הוולגריזציה של האנטישמיות

 

בעניין אחד אני מסכימה עם יאיר לפיד: אי אפשר לדון באנטישמיות מתוך חשש מה יגידו האנטישמים. הצרה שזה בדיוק מה שיאיר לפיד עשה ועושה: הוא מנסה להפוך את הדיון באנטישמיות לקליט ופופולרי לאוזני מי שאינם מעוניינים לשמוע על אנטישמיות ושואה, ואי אפשר לאפיין ולהגדיר תופעה היסטורית, חברתית, דתית ותרבותית, כלומר תופעה שחייבים ללמוד ולחקור אותה בכלים מדעיים, כאשר המניע הוא להנעים לאוזניהם של מי שאינם מחבבים יהודים. יושרה מדעית איננה חיה בכפיפה אחת עם אהדת ההמונים.

הקריאה, וגם הקריאה החוזרת, במאמריהם בעיתון "הארץ" ביום ו' האחרון (23.7.21) של הפרופ' הקשיש יהודה באואר שהקדיש את חייו לחקר השואה והאנטישמיות, ושל שר החוץ יאיר לפיד, שהוצבו זה לצד זה, וסיפקו המחשה גרפית עצובה לעובדה שפרסום וכוח פוליטי הם שווי ערך למפעל חיים של למדנות, לא יכלה שלא להותיר בפה טעם חמצמץ של מדע שהושרה והותסס שלא בטובתו ברוטב של פוליטיקת כוח: הפרופ' באואר מתווכח עם הפרופ' אוה אילוז שהיא וקבוצת מדענים פרסמו הגדרה משלהם לאנטישמיות, מתוך התנגדות להגדרת האנטישמיות שפרסמה לפני מספר שנים "הברית הבינלאומית לזכרון השואה", ארגון שהפרופ' באואר הוא יו"ר כבוד שלו, שלטענת הקבוצה המתנגדת מצדיקה את דיכוי הפלשתינים בידי ישראל, הד לטענה שיהודים מגדירים כל ביקורת על ישראל כאנטישמיות, טענה שאיננה נקיה מאנטישמיות בעצמה.  

שתי ההגדרות הן בעייתיות בעיני, מפני שהן מתכחשות למאפיין המרכזי של האנטישמיות, שהוא גם הסיבה העיקרית להצלחת האנטישמיות כתופעה היסטורית ולקושי, שלא לומר, העדר היכולת, להילחם בה: האנטישמיות משולבת ללא הפרד בתיאולוגיה הנוצרית, שמאשימה את היהודים בצליבת ישו, שהיא על פי האמונה הנוצרית רצח אלוהים, ושמה בפי היהודים, בבשורה על פי מתי (פרק כ"ז) גם דרישה לצליבת ישו וגם את האמירה "דמו עלינו ועל בנינו", ובכך דנה את היהודים לרדיפות עד קץ הימים. כתופעה היסטורית, האנטישמיות – מונח של המאה התשע-עשרה לשנאת יהודים - קדמה לנצרות, ומופעיה הידועים לנו מוכרים כבר בעולם ההלניסטי, שללא ספק ממנו חדרו לנצרות. אבל גם אם יסודות חשובים של האנטישמיות הושרשו כבר בתקופה ההלניסטית, מאז התפשטות הנצרות נצבעה שנאת היהודים כולה בצבע התיאולוגי הנוצרי, והמופעים שלה מבוססים קודם כל על סיפורי הברית החדשה. גם האנטישמיות המוסלמית מבוססת על האנטישמיות הנוצרית ומחקה אותה, ואיננה תופעה מוסלמית מקורית כפי שמנסים לטעון גם ממניעים פוליטיים. מי שרוצה להבין את האנטישמיות ואת דפוסי ההתפתחות שלה חייב לעסוק באמונה הנוצרית ובגלגוליה החברתיים-תרבותיים לאורך ההיסטוריה. האנטישמיות היא תופעה שמתפתחת יותר מאשר תופעה שמשתנה, כלומר שעל בסיס סיפורי הברית החדשה התפתחו מוטיבים אנטישמיים שמופיעים לאורך ההיסטוריה. עלילת הדם, למשל, מבוססת על סיפור רצח פעוטות בית לחם בהוראת הורדוס שמופיע בבשורה על פי מתי בפרק ב'. בשנת 1144 הואשמו יהודים בצליבת ילד באנגליה בעלילת נורוויץ', שעברה קנוניזציה בחיבורו של תומס  ממונמאות', ונכנסה גם לספרות ב"סיפורי קנטרברי" של צ'וסר כ"סיפורה של אם המנזר" המתאר עלילת דם בידיונית ומזכיר עלילת דם נוספת שהתרחשה באנגליה. במרחב הלשוני הגרמני הופיעו במהרה עלילות דם בנוסח האנגלי, אבל בהמשך התפתחה עלילת דם בנוסח שונה, שמתארת את היהודים שותים את דם הקורבן, החל מעלילת פולדה בשנת 1235. בשני המקרים התפתחו פולחני קדושים שתוארו כקרבנות של "רצח פולחני" בידי יהודים, כפי שמכונה עלילת הדם בגרמנית, Ritual Mord, ועלילות דם המשיכו להופיע וקודמו במיוחד בתעמולה הנאצית. זוהי התפתחות ולא שינוי, כי המוטיב מופיע כבר בברית החדשה, כרצון יהודי לרצוח  פעוטות כדי לרצוח את ישו, כהקדמה לרצח האלהים בצליבתו, ואכן בעלילת נורוויץ' נטען שהילד נצלב, וגם בעלילה הגרמנית של שתיית דם הקורבן בידי היהודים מושווית ההתעללות בילד להתעללות היהודים בישו – בברית החדשה אלה הרומאים ולא היהודים שמתעללים בו, אבל מאז אומצה הנצרות באימפריה הרומית הוחלפו הרומאים ביהודים מסיבות מובנות כמושא לאשמה ברצח האלהים.

