עדות שמיעה

 

אחרי שגיסתי וילדיה קברו את אמי בחיפזון בלעדינו, כי הודיעו לנו על מותה רק שעה לפני הלוויה, כדי שלא נוכל להגיע ללווייה, הלכה בתי לדבר עם דודתי, אחותה הצעירה של אמי. דודתי ישבה בכסא הגלגלים שלה והמטפלת טרחה סביבה.

בתי שאלה אותה מה היא יודעת על נסיבות מותה של אמי. דודתי אמרה שהיא דיברה עם אמי ערב לפני מותה, ואמי, לדבריה, התלוננה שהזונדה שהחדירו לה גרמה לה לטעם מר, ודודתי אמרה שניחמה אותה ואמרה לה שמחר היא תרגיש יותר טוב, אבל למחרת אמי מתה.

"הם עזרו לה למות כי היא נורא סבלה", אמרה דודתי על גיסתי וילדיה, ומיד שאלה את בתי מה יש לנו נגד גיסתי. היא חשבה שעלינו לחבב את גיסתי, ומאד התפלאה שכלל לא חיבבנו אותה, לא לפני ששמענו מדודתי עדות שמיעה שהיא וילדיה "עזרו לאמי למות כי היא נורא סבלה", ובוודאי שלא לאחר מכן.

בבית המשפט התלוננה גיסתי שאני טוענת שהרגה את אמי. היא לא ידעה שדודתי אמרה לנו שהם "עזרו לה למות כי היא נורא סבלה", כי עורכת-הדין שלנו לא רצתה לכתוב את הדברים במסמכים שהגשנו לבית המשפט, כי זאת עדות שמיעה ועוד מכלי שני. היא הגישה לבית המשפט רק את דו"ח הפטירה של מד"א, ששם היה כתוב שכאשר הגיעו לבית אמי היתה אמי מחוסרת הכרה אבל עדיין נשמה בקושי, ואחייני הרופא שנמצא במקום ביקש שלא לבצע החייאה באמי. אנשי מד"א התקשרו לרופא שלהם שאישר לא לבצע החייאה ואז כולם עמדו והסתכלו איך אמי גוועת ומתה. זה היה האמבולנס השני שהגיע לבית אמי, כי לפני שהצוות שקבע את מותה הגיע לבית אמי, אמבולנס אחר, איננו יודעות מתי, הוזעק לבית אמי, כי היא סבלה מקשיי נשימה אחרי שלטענת מי שהיה שם, אינני יודעת מי, אמי "כנראה שלפה את הזונדה". כנראה שהזונדה נמצאה מחוץ לגופה. שלושה שבועות קודם לכך עברה אמי ניתוח בכתף, והתקשתה להניע את ידה. כשהכניסו אותה לאמבולנס להסיעה לביתה, היא נפצעה בידה מהדלת והחזירו אותה לבית החולים לעוד יממה. בעצם היא היתה בביתה רק יומיים לפני שנפטרה.

השופטת שאלה את האחיין הרופא בחקירתו הנגדית: "מדוע לא החזרת לה את הזונדה? אתה רופא". הוא ענה שבדרך כלל אח עושה את זה. השופטת לא הוסיפה לשאול, וגם לא הזכירה את הדו-שיח הזה בפסק הדין שלה, שהיה לרעתנו, ובו היא כתבה שהצוואה שהאחיינית הודתה שהיא הקלידה אותה, אבל טענה שעשתה זאת לפי הוראותיה של אמי, היא תקפה ויש לקיימה. אנחנו אמרנו שגיסתי כתבה את הצוואה בעצמה, כי היא היתה כתובה כמו שגיסתי מדברת, ובכלל לא כמו שאמי דיברה וכתבה, אבל השופטת האמינה לאחיינים שלי ולגיסתי, שטענו שאני בכלל לא הכרתי את אמי ורק הם הכירו אותה.

לא הבנו מדוע האמבולנס הראשון לא פינה את אמי לבית החולים כדי שיצילו אותה. האם האחיין הרופא ביקש שלא יפנו אותה לבית החולים, או מישהו אחר שהיה שם בבית ביקש שלא יפנו אותה לבית החולים – גיסתי, או אחיינים אחרים? המטפלת של אמי כבר לא היתה שם כשמד"א הגיע, כי היא איננה מוזכרת לא בדו"ח מד"א ולא בדו"ח המשטרה. כתוב רק שהאחיין הרופא היה שם ולא כתוב מי עוד היה.

כשבאתי לקחת מהמשטרה את מסמכי חקירת מותה של אמי אמרה לי הקצינה: "מה את רוצה, הנכד היה שם ולקח אחריות". היא הקריאה מהדו"ח שאחייני הרופא התנגד להחייאה והתנגד לנתיחה. אמרתי לה שאני דוקא הייתי רוצה נתיחת גופה, ואז היא צעקה עלי: "למה היית רוצה נתיחה?" כאילו זה משהו אסור, ואמרתי לה שזה ענייני למה הייתי רוצה נתיחה. ראיתי בתיק את עדות אחייני, אבל לא אפשרו לי לקרוא אותה. ביקשתי לקבל את כל החומר מתיק חקירת המוות של אמי אבל הקצינה סירבה ואמרה שאכתוב להם מכתב. ביקשתי מעורכת-הדין שלנו שתכתוב להם מכתב אבל בכל פעם הם הוסיפו תנאי חדש ולא קיבלנו את תיק החקירה. הגשנו לבית המשפט בקשה למתן צו לקבל את תיק החקירה. השופטת נתנה לנו צו אבל כתבה שמותר להם למנוע מאיתנו לראות חומרי חקירה, אז בסופו של דבר קיבלנו רק את הדו"ח של מד"א שהקצינה הסכימה לתת לי מלכתחילה, ומעולם לא קיבלנו את עדותו של אחייני הרופא ולא שום מסמך שמעיד על התנגדותו לנתיחה. רק ההתנגדות שלו לביצוע החייאה באמי היתה בידינו, כי אנשי מד"א רשמו אותה בדו"ח שלהם כדי להגן על עצמם מתביעה. כולם חששו שנתבע אותם, למרות שלא התכוונו בכלל לתבוע אותם, רק רצינו לדעת את העובדות על מות אמי, בגלל שקברו אותה בחיפזון מאחורי גבנו ומנעו מאיתנו להשתתף בלוויה, וגם בגלל שדודתי אמרה מה שאמרה.

