בן שני מתעד את הצייר אלי שמיר

 

אלי שמיר גר בכפר יהושע שהוא נולד בו ובכל מקום כותבים שהוא מצייר את נופי העמק, שזה נכון. הוא מצייר ציורים גדולי ממדים של נוף העמק. הוא מותח את הבדים בעצמו, ואז מחלק אותם לריבועים קטנים ומצייר בתוך כל ריבוע קטן את החלק שלו בנוף. זה קצת דומה לעבודה של מודדים או ציירי מפות, וזה כמובן בכלל לא דומה. אלי אומר שהוא רק מטביע כתמים על הבד, רק מצייר במכחול עוד ועוד כתמים, ואז יוצא מכל הכתמים ציור, שנראה כמו הנוף, אבל שום צילום של הנוף האמיתי ואפילו מבט ישיר בנוף איננו דומה לציור של אלי, כי בציור אלי מטביע את נשמתו על הדף ואי אפשר ללכוד את הנשמה של אלי בצילומים. בכל מקום כותבים שאלי שמיר הוא ציור נופים, אבל בעצם הוא מצייר כל הזמן דיוקנאות. זאת אומרת, הוא מצייר נופים אבל הוא מצייר גם דיוקנאות ודיוקנאות בתוך נופים. כשהבמאי בן שני בא אליו הוא צייר אותו. דרך הציור הוא נוגע באנשים, ואז אפשר לראות בציורים גם את הנשמה של האנשים שאלי שמיר מצייר. הכי הרבה הוא מצייר את עצמו, לפעמים הוא מצייר את עצמו מלפנים ואז הדיוקן שלו מתבונן בצופים, ולפעמים הוא מצייר את עצמו מאחור מביט בנוף. הוא אוהב לצייר את האנשים בשדה הפתוח. גם האנשים הם חלק מן הנוף. היו לו שלוש תלמידות ערביות והוא רצה לצייר אותן, והן רצו שהוא יצייר אותן מציירות והוא צייר אותן מציירות בתוך שדה של שיבולים זהובות בשלות. הוא רצה להגיד להן משהו, כי הוא גר בכפר יהושע בעמק יזרעאל. שם הוא נולד ושם הוא חי. הוא לא חי שם כל החיים. היה זמן שהוא חי בירושלים ולימד בבצלאל, והוא חי גם בארצות הברית, אבל בעשר השנים שהבמאי בן שני תיעד אותו הוא חי בעמק יזרעאל, בכפר יהושע שסבא שלו היה ממייסדיו ואבא שלו המשיך לעבוד שם את האדמה וגם הוא היה אמור להיות עובד אדמה והוא נהיה צייר. הוא הרגיש אשם שהוא נהיה צייר ולא עובד אדמה. הוא בן אדם שמרגיש אשמה על הרבה דברים. למשל שפעם היו בעמק יזרעאל הרבה כפרים פלשתיניים, אבל היהודים לקחו מהם את האדמה ועכשיו היהודים מעבדים את האדמה בעמק יזרעאל, שהוא אחד המקומות הפוריים בארץ. אלי שמיר לא אומר את הדברים האלה, שהוא מרגיש אשמה כלפי הפלשתינים שגירשו אותם מהאדמה שלהם. הוא מזמין את התלמידות הערביות שלו מבצלאל ומצייר אותן מציירות בשדה של שיבולים זהובות שקרוב לבית שלו. הוא אומר שהוא מספר את הסיפור הציוני שלו והן מספרות את הסיפור שלהן. אחת מהן שרה בערבית שיר אהבה של גבר לאשה. זה נשמע כמו שיר ישן. אולי התלמידות הערביות האלה הן צאצאיות של אנשים שגרו בעמק ועיבדו בו את האדמה, אבל רוב הסיכויים שהן ממקום אחר. אלי שמיר חוזר ואומר שהן מספרות את הסיפור שלהן, אבל יותר נכון שהוא רוצה לשמוע את הסיפור שלהן, או שהוא רוצה לדעת איך הסיפור שלו משתקף בעיניהן. זה משהו שמטריד אותו איך הערבים רואים את הציונות. לא ברמת הלאום אלא ברמת הפרט. איך צעירה ערבייה רואה את ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל, שהוא חלק ממנה, דור שלישי למייסדים, והוא מצייר את הנוף אבל אומר שהוא לא בועל את הנוף, רק מצייר אותו. הוא משתדל להתבונן על הנוף מבחוץ, להישאר במידה מסוימת זר, אבל זה בלתי אפשרי, כי מכיוון שהוא מצייר את הנוף הנשמה שלו צרורה בנוף והנוף צרור בנשמתו.

