גברים מחנכים אשה מחנכת כלב

אני חוששת שאושר יהיה כלב לא מחונך, וזה הכל בגללי, כי אני לא מספיק קשוחה וגם הוא נורא מצחיק אותי, וחינוך זה דבר רציני. כל הגברים אומרים לי את זה, והם מאד רציניים. גברים מבינים בחינוך של כלבים, במיוחד כלבים גדולים זה עניין לגברים ונשים לא כל כך מבינות בזה. מספיק לשבת בחדר המתנה של וטרינר בשביל לראות את הגברים, צעירים וגבוהים כאלה, שבאים עם כלבים גזעיים בגודל של סוס וצועקים עליהם: ארצה! והם מיד מתיישבים ותולים בבעליהם מבט צייתני, בניגוד לנשים שתמיד יושבות בפרצוף נוגה בפינת חדרי המתנה של וטרינרים, בחיקן חתול קטן בלי עין ורק עם שלוש רגליים שהן אספו ליד פח הזבל והן אומרות: תראו איזה חמוד! ונותנות לו נשיקה, והוא באמת חמוד, כי הן עשו לו אמבטיה וקשרו לו סרט ורוד לצואר. מי שמגדל חיות איננו יכול להתכחש לעובדה שנקבות הן מאד שונות מזכרים, וגברים לא אוהבים לראות נקבה עם כלב, זה מיד מטריד אותם והם מיד מתחילים לחנך אותה. איש אחד שביקש ללטף את אושר אפילו מישש לו את הצלעות והתחיל לצעוק עליי: את לא נותנת לו מספיק אוכל, מרגישים לו את הצלעות! הוא היה די מפחיד ותפסתי את אושר חזק ברצועה וברחתי משם, שזאת התנהגות טיפוסית לאשה. אם הייתי גבר הייתי מכניסה לו אגרוף בפרצוף והיינו מתחילים להתאגרף, ואנשים היו מזמינים משטרה. כמובן יש גברים עדינים כאלה עם פרצוף אינטלקטואלי שמטיילים עם כלבה עדינה ומדברים איתי בחביבות ובעברית טובה והאשה שלהם היא פרופסורית למתמטיקה ויש להם בן יחיד גאון עם מכנסי זלמן שמתעקש לקרוא לאושר שמחה, אבל הם כמובן מיעוט נדיר. רוב הגברים הם גברים גברים והם אומרים לי ככה לא מחנכים כלב, או שהם אומרים עכשיו את צריכה לתפוס אותו חזק, זה הגיל לתפוס אותם, באמת רצית כזה כלב גדול? למרות שאושר עדיין לא כל כך גדול, ורק כפות הרגליים שלו מאד גדולות, שזה אמור לנבא שהוא עוד יגדל ויגדל, ואני באמת מתנצלת בפני כל הגברים שלא לקחתי כלב פודל עם ציצת שיער קשורה בסרט ורוד שזה הרבה יותר מתאים לאשה. יום אחד טיילתי עם אושר בעמק המצלבה וראיתי גבר מגיע עם כלב ענק ומדבר בפלאפון ולא ממש רואה את הכלב. הכלב שלו מצא עצם ענקית שהתגלגלה בעמק המצלבה ולעס אותה. כשהם הגיעו אליי האיש שם לב שהכלב שלו לועס את העצם והוציא לו אותה מהפה ומיד פנה אליי ואמר לי בקול תקיף שעצם זה מאד מסוכן לכלב. בהתחלה לא הגבתי כי לא הבנתי שהוא נוזף בי על זה שכשהוא דיבר בפלאפון הכלב שלו תפס עצם שהתגלגלה בעמק המצלבה, רק אחרי שהוא חזר על הנזיפה באוזניי שלוש פעמים הבנתי שהוא מתכוון שבטח אני נתתי לכלב שלו את העצם, כי הרי הוא גבר, וגברים יודעים איך לטפל בכלבים, ואם קורה משהו לא טוב עם הכלב שלהם ברור שמי שאחראית לזה זאת אשה, במיוחד כשזו אשה קטנה שבדיוק מטיילת שם עם כלב שאולי יהיה גדול. אמרתי לו שהעצם לא שלי ולא של הכלב שלי אלא הכלב שלו תפס אותה כשהוא דיבר בפלאפון, והייתי צריכה לחזור על כך שלוש פעמים עד שהוא התחיל לקלוט ואמר: מה, כן? בתדהמה. אם הייתי גבר הייתי מתחילה לצעוק עליו למה הוא מדבר בפלאפון ולא משגיח על הכלב שלו, ועוד מאשים אותי שהכלב שלו תפס עצם מסוכנת במקום להאשים את עצמו, אבל מצאתי את עצמי כמעט מתנצלת, שזאת התנהגות טיפוסית לאשה. גברים גם תמיד מסבירים לי, כשאושר משחק עם כלבה, שהוא מפגין את המיניות שלו, ואומרים בסיפוק שהוא גבר גבר, כל הגברים אומרים את זה, ומתוך דאגה אמיתית וכנה הם קצת מודאגים מזה שהוא צריך לגדול עם אשה. כשאושר רדף אחרי זוג תיירים שחצו את הגינה ואני רצתי אחריו וצעקתי אושר, אושר, בוא הנה, התרגז עליי הגבר וצעק עליי במבטא צרפתי מודגש: "את לא מבינה, הוא כלב, הוא לא מדבר עברית". באמת אני מדברת עם אושר רק בעברית, שזו שפת אמי, ובאמת אושר מעולם לא ענה לי בעברית, אם כי כשקוראים לו אושר בוא הוא דוקא כן בא, במיוחד אם הוא יודע שהולכים לטיול בגינה. לאכול לא צריך לקרוא לו כי כשהוא רק שומע אותי חותכת נתח עוף לחתיכות קטנות, אפילו אם הוא ישן שינה ממש עמוקה, מיד הוא מתעורר ובא, ובכלל הוא אף פעם לא מפריע לי לשטוף כלים ולבשל, שאלה פעילויות מועילות וגם מאד מתאימות לאשה, גם כלבים חושבים ככה, ואת הבשר הוא טורף כשהוא עוד באויר בדרך לצלחת שלו, כי הוא אלוף העולם באכילה מהירה. גם בגינה הוא מחפש תמיד משהו לאכול, ופעם הוא מצא שני משולשים של פיצה באריזה שהניחו ליד פח האשפה, וזלל אותם בתאווה. אני לא אמרתי לו כלום, רק הסתכלתי איך הוא זולל את הפיצות וצחקתי נורא. גם כשהוא נתלה על סמרטוט הרצפה כשאני שוטפת, ומחליק על המגב כמו על גלשן, וגם כשהוא תופס את המטאטא בשיניים ונתלה עליו כשאני מטאטאה, אני כל הזמן מתחילה לצחוק במקום לתת לו מכה, וגם כשהוא טיפס על ערימת עיתונים והחליק לרצפה עם כמה עיתונים צחקתי וגם ניצן מאד צחקה, אפילו כשהוא שפך את העפר מעציצי הפלסטיק במרפסת על הרצפה והתגלגל בעפר ואכל את הצמחים לא יכולתי לצעוק עליו כי הוא נראה נורא מצחיק ובאמת צחקתי נורא, ובגללי הוא בכלל לא יתחנך וייצא כלב מופרע. אני רק לוקחת מטאטא ומתחילה לנקות ואחר כך שוטפת את הרצפה, שזאת התנהגות טיפוסית לאשה.   