גם כל הסטריאוטיפים האנטישמיים האחרים מקורם בסיפורי הברית החדשה, והם מתמקדים בדמוניזציה של יהודה איש קריות שמתואר כמסגיר ישו לרומאים תמורת שלושים שקל כסף – גם בוגד וגם רודף בצע, וכמי שסימן לרומאים ללכוד את ישו על ידי שנשק לו נשיקה של בגידה וצביעות (הבשורה על פי מתי פרק כ"ו). בבשורה של יוחנן נוסף גם הסיפור על כך שיהודה איש קריות גנב את כספם של השליחים (יוחנן, פרק י"ב פסוק ו'), תיאורים שמשלימים את הסטריאוטיפים של היהודי כגנב, רמאי וקמצן. לא עיסוקיהם של היהודים כסוחרים, כפי ששמעתי לצערי גם מפי היסטוריונים מכובדים, יצרו את הדימויים האנטישמיים, אלא סיפורי הברית החדשה, שהפכו את היהודים כולם לבני דמותו של יהודה איש קריות והוטמעו בנוצרים מגיל רך מאד. בשפה האנגלית קיים הפועל to jew  שפירושו לרמות כדי לגזול כסף, ופועל זה נוצר מתוך סיפורי הברית החדשה ובמשך דורות רבים יוחס ליהודי אנגליה על ידי בני זמנם. כל עוד תתקיים האמונה הנוצרית וכל עוד תהיה הברית החדשה ספר היסוד שלה, תמשיך האנטישמיות להילמד ולהתפשט. קשה מאד להיאבק בשנאה שמעוגנת ביסודות הדת והתרבות של כל העולם הנוצרי ומשפיעה גם מעבר לו, וצריך להשלים עם כך שהנוצרים לא יוותרו על דתם משום שהיא אנטישמית ואחראית לשנאת יהודים ולרדיפת יהודים ואף נושאת באחריות לשואה.

בניגוד למה שחושבים וטוענים רבים השואה איננה מסייעת למאבק באנטישמיות, שכן היא מעוררת רגשי אשמה שהגרמנים בפרט והעמים הנוצריים בכלל מתקשים לשאת, ומולידה עוינות כלפי כל עיסוק בשואה ומאמץ להשליך את אשמת השואה על הקרבנות היהודים.

