איימן סיכסק אל יפו

 

בערך עשור, מאז שיצא הספר, הוא שכב אצלי ואינני יודעת מדוע לא קראתי אותו. אולי הוא חיכה שיפו תהפוך אצלי לממשות חיה, יפו של היפואים, לא זו שחברתי מקורס מורות חיילות מלי סנפט לקחה אותי לראות לראשונה כשבאתי לבקר אותה בתל-אביב, והלכנו יחד לשוק הפשפשים ולגן צ'רלס קלור. אחרי השירות איבדנו קשר ולא שבתי לפגוש את מלי, ולא ידעתי איך למצוא אותה שוב, וגם ביפו לא ביקרתי עשרות שנים, למרות שהיא היתה שם כל הזמן. רק אחרי שאביב נולד הכרתי את יפו באמת, והלכתי לאורכה ולרוחבה, וכעת אני יודעת את הרחובות הקטנים שמובילים מרחוב יפת לים. אחד מהם נקרא על שם המשורר ג'ובראן חליל ג'ובראן. סמטה קטנה למשורר גדול, אבל אולי היא היתה יפה בעיניו. ההולך ברחוב יפת איננו יודע שהים כל כך קרוב. הוא איננו נראה מבין הבניינים. דרומה דרומה הולך רחוב יפת, עד שהוא נבלע בבת-ים. ומקבילות לו במזרחה של יפו שדרות ירושלים, שעכשיו מניחים לאורכן מסילה לרכבת הקלה. עכשיו אני יודעת גם איפה רחוב שבטי ישראל, שיושב דוקא בלב יפו הערבית, ומתחבר לרחוב יפת בכיכר חאג' כחיל. ואילו שדרות ירושלים נוסעות דרומה אל חולון, ונפרדות מיפו ליד פארק דוידוף. שם בדרומה של יפו גדל איימן סיכסק. בגיל תשע הוא ביקר בפארק דוידוף לראשונה, ביום כיפור, רכוב על אופניו החדשים. כששתה מהברזייה חטף אותם נער גדול ממנו והסתלק איתם כשהוא מחייך אליו. הוא ישב על ספסל עד הערב וחיכה שהנער יחזור עם האופניים. הנער לא חזר. למרות שהספר בידיוני נדמה לי שהסיפור הזה אמיתי. יש עוד סיפור, כנראה גם הוא אמיתי, על פארק דוידוף. הוא הלך עם חברתו לראות שם סרט, ומישהו ניסה לכייס אותו. זאת היתה אשה בהריון מתקדם. הפעם הוא הסתובב בזמן והגנבת הסתלקה. אולי לא הייתי שמה לב לסיפורים האלה, לולא גנבו לפני שבוע את העגלה של אביב מגן המשחקים שמאחורי הבית, מצדו השני של רחוב נחל הבשור. מן הצד האחר שוכן פארק דוידוף רחב הידיים. זו איננה יפו של התיירים. זו יפו של העניים. בחצרות משוטטות תרנגולות ומאחורי הגדרות במלוּנות מאולתרות מיריעות ברזנט נובחים הכלבים, ובלילות מעל עצי הפיקוס מתעופפים וצורחים העטלפים. עכשיו יושבת שם מנהלת פיצוי בינוי או בינוי פיצוי וחולמת להרוס את השיכונים בני שלוש הקומות עם החצרות הגדולות והמדשאות והתרנגולות המשוטטות, ולצופף את תושבי יפו במגדלים לבנים חדשים רבי קומות ומנוכרים, ואינם לומדים לקח מפרבריה של פריס, שבה עשו כך לפני שנים רבות, ויצרו גיהנום של פשע ותסיסה חברתית שהתפוצץ והבעיר את פריס, פשוטו כמשמעו.

נדמה לי שאיימן סיכסק היה הילד שגונבים ממנו ואולי גם מרביצים לו. בראיון לרוני קובן הוא סיפר על מכונית שעצרה לידו ויושביה צעקו לעברו "קוקסינל". הוא גר ביפו והוא הומוסקסואל ויפו היא עיר ערבית. בבתי הקפה שלה יושבים גברים לבדם ומעשנים נרגילות. הנשים מבלות עם הילדים או עם השכנות בחצרות. כל כך קרוב לתל-אביב וכל כך רחוק. נדמה כי גם בתי הקפה והחומוסיות והמעדניות נועדו יותר לתל-אביבים שבאים בסופי השבוע מאשר למקומיים. רובם פועלים ברחוב יפת או בשדרות ירושלים. בתוככי השכונות אנשים יושבים בחצרות עם שכניהם או קרוביהם. לפעמים מכינים קפה על גזיה, לפעמים אחת השכנות מביאה לכולם קפה.

