עוד לא מאוחר לסלק את מרזל

אתמול קיבלנו הוכחה חיה למה שקורה כשלאומנות אלימה מרגישה שהדמוקרטיה מגינה עליה. ישנה דיעה תמימה כזו, שאם יניחו לתנועות לאומניות אלימות להתמודד בבחירות דמוקרטיות, זה ימתן וירסן אותן, ויגרום להן לנהוג על פי החוק וכללי המוסר המקובלים. ישנה דיעה כזו, למרות שהמציאות, גם בישראל, ואין צורך להזכיר שגם בעמים, מוכיחה שוב ושוב את ההיפך. לאומנות אלימה ניזונה מקרקע גידול של שלילת הזולת, שלילת האנושיות שלו ושלילת זכותו לבטא את שונותו, ולכן איננה יכולה להשתתף במשחק הדמוקרטי, שכולו מבוסס על הכרה בקיום האנושי של הזולת ובזכותו להיות שונה ולבטא את שונותו.

אין זה מקרה שהלאומנות האלימה משתלבת בדיכוין של נשים ובשלילת זכותן לפעול במרחב הציבורי ולייצג את עצמן. האשה היא הזולת המובהק ביותר, השונות שלה לעומת הגבר היא השונות הבסיסית ביותר שנתפסת כנחותה. מי שכל תפיסת עולמו מבוססת על חוסר יכולת להכיר בשיוויון בין בני אדם שונים, יתקשה להכיר בשיוויון האשה, ויסרב להכיר בזכותן של נשים לפעול במרחב הציבורי ולהתבטא בו.

לא במקרה הפכה חנין זועבי למושא ולמוקד של האלימות הלאומנית, למרות שחברי כנסת ערבים גברים אמרו לא פעם דברים דומים ועשו מעשים מקוממים אף יותר, כמו הצדעה במועל יד כלפי חברי כנסת יהודים והשוואות אינסופיות בין ישראל לנאצים ובין הפלשתינים ליהודים בשואה, ביקור במדינות ערב ונשיאת נאומים בטלויזיות ערביות זרות כנגד ישראל בזמן מלחמה ועוד ועוד. גם אם לא פעם ננקטה אלימות כלפי חברי כנסת ערבים –  לרוב מצד אותם אנשי כ"ך שתקפו אתמול את חנין זועבי, מעולם לא הופנתה אלימות כה רבה וקשה וממושכת כנגד חבר כנסת ערבי שהוא גבר, ומעולם לא נעשה ניסיון כה שיטתי ועקבי לשלול לגיטימיות ולהרחיק כלפי חבר כנסת ערבי שהוא גבר, ואין זה מקרה.

חנין זועבי סובלת מאלימות גם מפני שמעשיה ודבריה מקוממים ישראלים רבים, אבל בראש וראשונה היא סובלת מאלימות מפני שהיא אשה. לא שהעובדה שהיא ערביה איננה ממלאת תפקיד מרכזי בתוקפנות ובאלימות כלפיה. היותה ערביה בהחלט ממלאת תפקיד, אבל היותה אשה ממלאת תפקיד משמעותי בהרבה, וזה ניכר בהתבטאויות כלפיה, בהתייחסות ללבושה המודרני, להיותה רווקה, לעניינים שכאשר מדובר בגבר הם נחשבים לבלתי רלוונטיים. מהאלימות שחנין זועבי סובלת ממנה סבלו גם חברות כנסת ופעילות פוליטיות יהודיות, כמו יעל דיין ששפכו עליה תה רותח, והעובדה שיעל דיין תמיד התנהלה באיפוק ובעדינות לא מנעה זאת. במשך השנים הייתי עדה לאלימות של אנשי כ"ך – תמיד אותם אנשי כ"ך, אותם פרצופים מוכרים משנים, בכל פעם באדרת אחרת, כעת מופיע אחד מביריוניהם המוכרים כעורך-דין של חבריו -  כלפי הנשים בשחור וכלפי הצועדים במצעדי הגאווה, ותמיד שילבה האלימות שלהם לאומנות, שנאת נשים ושנאת וביזוי השונה. גם חברת הכנסת מירי רגב, שבעצמה מבטאת לא פעם אלימות לאומנית, וקראה כלפי חנין זועבי בערבית "לכי לעזה, בוגדת", סובלת בעצמה מאותה שנאת נשים, שהופכת אותה למושא ללעג וקלס יותר מאשר את כל חבריה הגברים, שאינם מתבטאים באופן שונה בהרבה. חבל שחברת-הכנסת רגב איננה מבינה זאת, שבהשתתפות שלה בתוקפנות כלפי חנין זועבי, היא פוגעת גם בעצמה.

נשים צריכות לקום ולהתקומם נגד תוקפיה של זועבי ולהגן עליה, מפני שהאלימות נגד זועבי היא יותר מכל דבר אחר אלימות נגד נשים. ותנועת כ"ך, למי שלא הספיקו לו מעשי חבריה בעבר, היא תנועה שהדמוקרטיה חייבת לאסור על פעילותה ולמנוע ממנה להתמודד לכנסת, מפני שמדובר באנשים מסוכנים, שמקבלים את ההיתר לפעול כמפלגה ולהתמודד לכנסת, כהתרת רסן לאלימות חסרת המעצורים שלהם. עדיין לא מאוחר לעתור לבית המשפט שנית, לאור אירועי אתמול, ולדרוש את פסילתם של אנשי כ"ך מהתמודדות לכנסת. אבוי לנו אם אנשים אלה ישבו בכנסת ישראל וייהנו מחסינות.