחק
עבורנו, ותמורתן השקפנו מהמרפסת הגדולה על כל מפרץ חיפה וצפינו שעות באניות שנכנסו
ויצאו מהנמל. כשאמי חזרה משוק תלפיות עם הסלים היא היתה נעצרת עוד במדרגות שטיפסו
לרחוב הלל מרחוב מסדה, בצדו השני של הכביש, וקוראת בקול ענות "יוסף!"
ואבי היה יוצא מחדר עבודתו למרפסת הגדולה וצועק לה "אני בא!" ויורד לקחת
מידיה את הסלים ומעלה אותם הביתה, ואמי טיפסה אט אט והגיעה זמן רב אחריו. מאז
שעברנו לגור שם חיפשו הורי דירה עם פחות מדרגות, אבל עברו שש שנים עד שעברנו
לדירתנו בדרך הים, שאליה טיפסו רק עשרים מדרגות, כמעט לא כלום בשבילנו. אז כבר
הייתי נערה ואת החדר האמצעי הגדול שהיו לו שני חלונות בקיר המערבי פיצלו לשניים,
כדי שיהיו מדורים נפרדים לי ולאחי. לדירתנו בדרך הים היה מגיע החלבן השני, נפתלי,
שהיה גבוה ורזה ודחף לפניו עגלה עם בקבוקי חלב ומוצרי חלב כמו לבן ולבניה, שכבר
קשה להשיג היום, וגם החלבנים חלפו מהעולם. כל היום הילך נפתלי עם עגלתו ואלינו היה
מגיע רק אחר הצהריים, כשהורי כבר שבו מעבודתם ואנחנו מיום הלימודים, כך שבימי הקיץ
היתה סחורתו לא פעם מקולקלת והחלב החמיץ. בכל זאת המשיכו הורי לקנות ממנו מוצרי
חלב כל עוד המשיך להגיע, וגם נהגו לפטפט עמו תמיד, כי הביא להם חדשות על מה שמתרחש
בשכונה ומה שקורה אצל השכנים. כשאמי ביקשה ממנו חלב אחד גדול ושני גביעי לבן, לחש
אחי באוזני "יוגורט אחד גדול ושניים קטנים." לאבי שחונך מנעוריו לחיי
עוני החמיצות לא הפריעה במיוחד, ונפתלי היה קורא לאבי "יוסף הצדיק", כי
תמה על כך ששופט כמוהו שוטף את הרצפה בעצמו, בתוך הבית וגם בעשרים המדרגות. נדמה
לי שזו היתה החלטה של "תנובה" להפסיק את עבודת החלבנים, שרובם כבר היו
ממילא מבוגרים וקיבלו פיצויים, ומאז קנה אבי מוצרי חלב במכולת הקרובה, שהיו לא פעם
מקולקלים אפילו לטעמו הספרטני, ולכן היה מרחיק למרכול במרכז הכרמל כדי לקנות שם
מוצרי חלב טריים. שלושה חודשים לאחר שמלאו לו שבעים שנה סיים לכתוב את פסק-הדין
האחרון שלו ויצא למרכול לקנות לו יוגורט טרי שהחל לצרוך לאחר שנגמל מן הלבניות של
נפתלי, ואז פגעה בו מכונית שיצאה מחניה והרגה אותו במקום. זה קרה כשעיין בדוכן
עיתונים. הוא תמיד אהב לקרוא עיתונים והוריש לי את האהבה הזו. בניגוד למה שמשערים
אני קוראת תחילה את החדשות ורק בסוף את השירים.