בתגובה לנאומו של לפיד שקשר בין אנטישמיות לגזענות פרסם ניר גונטז' מאמר נלהב שטען שאכן רצח של יהודים איננו חמור יותר מכל רצח אחר. אבל הטענה שעליה התבסס, כביכול היחודיות של השואה הינה בכך שרצחו יהודים, היא בעצמה טענה אנטישמית. היחודיות של השואה איננה בכך שקרבנותיה היו יהודים ואיש איננו טוען זאת, אלא בכך שמדובר ברצח עם חריג בהיקפו וחריג עוד יותר בתכנון ה"מדעי" המדוקדק של ההשמדה ובתיעוש של הרצח, שכלל הקמת מחנות ריכוז והפעלתם ותיאום של תנועת רכבות על פני אירופה כולה, מיזם שאיננו מאפשר לראות ברצח היהודים בידי הגרמנים התפרצות ספונטנית של אכזריות. מפעל מתועש כזה של רצח איננו מוכר לנו בהיסטוריה, ולכן השואה נחשבת לרצח עם יחודי. היא לא נעשתה במאצ'טות אלא תוכננה כמבצע עולמי תעשייתי להשמדת אנשים מסיבות דתיות אידיאולוגיות שלא היה להן כל בסיס במציאות, ואופיה המתועש התבסס על טענה שהיהודים הם סוג של טפיל ולא בני אדם. עד היום נהוג להתבדח בקרב דוברי השפה הגרמנית:" מה ההבדל בין יהודים לבין פשפשים? שפשפשים שהודברו בגז אינם חוזרים". גם הדה-הומניזציה הרדיקלית של היהודים היא מאפיין יחודי של השואה. השואה זעזעה כל כך מפני שלפניה נחשב טבח המוני למעשה ברברי מנוגד למנהגם של בני תרבות. השואה ערערה את הניגוד בין תרבות לבין טבח: היא תוכננה בידי אדריכלים ומדענים מלומדים והשתתפו בה אינספור בעלי השכלה אקדמית שהתגייסו לשירותו של טבח מתועש ומתוכנן בקפידה. הכעס על הטענה שהשואה היא יחודית הוא כעס של הגרמנים ושותפיהם לרצח על שמוטחת בהם אשמה כבדה מנשוא והם מבקשים לטעון שהשואה איננה פשע כה חמור ויוצא דופן. השואה היא כן פשע יוצא דופן וכמעט בלתי נתפש בהיקפו, ואם לא נעים לגרמנים ולעמים ששיתפו איתם פעולה לשמוע על פשעיהם נגד היהודים, אין לי מה לומר להם מלבד שחבל מאד שהם לא חשבו על כך לפני שרצחו ששה מיליון יהודים.