עכשיו שיפו היא בשבילי ממשות חיה אני בולעת את הספר הזה ואת העצב השקט שזורם בו, את חוסר האונים הבלתי מוסבר של הגיבור למול נישואיה של אחותו ואירוסיה של אהובתו המוסלמית, אחות חברו שהוא נפגש איתה בסתר. מדוע בסתר? ומי מתנגד לאהבתם? אביו, שלא נאה בעיניו משפחתו של מי שהיה על פי השמועה משתף פעולה? חברו, שממנו הוא מסתיר באדיקות את אהבתו לאחותו? או אולי הוא עצמו חושש להתחייב? האם היה בידו לשנות את מהלך המאורעות? האם היה רוצה בכך? חוסר האונים שלו משקף כמראה את חוסר האונים של הנשים שמשפחתן משיאה אותן בשידוך ודנה אותן לחיים כחיי אמותיהן, החיים שעשו הכל כדי לברוח מהם ולא עלה בידן.

ומנגד ישנה החברה היהודיה, ששירתה בצבא ועובדת כמאבטחת, ולמורת רוחו מסתובבת במדים, מודעת לכך שעליה להגן על חברה הערבי, לבל ייחשד כמחבל. החברה היהודיה שהוא זקוק לה כדי לברוח מעולמו הצר, אבל מתקשה לשאת את אטימותה לתחושותיו כערבי בחברה הישראלית של ימי האינתיפאדה, כשכל ערבי חשוד אוטומטית כמחבל. סצינה מזעזעת של התנכלות לאשה מוסלמית באוטובוס מפרידה ביניהם, אך לא לתמיד. מה חשה החברה היהודיה קשה לדעת. רק תודעתו של הגיבור הערבי נחשפת לפנינו, תמיד נקרע בין משיכה לדחייה, ותמיד שומר את תחושותיו לעצמו.

כמה התפלאתי כשאמר בראיון לרוני קובן שהזהות שהציקה לו ביותר היא היותו הומוסקסואל, והבנתו עוד כילד שאסור לדבר על כך. חשבתי שבמוקד חייו הקושי להיות ערבי כותב עברית בחברה יהודית שאיננה מקבלת אותו כפי שהינו, אלא בתפקיד הערבי שאיננו כמו כל הערבים, זה שאפשר להסתובב איתו כי העברית שלו מושלמת ואין לו בכלל מבטא והוא לא דתי מדי והוא עדין מכדי לגרום אי נוחות ליהודים או לערבים שמסתובבים איתו.

אבל לאיימן סיכסק הכי קשה להיות הומוסקסואל בחברה הערבית הדתית והשמרנית, שאיננה מקבלת הומוסקסואלים, וכך החיים בתפר הכאוב שבין יהודים וערבים והכתיבה בעברית יפהפיה ועגמומית היא גם סוג של מפלט או מקלט, שחרור מכבלי השמרנות החונקת, מרחב מחיה.

ואולי בכלל צריך לקרוא את הספר הזה כסיפור של הסתרה. אולי האהובה המוסלמית היא אהוב, ולכן צריך להסתיר אותה מאחי האהוב שהוא מוסלמי אדוק בדתו, ולכן אי אפשר להתנגד לנישואי האהוב שהסדירה משפחתו. וגם האהובה היהודיה היא אהוב, חייל במדים ואחר כך מאבטח, שמגונן על אהובו הערבי שהמלצר מגיש לו "משקה של בנות", רמז לזהותו המינית. שהרי איימן סיכסק אומר לרוני קובן  שמעולם לא היה עם אשה, מה שדי מפתיע אותי. אולי הסיפור מספר בעצם על הסתרת זהות הומוסקסואלית, יותר משהוא מספר על הסתרת זהות ערבית, והוא עוטף את הזהות ההומוסקסואלית בחידות וברמזים, כי החברה שמסתירים ממנה היא החברה הערבית, והשפה העברית היא צופן.

וזה עצוב אפילו יותר, שאיימן סיכסק, כמו גיבורו בספר היפה והעצוב הזה, יושב בקו התפר ואיננו חש באמת שייכות לשום קהילה, לא הערבית שהוא מבקש להיות נאמן לה אך דוחקת אותו לשוליים, ולא היהודית שבשבילה יהיה לעולם ערבי, ולו גם עם עברית מושלמת ובכלל בלי מבטא.

 

איימן סיכסק / אל יפו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010

איימן סיכסק פירסם רומן נוסף "תשרין", הוצאת אחוזת בית 2016