עליקמא

לפני מספר שבועות הלכה לעולמה המאיירת וסופרת הילדים מרים ברטוב, שספרה הידוע והאהוב ביותר "עליקמא" עורר לימים מחלוקת, בגלל גיבורו, ילד שחור-עור החי באפריקה, שתואר כ"כּוּשׁוֹן". מרים ברטוב עצמה טענה שהסיבה לבחירתה בילד שחור היתה סגנונית, שהתאימה להדפסים בספר בשחור-אדום-לבן, וכוונתה היתה דוקא לחבב את הדמות על הקוראים. אבל למרות שמרים ברטוב לא ציינה זאת במפורש, אין זה קשה לגלות את מקור ההשפעה האמיתי שלה: היא עצמה מציינת את ההשפעה שהשפיע עליה, בילדותה בהמבורג, רופא הילדים והסטיריקון היינריך הופמן, שחרוזיו הפרודיים המפחידים Struwelpeter מוכרים בתרגומים העבריים כ"יהושע פרוע" או "יפתח המלוכלך", ואני תירגמתי אותם לפני מספר שנים ללא עיבוד ופירסמתי כאן בשם "פֶּטֶר אֹרֶךְ-מֶטֶר". תיכננתי לתרגם סאטירות נוספות של הופמן שיועדו במפורש למבוגרים – למען האמת גם "יהושע פרוע" לא נועד לילדים אלא להוריהם בעלי הנטייה החינוכית המוגזמת, ולהוציא אותן לאור יחד עם חברתי צופיה לסמן, אבל אז שקעתי בעניינים אחרים וזנחתי מעט את פטר הפרוע, שצופיה כינתה בחיבה "שְׁלוּמְפֶּטֶר".    

לפני שנה ערך אגף הנוער של מוזיאון ישראל תערוכה משעשעת של ספרי יהושע פרוע ואביזרים בהשראת הספר, וכעת התברר לנו מכתבתה של תמר רותם על מרים ברטוב, שרבים מהפריטים בתערוכה הגיעו מאוסף הספרים של מרים ברטוב שהיא תרמה למוזיאון ישראל, ובתוכו היו מהדורות רבות של "יהושע פרוע" בגרמנית ובשפות אחרות. אין ספק שגם "עֲלִיקָמָא הַכּוּשׁוֹן"  חייב את השראתו להיינריך הופמן, כפי שאין ספק שנכתב לא בלי גזענות אבל לגמרי מתוך כוונה טובה. והנה אני מביאה כאן שוב בגירסתי את "סיפורו של הנער השחור" מתוך "פטר הפרוע" של היינריך הופמן:

סִפּוּרוֹ שֶׁל הַנַּעַר הַשָּׁחוֹר

לִפְנֵי הַשַּׁעַר צוֹעֵד בְּיוֹם חַם

כּוּשִׁי שָׁחוֹר כְּעוֹרֵב מְפֻחָם

הַשֶּׁמֶשׁ אֶת פַּדַּחְתּוֹ חִמְּמָה

לָכֵן הוּא נוֹשֵׂא שִׁמְשִׁיָּה אֲדוּמָה.

אָז בָּא לוּדְוִיג בְּרִיצָה

וּבְיָדוֹ דִּגְלוֹן נִמְצָא.

גַּם קַסְפָּר מַגִּיעַ בְּצַעַד מָהִיר

נוֹשֵׂא כַּעַךְ מְמֻלָּא בַּאֲוִיר.

וּוִילְהֶלְם גַּם הוּא לֹא מְסָרֵב

חִישׁוּק עָגֹל הוּא מְסוֹבֵב.

שְׁלֹשְׁתָם צוֹעֲקִים,

שׁלֹשְׁתָם צוֹחֲקִים

תָּמִיד כְּשֶׁהַכּוּשִׁי נִרְאֶה בַּסְּבִיבָה

כִּי הוּא שָׁחוֹר כְּמוֹ דְּיוֹ לִכְתִיבָה.

וְאָז הִגִּיעַ נִיקוֹלַס

עִם דְּיוֹ שָׁחוֹר מְלֹא הָאִלְפָּס.