לא ביקשנו להוציא את גופתה של אמי מהקבר. גם בגלל שחשבנו שהסיכויים לגלות את סיבת המוות האמיתית מאד קלושים, ובעיקר בגלל שהמחשבה להוציא את גופתה מהקבר זיעזעה אותנו, ולא היינו מסוגלות לממש אותה. אולי גם בגלל שראיתי סרט דוקומנטרי על המכון הפתולוגי, וראיתי כמה קשה לקבוע את סיבת המוות כשלא מדובר במכות קשות או בירייה, שאז הסימנים הם מובהקים. במקרה של אמי אין הוכחות לשום דבר, יש רק תחושה רעה.

אמרתי לשופטת שלדעתי המניע לרצח אמי הוא ההסכם שחתמה אמי עם האחיינים, שתוריש רק להם את דירתה היקרה שבה חיה בשנותיה האחרונות, והתכוונה לחיות בה עד שתמות מוות טבעי. השופטת לא הסכימה לתת לנו צו לראות את ההסכם בין אמי לאחיינים שהופקד בטאבו. עוד לפני שנתנה את פסק-דינה לרעתנו אישרה השופטת בלא ידיעתנו הסכם פשרה בין האחיינים לבין אחותם שמסוכסכת איתם ועם אמה. על פי ההסכם הזה האחיין הרופא שהתנגד להחייאה של אמי קיבל את חלקה של אחותו בדירתה של אמי שהאחיינים ירשו לבדם. בתמורה לחלקי הדירות שהעבירה להם האחיינית המסוכסכת הם הניחו לה להחזיק בכספים שהיא טענה שאמי נתנה לה, אבל הודתה שאמי ביקשה ממנה להחזיר לה כמה פעמים את הכסף והיא סירבה. גיסתי כתבה לאחיינית הזו שאמי מתקשרת בכל יום לשאול מה עם הכסף ובתי אמרה שזה מוזר, כי גיסתי והאחיינים טענו בבית המשפט שהם ביקרו את אמי בכל יום והביאו לה קופסאות של אוכל, אז מדוע אמי היתה צריכה להתקשר אליהם כל יום לבקש מהם חזרה את הכסף שהאחיינית לקחה לעצמה? הרי אם הם ביקרו אותה בכל יום היא יכלה לבקש מהם בעל-פה , ולא היתה צריכה בכלל להתקשר אליהם.

גיסתי כתבה לאחיינית המסוכסכת שאמי רוצה את הכסף בחזרה כי היא רוצה לתת אותו לי ולבנותי. חשבתי שכנראה בגלל זה הם לקחו מאמי את הכסף הזה, יותר משני מיליון שקל, כי אמי רצתה לתת אותו לנו ולא להם, אבל בבית המשפט הם טענו שאמי נתנה את הכסף הזה רק להם, למרות שגיסתי אישרה בעדותה את מה שכתבה במייל, שאמי ביקשה חזרה את הכסף הזה כדי לתת אותו לי ולבנותי. השופטת לא התייחסה לסתירה הזו בפסק-הדין שלה, שכתבה אחרי שכבר אישרה את הסכם הפשרה בין האחיינים לאחותם שחילק ביניהם את הדירות ואת הכספים שלטענתם שייכים רק להם. ידענו כיצד התחלקו בדירות, כי זה נכתב בנסחי הטאבו, אבל לא ידענו כיצד התחלקו ביניהם ביותר משני מיליון שקל שהאחיינית סירבה להשיב לאמי כי אמי רצתה לתת אותם לנו, אבל השופטת אישרה להם להשאיר אותם אצלם, וכתבה שזה לדעתה היה רצונה של אמי, למרות שהאחיינים ואמם הודו שאמי ביקשה את הכסף בחזרה. לא ידענו אם כל הסכום נשאר אצל האחיינית המסוכסכת או שחלק ממנו התחלק בין אחיה. בכל אופן מצאנו צד זכות באחיינית המסוכסכת, שמכיוון שלקחה לעצמה את הכסף שאמי חפצה לתת לנו, הסתכסכה עם אחיה ואמה שגם הם רצו חלק בכסף הזה, ולכן לא נכחה בבית אמי ביום מותה, וברור שאין לה שום חלק במות אמי.

לגבי האופן שבו אחיינים אחרים או אמם "עזרו לאמי למות כי היא נורא סבלה", כדברי דודתי לבתי, לא יכולנו כמובן להוכיח דבר, למעט התנגדות האחיין הרופא להחייאה באמי. במסגרת הסכם הפשרה בין האחיינים שנאסר עלינו לראות, האחיין הרופא קיבל מאחותו המסוכסכת את חלקה בדירת אמי. שתיים מאחיותיו קיבלו את חלקה של המסוכסכת בדירות אחרות שקיבלו מאמי. רק האחות הקטנה לא קיבלה דבר. ככה זה בחיים. לא כולם יוצאים נשכרים באותה מידה.