תיאודור אדורנו היה הראשון לתאר את מה שכינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה. כיום היינו מגדירים את התופעה הנפוצה והמוכרת הזו כהכחשת השואה, אבל ההגדרה של אדורנו מדויקת יותר. אין מי שאיננו מכיר את הטענה ש"היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים ואין להם זכות לבוא בטענות לגרמנים". זו טענה אנטישמית, לא רק מפני שאיננה נכונה, אלא מפני שהיא משתמשת בדמוניזציה של היהודים כדי לטהר את הגרמנים מאשמתם. אך לא רק תחושת האשמה מפריעה להתמודדות עם אשמת רצח היהודים, אלא גם ההיפוך שהדבר מחייב בדימויים ההיסטוריים שבשורש התרבויות הנוצריות: אלפיים שנה מתוארים היהודים כמי שרדפו את אלהים בדמותו של ישו המוצג כקורבנם של היהודים (ולא של הרומאים – המסורת הנוצרית דאגה לכך היטב). העיסוק בשואה מחייב לראות את הנוצרים כרודפים ואת היהודי כקורבן, ועבור נוצרים וכל מי שמושפע מהנצרות זהו היפוך בלתי אפשרי של דימויים תרבותיים-דתיים שורשיים, שמעצבים את תמונת עולמם. לכן הצורך האדיר להציג את היהודים כמי שמבצעים רצח עם, ולכן גם הקושי להבחין בין התנגדות או הסתייגות מיחס מרושע או דכאני של ישראלים או של מדינת ישראל כלפי פלשתינים וכלפי ערבים בכלל לבין ביקורת על ישראל. לא פעם הביקורת משמשת כלי לביטוי רגשות אנטישמיים ולהכחשת השואה, ואין אפשרות להפריד בין התופעות השונות הפרדה מוחלטת, וליצור מדריך להבחנה בין אנטישמיות לביקורת על ישראל שאפשר יהיה להשתמש בו כמו במגדיר צמחים. המונח עצמו בצורתו הגרמנית israelkritik הוא מונח אנטישמי, מכיוון שבשפה הגרמנית ולא רק בה "ישראל" שימש כינוי היסטורי לעם היהודי – אי אפשר להתעלם מכך שבתקופה הנאצית חויבו גברים יהודים להוסיף את השם ישראל לשמם – "ביקורת ישראל" הוא כינוי במסורת האנטישמית לפולמוס נוצרי נגד פרשנות התורה היהודית שכביכול מסלפת את ההוכחות בתורה לאלהותו של ישו ולסיפור התיאולוגי הנוצרי. בכלל קשה להפריד בין האנטישמיות הנוצרית המסורתית לאנטישמיות של אחרי השואה. יהודים שמסרבים לסלוח לגרמנים על השואה מכונים בגרמנית unversoehnliche Juden, כלומר "יהודים בלתי פייסנים", ביטוי שמשמעותו ההיסטורית היא "יהודים נקמנים" והוא יוחס ליהודים בזמנו של ישו שעל פי הברית החדשה והמסורת הנוצרית רצו לצלוב אותו בגלל דרשותיו נגדם ובגלל שסירבו להכיר באלהותו. עצם השימוש במושג הוא אנטישמי, אבל מבחינת הגרמנים זהו מושג מקובל לתאר יהודים שמסרבים לסלוח לגרמנים על השואה ולהסביר פנים לגרמניה. כל עיסוק באנטישמיות הגרמנית חושף את הקושי הכמעט בלתי אפשרי ליצור הפרדה בין השיח המודרני על היהודים וגורלם לבין השיח הנוצרי המסורתי. וכאילו לא די בכך, התנגדה הנצרות גם לריבונות היהודית, שכן ראתה בחורבן הבית ובגלות עונש ליהודים על סירובם להכיר באלוהותו של ישו ועל צליבתו, ומסיבה זו התנגד הותיקן להקמת מדינת ישראל וסירב להכיר בה, ורק כשהוקמה הרשות הפלשתינית הכיר הותיקן בישראל, כדי להימנע מביקורת על הכרה ברשות ללא הכרה בישראל, שהיתה מעלה מיד את זכר הברית בין הותיקן למשטר הנאצי (הקונקורדט) ואת שתיקתו בשואה. לדת הנוצרית, שראתה באובדן הריבונות היהודית ובגלות היהודים עונש ראוי על הסירוב לקבל את האמונה הנוצרית, קשה מאד לקבל כלגיטימית את מדינת ישראל. מכאן גם הטענה שליהודים אין זכות למדינה כי הם רעים, טענה שמושפעת מאד מהתפיסה הנוצרית העתיקה על אובדן הריבונות היהודית כעונש ליהודים. השקפה זו קשורה גם לתפיסה הטוענת שמדינת ישראל היא פיצוי על השואה, טענה שיהודים רבים רואים בחיוב, למרות שכוונתה האמיתית היא לשלול מהיהודים את זכות ההגדרה העצמית כעם, שאף זו טענה נוצרית עתיקה, שהיהודים אינם עם אלא דת בלבד, וש עם ישראל המוזכר בתנ"ך הוא בעצם הכנסיה הנוצרית ולא היהודים.   

אי אפשר לדון ברצינות באנטישמיות, להבין אותה ולנתח אותה, אם אין בוחנים לעומק את שורשיה בתיאולוגיה הנוצרית, בברית החדשה ובכתבי אבות הכנסייה וההוגים הנוצריים לדורותיהם, ולכן קשה לגייס אהדה למאבק באנטישמיות, מפני שפירוש הדבר לגייס את הציבור הנוצרי למאבק שמחייב אותו בהכרח להסתייג מדתו ותרבותו, וזוהי תביעה שמעטים האנשים שיוכלו לעמוד בה.