לַיְּלָדִים הוּא אָמַר: "הַקְשִׁיבוּ,

אֶת הַכּוּשִׁי אַל תַּעֲלִיבוּ!

בַּמֶּה הַשָּׁחוֹר הַמִּסְכֵּן אָשֵׁם

שֶׁאֵינֶנוּ לָבָן כְּמוֹתְכֶם?"

אֲבָל הַיְּלָדִים כְּלָל לֹא הִקְשִׁיבוּ

וְאֶת הַשָׁחוֹר בְּפָנָיו הֶעֱלִיבוּ

וְצָחֲקוּ לוֹ מֵאָחוֹר

לַכּוּשִׁי הַמִּסְכֵּן הַשָּׁחוֹר.

וְנִיקוֹלַס, הוֹ נִיקוֹלַס

הָיָה רַגְזָן, עַל אִיש לֹא חָס.

אֶת הַנְּעָרִים מִיָּד תָּפַס

בַּזְּרוֹעַ, בָּרֹאשׁ וּבַּמִּכְנָס.

אֶת לוּדְוִיג וְאֶת וִילְהֶלְם

וְגַם אֶת קַסְפָּר עִמָּהֶם,

טָבַל אוֹתָם בַּדְּיוֹ עָמוֹק

וְהֵם מִיָּד חָדְלוּ לִצְחֹק

עָמוֹק בַּדְּיוֹ שֶׁבַּאִלְפָּס

טָבַל אוֹתָם נִיקוֹלַס.

שְׁחוֹרִים הָרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי, הַשְּׁלִישִׁי

יוֹתֵר מִן הַנַּעַר הַכּוּשִׁי!

הַכּוּשִׁי בַּשֶּׁמֶש צוֹעֵד מִלְפָנִים

אַחֲרָיו שְׁלֹשָׁה כּוּשִׁים קְטַנִּים.

לוּלֵא צָחֲקוּ שְׁלֹשֶׁת הַבּוּרִים

לֹא הָיוּ נַעֲשִׂים כָּל כָּךְ שְׁחוֹרִים.

מרים ברטוב לא רצתה לכתוב שיר מפחיד כמו זה של היינריך הופמן, אלא שיר חביב שיגרום לילדים להזדהות עם עליקמא, וכך גם התקבל הספר בזמנו בחברה הישראלית. האם אפשר לקבל כיום ספר שמדבר על "כושון שחרחרון"? אני מודה שקשה לי מאד עם המלים האלה, אבל גם שירו של היינריך הופמן איננו נעים לי. תפיסות משתנות, ודברים נראים אחרת, גם אם הכוונה היתה דוקא כוונה טובה.

שלחתי לחברתי צופיה בצרפת - בינתיים היא הגיעה לישראל, ברוכה הבאה – קישור לכתבתה של תמר רותם, ואני מביאה פה ברשותה את תשובתה, כחומר נוסף למחשבה על שאלה שאין לי באמת פיתרון טוב עבורה: מה נעשה ביצירות ספרות אהובות שלא התכוונו להעליב, אולי אפילו להיפך, אבל נתפסות כיום כפוגעניות, אם בגלל גזענות ואם מסיבות אחרות, מפני שהן מפחידות מאד ילדים, כמו סיפורי פטר של היינריך הופמן? אני מתלבטת והתשובה איננה פשוטה.

והנה תשובתה של צופיה:

"הסיפור על מרים ברטוב והכושון עליקמא, הזכיר לי סיפור דומה על שיר של יוליאן טובים, "במבו", המוקע היום בפולין ואסור בקריאה כיוון שהוא לא "פוליטיקלי קורקט".

במבו

הכושון במבו באפריקה גר

שחור הוא עורו של חברנו היקר.

כל הבקרים הוא לומד בשקידה

מספרו הכושי "מקראה ראשונה".

וכאשר הביתה מבית הספר הוא שב,

מעשי קונדס מעולל - זו עבודת השובב.

עד שאמא נזעקת: "במבו פרחח!"

ובמבו רק את לחייו השחורות ינפח.

אמא אומרת: "למקלחת מהר",

אבל הוא מפחד פן יתבהר.

אמא אוהבת את בנה הקטנטון,

כי ילד טוב הוא הזאטוט הכושון.

חבל שבמבו השחרחר הנחמד

לא הולך אתנו יחד לבית ספר אחד.

על ברכיו של יוליאן טובים חריף-העט האנטי-קונפורמיסטי, הפתוח והאנטי-גזען התחנכתי ולא ראיתי ב"במבו" שום צדדים גזעניים. לימים אפילו ראיתי את היפוכו של דבר: הכושי המפחד ליהפך ללבן (וכך במקור במבו מפחד שילבין ולא סתם שיתבהר, כמו שכתבתי בחיפזון ולצורך החרוז) ובדין! והשורה הזאת הכי מצאה חן בעיניי.

פעם בארצות הברית היה אסור להגיד Nigro, Niger שהיה ל-Black והיום גם Black אסור וחוזרים כביכול לארצות מוצאם של השחורים African-American. וידידתנו נטלי השחורה המעורבת ילידת מרטיניק גאה במוצאה האמריקאי דווקא כבת לתרבות בני עבדים שיצאו לחירות להבדיל מן האפריקאים יוצאי Nigeria ודומיה, שהיו תמיד חופשיים גם אם היו נתונים בכיבוש. ובכלל לא פעם התקינות הפוליטית ומכבסות המילים הולכות יד ביד, ועדיין גם אם נקרא לכושון אפריקאי או אתיופי היחס הגזעני כלפיו נשאר כשהיה, ויש לזה ראיות אין ספור בחיי היום יום שלנו."