אלי חולה בפרקינסון. הוא שונא את המחלה הזאת, מנסה להילחם בה, אבל המחלה מתגברת. הוא נאלץ להפסיק ללמד בבצלאל, והוא מורה שאוהב ללמד, הוא מאד קשור לתלמידים שלו כי הוא מסתכל להם לתוך הנשמה כשהם מציירים וכשהוא מצייר אותם, אבל הנסיעות מכפר יהושע לירושלים קשות לו מדי. אבל לצייר הוא ממשיך. אשתו אומרת שאין יום שהוא לא הולך לסטודיו לצייר. בכל יום הוא הולך לסטודיו לצייר, והוא עומד ומצייר כל היום, למרות שהוא חולה, והוא מנסה כל הזמן להתגבר על המחלה, כמה שהוא יכול. המחלה היא כמו מפלצת שנלחמת בו כל הזמן. לפעמים הוא נלחם בה ולפעמים הוא בוכה בגלל המחלה. הוא אומר שהמחלה בכלל לא פגעה בציור שלו והוא ממשיך לצייר.

יש הרבה דברים מיוחדים בציור של אלי שמיר. הוא אף פעם לא צייר לפי אופנות, רק בסגנון האישי שלו בשיטה שלו, והסגנון שלו מאד מיוחד לו, אבל יש עוד דבר בציורים שלו, שהם נמשכים עד האופק. הציור מתחיל קרוב לצופה אבל נמשך עד האופק, וכשמביטים בציור מביטים מאד רחוק, עד קו האופק. אלי שמיר טרוד הרבה בשאלה של גבולות המבט וגבולות הציור, אבל בעצם לציורים שלו אין גבולות כי הם נמשכים עד האופק לתוך האופק, אין להם גבול חוץ מגבול המבט, והצופה יכול לטבוע בהם כמו בים שאין לו סוף.

את הציור של אלי "שיר ערש לעמק" שבו רואים חבורת זמר ונגן אקורדיון יושבים בשדה חרוש תלמים תלמים ראיתי פעם בעבר כשעוד לא ידעתי מיהו. אני לא מצליחה להיזכר איפה ראיתי אותו. חשבתי שיש בציור משהו מאד אירוני, כמעט סוריאליסטי. גם האנשים ששרים בעמק שרים בתוך בניין ולא בשדה חרוש עד האופק. אבל אלי רצה לצייר את האנשים בתוך הנוף שהם קצת הולכים לאיבוד בו, כי השדה גדול והאנשים בחזית התמונה יחסית קטנים. אולי אלי חושב שהאנשים בעמק שרובנו חושבים שהם מאד שורשיים ומושרשים, הם בעצם בכלל לא במקומם. אולי הוא חושב שהצעירות הערביות שלמדו אצלו בבצלאל יותר שייכות לשם ויותר טבעיות שם, למרות שבכלל לא בטוח שהן צעירות כפריות. אולי הן בכלל עירוניות, אבל הסיפור שלהן הוא סיפור ילידי, והסיפור היהודי הוא סיפור של תלישות, גם כשנאחזים בעמק יזרעאל, והשדה הוא שדה חרוש שאולי יניב ואולי לא. כשחורשים שדה חורשים בדמעה ולא יודעים אם ברינה יקצורו, כי אולי השדה מעדיף להניב לבעליו הראשונים. אולי להם השיבולים מאירות פנים ומזהיבות. והדור השלישי שנאחז בעמק ונולד בו, למרות שהעמק הוא נוף מולדתו היחיד, עדיין הוא יכול רק לקוות שהשדה יאמץ אותו לחיקו ויניב לו שיבולים.

 

סרטו של בן שני "שיר ערש לעמק" על הצייר אלי שמיר השתתף בפסטיבל דוקאביב ומשודר בהוט 8.