את הקשר בין אנטישמיות לגזענות יצרו הנאצים, שיצרו מדרג של גזעים אנושיים, נטול כל בסיס מדעי כמובן, שבראשו הציבו את הגרמנים, מתחתם את המערב אירופים, מתחתם את הסלאבים שאף הם היו מיועדים להשמדה חלקית, ומתחתם את האפריקנים השחורים. אבל גם בתפיסתם הגזענית ייחדו הנאצים את היהודים והגדירו אותם לא כגזע נחות אלא כאנטי-גזע, לא כגזע נחות מהגרמנים אלא כהיפוכו של הגזע הגרמני שהם תיארו כגזע טהור, בעוד שאת היהודים תיארו כתערובת גזעים וכבעלי מהות גזעית הרסנית כלפי שאר האנושות. עד היום קשה לגרמנים לחשוב על היהודים אלא כהיפוכו של האדם הגרמני, ולכן הם חשים שאם יתארו את היהודי כמרושע, יהפוך הגרמני אוטומטית לצדיק וטהור, מעצם היותו היפוכו של היהודי. גרמנים יכחישו שהם חושבים כך, אבל החשיבה על היהודי כעל היפוכו של הגרמני מאד רווחת בשיח הגרמני ובעיתונות הגרמנית, ועזה תחושתם של הגרמנים שאם יטענו שהיהודים הם נאצים, מיד תתנקה גרמניה כליל מחטא הנאציזם. כמובן שצורת חשיבה כזו היא בהכרח אנטישמית ומעצימה את האנטישמיות, וכמעט שאי אפשר להילחם בה מפני שהיא כל כך בלתי מודעת לעצמה.

אנטישמיות וגזענות הינן שתי תופעות שונות לחלוטין שלפעמים נפגשות במציאות, אבל החיבור ביניהן הוא מלאכותי, שלא לומר שגוי. יאיר לפיד בעצמו הוא גזען שמתקשה לחשוב על הערבים כאינדיווידואלים, והבעיה איננה רק בכינוי שהדביק להם "הזועביז" והביע חרטה עליו. לפיד תומך בגלוי באיסור הגזעני לאזרח בני זוג פלשתינים של ערבים ישראלים ואף טען שמותר לחוקק חוקים שמטרתם שמירה על רוב יהודי במדינת ישראל גם אם הם פוגעים בזכויות אדם. לפיד גם התבטא לגבי נישואיהם של צחי הלוי ולוסי האריש כאילו מדובר בסכנה לקיום היהודי ואף קשר את דבריו לשואה. לפיד איננו יכול להוביל מאבק בגזענות כאשר הוא עצמו נגוע בחשיבה גזענית על הציבור הערבי בישראל, ומתקשה לכבד את הזכויות האישיות והלאומיות של ציבור זה. עם כל הכבוד לרצונו הטוב של לפיד להילחם באנטישמיות, ככל שיתיימר לשוות לדבריו אופי מדעי, כך יבלוט יותר הבלבול הערכי והמושגי בתפיסת האנטישמיות שלו. די לנו בבלבול שזורעים אנשי מדע מרוב מאמץ להיות גם מדעיים וגם להרבות טוב בעולם, ריבוי כוונות טובות שדינו להיכשל. לשר החוץ הנמרץ שלנו נייעץ שלא ינסה להרשים בתובנות מדעיות, אלא שיסתפק בגינוי האירועים האנטישמיים ויקרא לממשלות ולעמים להילחם בהם. רצוי מאד גם שידאג לבטל חקיקה גזענית בישראל במקום לחדש אותה. לא מפני שזה קשור לאנטישמיות, זה לא, אלא מפני שלא צריך סיבה מיוחדת כדי להיות אדם הגון ולכבד בני אדם אחרים שכולם נבראו בצלם אלהים וכולם זכאים ליחס אנושי, שוויוני ומכבד.

 

ביום ה-23.7.21 מלאו שבע שנים למות אחי, ההיסטוריון גלעד מרגלית ז"ל, שאף הוא הירבה לעסוק באנטישמיות ובזכר השואה.