אלזה לסקר-שילר: סוף העולם, ערב

סוֹף הָעוֹלָם

יֵשׁ בֶּכִי בָּעוֹלָם לָרֹב

כְּאִלוּ מֵת הָאֵל הַטּוֹב

וְצֵל הָעוֹפֶרֶת שֶׁאַרְצָה נוֹפֵל

כְּמִשְׁקַל קֶבֶר שׁוֹקֵל.

בֹּא, אָנוּ רוֹצִים לִמְצֹא מַחֲבוֹא

הֶחַיִּים מֻטָּלִים בְּכָל הַלְּבָבוֹת

כְּמוֹ בָּאֲרוֹנוֹת מֵתִים.

אַתָּה! אָנוּ רוֹצִים לְהִתְנַשֵּׁק עֲמוּקוֹת –

כְּמִיהוֹת אֶל הָעוֹלָם מִדַּפְּקוֹת

בָּהֶן אָנוּ בְּהֶכְרֵחַ מֵתִים.

Weltende

Es ist ein Weinen in der Welt

Als ob der liebe Gott gestorben waer,

Und der bleierne Schatten, der niederfaellt,

Lastet grabesschwer.

Komm, wir wollen uns naeher verbergen…

Das Leben liegt in aller Herzen

Wie in Saergen.

Du! Wir wollen uns tief kuessen –

Es pocht eine Sehnsucht an die Welt

An der wir sterben muessen.

עֶרֶב

הֶבֶל עַל כְּפוֹר לְבָבִי

וְאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ מְצַיֵּץ

אַל תִּירָא מֵאֲבִיבוֹ הַשָּׁחוֹר.

תָּמִיד חָשַׁב עָלַי שֵׁד הַפֶּלֶא הַקַּר

וְזָרַע תַּחַת רַגְלַי – רוֹש.

כָּעֵת מַטְבִּיעַ מַלְאָךְ בּוֹכֶה אֶת הַכְּתֹבֶת

בְּכוֹכָבִים עַל עַמּוּדֵי גוּפִי.

הערה: הצמח שאלזה לסקר-שילר מזכירה Schierling, בשמו המדעי conium maculatum, מכונה בעברית "רוֹש עָקוּד". זהו צמח רעיל.

Abend

Hauche ueber den Frost meines Herzens

Und wenn du es zwitschern hoerst

Fuerchte dich nicht vor seinem schwarzen Lenz.

Immer dachte das kalte Wundergespenst an mich

Und saeete unter meinen Fuessen – Schierling.

Nun praegt in Sternen auf meine Leibessaeule

Ein weinender Engel die Inschrift.

עוד שירים של אלזה לסקר-שילר:

מחפשת את אלהים

שני שירים

לילדי

כלב מי שקוראים לו נחמן

אתמול אושר שיחק עם שני החברים הגדולים שלו נחמן וגולדה. נחמן הוא בולדוג גדול וחביב מעורב עם משהו ויש לו פרוה חומה עם נקודות שחורות והוא רוצה שכולם יהיו איתו חברים, וגולדה היא כלבה גדולה וחומה שפעם זינקה לרחוב עזה ועברה תאונה קשה, אבל עכשיו היא כבר לגמרי הבריאה והיא משחקת עם כל הכלבים. אושר מעדיף לשחק עם כלבות, בייחוד כאלה שבגודל שלו, בהתחלה הוא קצת פחד מנחמן וגולדה, בייחוד כששניהם רצו אליו ביחד, אבל אחר כך הוא נרגע ושלושתם שיחקו. מאיפה מצאתם את השמות האלה, שאלתי את הבעלים שלהם, כי פעם היינו קוראים לכלבים צוצו או פוצו או כאלה דברים, בכל אופן לא נחמן וגולדה. כשקראתי לאושר אושר חשבתי שזה לא שם של אנשים, אבל ניצן אמרה שהיה איתה אושר בכיתה, והמאבטח בבנק שאמר שהוא חמוד ושיחק איתו קצת, שאל איך קוראים לו וכשאמרתי הוא אמר אסור שם של יהודי, וזה היה לי קצת לא נעים. אבל לצעוק אחרי כלבים נחמן או גולדה נראה לי באמת קצת מביך, אולי עכשיו זאת האופנה בשמות של כלבים. לניצן היתה חברה שלכלבה שלה קראו פנינה, זה היה כבר לפני שנים, והיה לי מוזר שקראו לכלבה בשם של אשה, אבל מאז כבר שמעתי שמות הרבה יותר משונים. חשבתי שאם אתה מטייל עם הכלב נחמן ובדיוק פוגש איזה ברסלבי, זאת יכולה להיות בעיה. מזמן לא ראיתי את הברסלבים יוצאים מהאוטו ורוקדים, אבל הבוקר ראיתי כרוז גדול בכניסה לעמק המצלבה, ושם נאמר שנחמן ציוה לעשות כרוז שמי שמאמין צריך לבוא לקברו באומן בראש השנה. מעניין איך החסידים מתקשרים עם נחמן כדי שהוא יכתיב להם כרוזים. לפי הכרוז היה ברור שנחמן עוד חי ומוריד הוראות פעולה לחסידים. זה מעניין כי רבי נחמן מברסלב רצה תמיד ללכת מברסלב לארץ ישראל, ופעם חסידיו נהגו לספר אגדות איך הוא נכנס למערה ויצא בצד השני בארץ ישראל, כי קצת העציב אותם שהוא מת בגולה, ועכשיו מביאים את כל החסידים באוירון לקבר של נחמן באומן, במקום לחגוג את ראש השנה בארץ ישראל, למרות שמי שנמצא כבר בארץ-ישראל, לא אמור לרדת לחוץ לארץ. למטה היה כתוב, כדי להסיר ספק, שזה רק לגברים, ונזכרתי איך לפני שנה כשליויתי את ניצן לשדה-התעופה היו שם טורים ארוכים של ברסלבים שנסעו לאומן, רק גברים ובנים, וחשבתי איך הנשים שלהן מסכנות להישאר לבדן בראש השנה, ומורי יעקב כ"ץ תמיד אמר שככה זה אצל חסידים, ביום ששי הם נוסעים לבדם לרבי, ומשאירים לבד את המשפחה, אבל גם הוא לא תיאר לעצמו שהחסידים יסעו לבקר בחג גם רבנים מתים. פעם נסעו לרבי בסוס ועגלה ועכשיו טסים לאומן וכותבים כרוזים שרבי נחמן אומר שזאת מצוה לחגוג את ראש השנה בקבר שלו באומן, למרות שראש-השנה זה חג ובחג לא אמורים לעלות על קברים. נזכרתי ברב ש"ך שנהג לומר שהדת הכי קרובה ליהדות זו חב"ד, אבל אולי לומר את זה על הברסלבים אפילו יותר מתאים. מעניין אותי לדעת איך התחיל בכלל המנהג הזה לנסוע לקבר באומן בימים הנוראים, וכנראה שהברסלבים יודעים שיש גם ביקורת על המנהג הזה, לכן הן מגייסים את רבי נחמן שיצוה את זה אישית על המאמינים, ופתאם זה נהיה מצוות עלייה לרגל, במקום לירושלים לאומן. הכל בגלל שרבי נחמן קם כנראה מהקבר וראה שיש מטוסים ואפשר להביא לאומן בחגים מטוסים מלאים בחסידים. בימינו המודרנים עושים מצוות במטוסים, מה שלא נראה כל כך הגיוני בימי רבי נחמן המקוריים. כי הרי אם היו צריכים לנסוע מארץ ישראל לאומן בעגלות עם סוסים, היו קצת יותר מדי מתעכבים. מוזר איך ממציאים מנהג ופתאם כל האנשים מתנהגים כאילו זו מצוה מהתורה שאין עליה עוררין, שאם רבי נחמן היה קם מקברו הוא היה לגמרי המום מכל המעריצים. נחמן הכלב הוא דוקא כלב חביב מאד, ואני מדמיינת אותו רץ ומרים רגל על הכרוז שבו רבי נחמן כביכול מצוה על כל המאמינים לעלות בראש-השנה לקברו באומן, בדיוק היכן שכתוב "רק גברים".  

יאנוש קורצ'אק

השבוע מלאו שבעים שנה להירצחם של יאנוש קורצ'אק וילדי בית היתומים שלו, עם שותפתו למפעל החינוכי סטפניה וילצ'נסקה וכמה מעובדי בית היתומים. ב-5 ביולי 1942 באו הגרמנים לקחת אותם למחנה ההשמדה טרבלינקה. ככה נגמר אחד המפעלים החינוכיים היפים בעולם.

מתי בדיוק נרצחו והיכן נקברו גופותיהם איננו יודעים כמובן. אבל הסיפורים והכתבים עוד איתנו כאן, ולוואי שיהיו לעולם.

מזמן רציתי לכתוב על יאנוש קורצ'אק, את קובץ הסיפורים לילדים שלו קיבלתי בגיל שבע, ומאז הוא היה אתי כל הזמן. בגיל תשע בערך קראתי גם את "יותם הקסם", שהפך גם הוא לספר חלומותיי.

אבל במיוחד קראתי שוב ושוב את סיפוריו "התהילה" ו"האנשים הם טובים" ו"מדוע צועק אבי" ואת "סודה של אסתר'ל" שכאילו נכתב עליי.

גם אני אהבתי רק להיות עם סבא. סבא משה שלי לא היה סנדלר כמו סבה של אסתר'ל, אבל מכר עורות לסנדלרים, וניחם אותי כל הזמן. היו לו הרבה רחמים עליי. בשונה מאסתר'ל לא סיפרתי לסבא שהילדים צעקו לי "דתיה, דתיה" ולפעמים זרקו עליי אבנים. אבל כמו שהסבא יעץ לאסתר'ל התחלתי לספור כמה ילדים טובים יש, כי אחרת את הטובים קל לשכוח, כי דוקא הרעים זכורים מדי.

התחלתי לספור כמה ילדים טובים יש, כמה אנשים טובים יש, כמה דברים טובים יש.

אני עדיין משתדלת לספור ולמנות את האנשים הטובים ואת הדברים הטובים שבחיים. כל הזמן.

הייתי בת שבע ואת יאנוש קורצ'אק עצמו דימיינתי כמו את סבה של אסתר'ל וגם כמו את סבא משה שלי שאהב לספר לי סיפורים כל הזמן על דברים שקרו כשעוד היה צעיר או קטן.

כשקראתי את הסיפורים בילדותי חשתי מנוחמת. עכשיו אני קוראת אותם ואני בוכה כל הזמן.

*

פעם כשולדק חיפש עבודה נשך אותו כלב. אפילו כלב מתנפל על מי שמחפש עבודה.

בכל פעם הייתי קוראת מחדש את המשפט הזה, מהסיפור של יאנוש קורצ'אק "התהילה". אינני יודעת כמה פעמים קראתי את הסיפור הזה. פחלקה וויצק מתו ממחלה, אבל בעצם מעוני. כמה ילדים כאלה פגש קורצ'אק בעבודתו כרופא. ילדים שהמר להם גורלם, ובכל זאת היו להם חלומות, והם ניסו להגשים אותם. עם מניה הזדהיתי במיוחד, כי מניה רצתה להיות סופרת כמו קונופניצקה. בפולין הסופרת קונופניצקה מפורסמת מאד. אני לא ידעתי מיהי אבל זה לא היה חשוב. גם אני רציתי להיות סופרת ולכתוב סיפורים לילדים כמו יאנוש קורצ'אק וכמו אריך קסטנר. עכשיו כשאני מבוגרת אני קוראת סיפורים שפעם פחות הבנתי ורואה איך יאנוש קורצ'אק משתדל לכתוב פשוט פשוט מחיי יומיום כדי לעודד את הילדים לכתוב, תנסו גם אתם ילדים לכתוב על משחק בקופסת גפרורים, אולי תצליחו. עדיין אני רוצה לכתוב על הדברים הפשוטים שבחיים, על שיחות חולין ומצוקות יומיומיות. על כל מה שקורה יומיום ממש מתחת לאף, ועל הדברים שעושים מדי יומיום וממעטים לכתוב עליהם בספרים. איך התחיל קורצ'אק את ספרו הנפלא על לואי פסטר? בתיאור חייו כתלמיד בית-ספר: קורא, כותב, משרטט, ובכל זאת הוא מיוחד במינו. דוקא מלואי פסטר התלהב קורצ'אק, כי לואי פסטר גילה הרבה מתוך התבוננות ביומיומי ובשגרתי. וקורצ'אק תמיד חשב שהמעשים הקטנים, כמו קינוח אפו וניגוב דמעותיו של ילד, הם אלה שמתקנים את העולם.

אבל בעצם יאנוש קורצ'אק היה סופר רב דימיון וכתב ספרים חלומיים כמו יותם הקסם והמלך מתיא הראשון שהיום אולי היו קוראים להם ספרי פנטסיה. במיוחד "יוֹתָם הַקַּסָּם" הקסים את דימיוני. אבל הכי הרבה פעמים קראתי את הסיפורים הקטנים, שיאנוש קורצ'אק כתב לעיתון "החלוץ הצעיר" בשביל ילדים יהודים קטנים בפולין, וכמה מהם תירגם לעברית המשורר ברל פומרנץ, שגם הוא נרצח בשואה, וכמובן את "האנשים הם טובים" ו"התהילה".

לפני כמה חודשים הוצאתי מהמדף את הספר, שקיבלתי בגיל שבע לערך. זה היה כששאלו אנשים אלו ספרים יקחו לאי בודד, חוץ מתנ"ך שזה לא חכמה, ואני חשבתי על שני הספרים שלא הייתי רוצה בשום אופן לחיות בלעדיהם, הנסיך הקטן של סנט-אקזיפרי וקובץ הסיפורים לילדים של יאנוש קורצ'אק.

"אסתר'ל שוב איננה בבית. איפה היא יכולה להיות? לא צריך לשאול הרבה. לא צריך לחפש אחריה, אמא יודעת, יודעת יפה: אסתר'ל רצה שוב אל סבא.

למה היא רצה לשם תמיד? מה היא עושה שם? לא כלום: היא משחקת בחצר עם הילדים או יושבת בביתו של סבא על השרפרף הצולע ומסתכלת."

"אסתר'ל רוצה להיות ילדה. זהו הסוד שלה. לכן היא אוהבת את בית-הספר ואת החצר, היא רוצה לשחק, כמו שמשחקים ילדים, היא רוצה אפילו שתהיינה לה דאגות של ילדים: להתקוטט עם חברות, ואפילו לבכות, אם אחרת אי-אפשר".

(סודה של אסתר'ל, בתרגום יצחק פרליס)

"אבא היה ישן ביום, יוצא בערב וחוזר בבוקר. אבא מצא עבודה במאפיה ושם הוא הורס את בריאותו ומשתכר כל-כך מעט, אף על פי שלעתים היה ולדק נשאר רעב אחרי ארוחה – בעד שום מחיר לא יגלה זאת לאיש – אף לא לאמא, לאף אחד, כי חרפה גדולה היא להיות רעב. כשהוא רואה שיש מעט לחם, הוא חותך פרוסות דקות. וכשאמא מוזגת את המרק, הוא אומר שמספיק לו, אפילו אם ריח המרק נעים ומגרה. ולעתים קרובות –איזו חרפה היא לולדק! – זוכר הוא את פרוסות הלחם הדשנות, לחם ברבה, שהיו אוכלים בדירתם הישנה. עתה אין אמא משדלת אף אחד מהם שיאכל, גם לא את ויצק. ולדק מעמיד פנים כאלו אינו מרגיש בדבר."

(התהילה, בתרגום יהושע מרקוביץ)

עכשיו אני קוראת בהקדמה שהסיפור "התהילה" עובד וצונזר בתרגום, כי היו בו תיאורים של הווי פולני נוצרי שהושמטו. בכלל נדמה לי שצריך לתרגם את הסיפורים מחדש. אורי אורלב תירגם מחדש את "יותם הקסם" וקרא לו "קאיטוש המכשף" וכלל בו את הקטעים שצונזרו, וכך כבר קראו את הספר בנותי, אבל אני התקשיתי להיפרד מגירסת ילדותי "יוֹתָם הַקַּסָּם", עם הציורים הקסומים של אורה איתן. אבל עכשיו אני רוצה לקרוא את הסיפורים כפי שנכתבו בתחילה. אולי אבקש מחברתי צופיה שמתרגמת מפולנית שתתרגם אותם.

*

את הסיפורים שאהבתי קראתי שוב ושוב ובכל גיל מצאתי בהם עניין, אבל את הסיפור "כך אני מהרהר" כילדה לא אהבתי, ולא חזרתי אליו. רק עכשיו אני קוראת אותו במבט אחר. הוא נכתב אחרי עליית היטלר לשלטון, והוא מספר על חלומותיו של ילד להושיע את עמו, להציל את היהודים הנרדפים, למשל לבקש ממלך אנגליה לתת ליהודים לבוא לארץ ישראל. כשהייתי ילדה במדינת הישראל הצעירה שהיתה לי לגמרי מובנת מאליה, לא מצאתי בסיפור הזה, שהוא היחיד בקובץ שעוסק במצוקה הלאומית, שום עניין. לבקש ממלך אנגליה להרשות ליהודים לעלות לארץ-ישראל? זה נשמע לי כל כך מוזר.

עכשיו אני מבוגרת ואני קוראת את הסיפור הזה בתדהמה. את מה שאז, לפני המלחמה ההיא, נכתב רק מתוך אמונה:

"לא את הכל אני יודע עדיין. אבל הסוף יהיה כזה: שהיהודים, תהיה להם מדינה שלהם בארץ-ישראל. ועכשו יתחרטו הגרמנים על שעשו כך עם היהודים, על שלא היו טובים, והם מבקשים שהיהודים יחזרו אליהם: אבל אנחנו אומרים:

-         אין אנו רוצים. די כבר. כל-כך הרבה פעמים כבר נסינו. תמיד מזמינים אותנו ואחר-כך מגרשים. מעכשו נשב כבר על אדמה שלנו, במולדת שלנו.

כך אני מהרהר."

אבל גם במולדת יש מלחמה, והילד מדמיין כיצד הוא מפוצץ רימון והורג את עצמו יחד עם כל מנהיגי הערבים, והערבים בורחים והמשק ניצל.

"אחר כך בדיתי מלבי עוד אחרת. כי חסתי על החיים שלי וגם על הערבים קצת חסתי, - מפני שגם להם יש הורים וילדים, אף על פי שהינם כל כך פראים.

בדיתי כי הרימון היה רטוב או מקולקל. זרקתי אותו, אבל הוא לא התפוצץ."

ואז רעיון אחר: חבר ערבי, ילד יתום ואחותו היתומה. כך זה פשוט יותר, כשיש רק שלושה ילדים ובלי הורים.

והם מוצאים במערה את אוצרות בית המקדש הטמונים, ויש גם תכנית פעולה:
"עתה שוב נראה אליי בחלום-לילה הנביא. ציוה לקנות אדמה בשביל הערבים - באפריקה."

"הקימונו בנק אפריקאי, כל ערבי שהיה לו בארץ-ישראל חמשה דונמים אדמה, קיבל מטעם הבנק עשרה דונמים.

בנינו ספינות, אשר הביאו חינם אין כסף את הערבים שרצו להתפלל או לראות את ארץ-ישראל. טוב היה להם באפריקה."
הנה תכנית אוגנדה דוקא לערבים. ליהודים ארץ-ישראל ואוצרות המקדש. החלום שבעזרת כספים אפשר יהיה לפתור הכל ולרצות את כולם.
כמה חבל שהערבים שומעים בחלומותיהם מסרים אחרים מהנביא.

בסוף הסיפור מדמיין הילד שהיטלר בא לארץ-ישראל, מתפעל מהיהודים ומרשה להם לשוב לגרמניה, אבל הם אינם רוצים, אינם מאמינים לו, ורק קונים לילדים הגרמנים חלב וחמאה ומה שחסר להם.

האם זו תמימות? או אולי העדר תמימות? אולי הבנה שפתרונות שבהם איש אינו נפגע והכל מרוצים יש רק בחלום?

והרצון הזה, שהגרמנים יתחרטו ויצטערו, והיהודים יבוזו להם. טרם יכול היה לתאר את מה שעתיד להתרחש, וגם את מה שיקרה שנים רבות אחר כך. את הרהב של הרוצחים שאין לו סוף. את שפלות-רוחם של היהודים אולי חזה. מעניין מה חשב יאנוש קורצ'אק על ברית-מילה.

*

"אני כתבתי כאן מעט, אבל חשבתי הרבה. נקל לחבר מעשיות, אך קשה לחשוב על הרפתקאות, כי צריך הרבה לדעת.

כתבתי מכתב אל דודני שבארץ-ישראל, שישלח לי שמות ערביים שונים ושיודיעני אם ישנם שם דובים, ומה עושים הערבים ברצותם להראות אות-ידידות: אם רק מושיטים יד, או אם כותבים בדם או מעשנים מקטרת-השלום. וכמה שנים גדלים התמרים – אם 2000 שנה?

אבא שואל: "למה לך שמות ערביים, ולמה לך מקטרת: ומה אתה מחפש תמיד במפת ארץ-ישראל?" – אבל אני לא מספר, מפני שהגדולים חומדים לצון. והדודן שלי לא השיב על מכתבי –אינני יודע מדוע."

(יאנוש קורצ'אק, "כך אני מהרהר", בתרגום ברל פומרנץ, מתוך "יאנוש קורצ'אק, סיפורים לילדים", רישומים מאת יוסל ברגנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"א)

"הרשקה סיפר מעשיה לאחותו הקטנה – ולביתו הדל של החייט פרצו קרני אורה, ונעשה חם יותר בבית ועליז.

למעשייה כזאת אפשר לקרוא חלום, ואולי – תקוה."

(מתוך "המעשיה של הרשקה" בתרגום יצחק פרליס, שם)

התכתבות ש. שלום - יהודה בורלא

זהו מבחר מכתבים מן ההתכתבות בין הסופר יהודה בורלא לבין המשורר ש. שלום, מתוך עזבונותיהם בארכיון גנזים, שהראשון בהם הוא ברכתו של ש. שלום ליובל החמישים של יהודה בורלא בשנת 1939, והאחרון הוא ברכתו המחורזת של ש. שלום לרגל הגיעו של בורלא לגבורות. מן המכתב הראשון עולה שטרם היתה אז היכרות אישית בין ש. שלום, כבן שלושים וחמש באותה עת, לבין בורלא הקשיש ממנו, אך ש. שלום כבר לא היה יוצר אלמוני, כפי שהוא מתאר את עצמו במכתב, אלא כבר נתפרסמו כמה מקובצי שירתו והרומן שלו "יומן בגליל" שזכו להצלחה רבה בישוב הארצישראלי של אותם ימים, וכך גם התייחס אליו בורלא. המכתבים הבאים מעידים על קשר הולך ומתהדק בין השניים, וכשנה לאחר השתקעו של ש. שלום ב"בית הסופרים" שייסד ראש העיר אבא חושי בחיפה, עבר גם יהודה בורלא להתגורר ב"בית הסופרים" בשכנות לש. שלום, ועד מותו של בורלא שררה בין השניים קרבה רבה.

מאחר שבהתכתבות מופיעים כמעט אך ורק תאריכים עבריים, הוספתי תאריך לועזי ליד סימול הארכיון. את הטקסטים לא שיניתי, לבד מכך שכתבתי ביטויים שהופיעו בראשי-תיבות במלואם, כדי להקל על הקוראים. גם הניקוד כאן בהתאם למקור. ניכר מכתיבתו של בורלא שכללי הכתיב המלא אינם חביבים עליו, והוא מעדיף לנקד בחולם חסר ושלא להוסיף ו' במקום שאיננה מתחייבת, וכך יפה בעיני. ש. שלום לעומתו איננו נרתע מכתיב מלא. שני היוצרים התחנכו חינוך יהודי מסורתי ובבגרותם עזבו את הדת, אך המקורות העבריים ניכרים היטב בכתיבתם, ואם תרצו, יש כאן גם שיח בין העברית נוסח מזרח-אירופה לעברית נוסח ספרד, שהשפעת הערבית אף היא ניכרת בה, בין שניים מגדולי הכותבים בעברית במאה העשרים, וכמה חיננית היא שיחתם.  

[גנזים, 28, 94312/1, 24.2.39]

חדרה, ה' באדר תרצ"ט

יהודה בורלא מאד נכבד,

הרשני נא לשלוח לך ליום הולדתך החמישים גם את ברכתי אני, ברכת יוצר וקורא אלמוני, שאינו אוהב להטריד את היקרים עליו בדיבורים וגילויים מרובים. ממחשכי הגולה, מילדות בלי כוכב, ניצנצת לי תמיד ביצירותיך, המופלאות עבורי, ככוכב דורך בשמי המזרח, שעיני היו נטויות אליהם, ואני שמח להודיע לך את הידוע, ביום חג לך ולנו, כי לא נתאכזבתי, כי לא נתאכזבנו כולנו בך. יהי אלוהי היצירה העברית עמך גם להבא, כאשר היה עמך עד הנה,

                                                                      כתפילת, שלך, ש. שלום

[גנזים 97, 24536, 3.3.39]

תל-אביב, רח' החשמונאים 81                        י"ב אדר –צט

ש. שלום היקר!

קבל נא מרחוק לחיצת יד חמה על דבריך הטובים במכתבך אלי לרגלי יובלי.

אין באפשרותי לענות למברכים הרבים לכל אחד כגמולו. רק לאחדים, ואתה ביניהם, משיב אני ברכה נאמנה.

אכן זהו הגמול האחד ליוצר, אם יוצר אחר יודע חבה לו ולפעלו.

היה ברוך כאשר ברכת ודע, כי יקר אתה לי לא פחות מאשר אני יקר לך.

                                                 בברכת חברך וקוראך תמיד

                                                ברצון ובשמחה,

                                                  י. בורלא

[גנזים, 28, 16701, 16.5.44]

ש. שלום                                          כ"ג באייר תש"ד

ירושלים

ת.ד. 7006

מר י. בורלא נכבדי,

מילאתי משאלתך וישבתי אתמול כשעה במערכת "הד המזרח" כדי לקרוא בשירי רפאל (מזרחי) מטבריה. אף על פי שהבוסר מרובה, המליצה גדושה, ההסתכלות מועטת והסגנון יש שהוא נעשה משרדי-עיתונאי, הרי מצאתי בכל זאת כאב אמת בכמה שירים, ודעתי שיש לעודד את הפייטן הצעיר על ידי הוצאת חוברת של 20-15 שיר, בצירוף הקדמה מתאימה.

ציינתי בעפרון אדום את השירים הנכנסים בגדר הבחירה, לעניות דעתי, וכן כמה שורות "משרדיות" באותם השירים, שיש לתקנן. והנני שלך בידידות ובהוקרה,

                                                           ש. שלום

[גנזים, 97, 54385/1, 18.5.44]

                                                                  תל אביב, כ"ה אייר תש"ד

לש. שלום היקר מאד,

אודך מקרב לב על כי מלאת את בקשתי והטרחת את עצמך ללכת ולקרא את שירי העלם רפאל מזרחי. אכן, בבעלי שאר נפש נמצא את גֹדֶל הנפש.

אני סומך לגמרי על משפטך וטעמך.

באם לא יקשה הדבר עליך – התכתֹב אתה שורות מספר כהקדמה? הן איש כמוך יוכל לציין את הדברים ברוח טובה ונכונה ככל הראוי.

אבל, אם מטרידך אני בבקשתי זאת אל נא תשת עלי חטאת. חלילה לי מהכביד עליך בדבר הזה. כרצונך וכטעמך תחליט.

ושוב אודה לך על נֹעם מעשך ואאחל לך כל טוב ושלום רב.

                                          שלך, ברוב הוקרה

                                           י. בורלא

ואלה מלות ההקדמה ששלח ש. שלום ליהודה בורלא:

בשער

שירת אמת חותמה כאב אמת. והצעיר רפאל מזרחי, יליד טבריה, מחבר השירים האלה, ראה עוני בשבט עברתו, נגוע אלוהים מנעוריו והכאב רֵעָה לו משחר ימיו. אמנם ארוכה הדרך מן הכאב אל ביטויו הנאמן, ושיריו של מחברנו הצעיר עודם בוסר ברובם. ואולם, חן נעוריו שנתקפחו, הרואים גאולה לעצמם בשורות השיר, וחן מקור מחצבתו, העדה הספרדית, אשר כולנו הננו מתלמידי תלמידיהם של משורריה הגדולים, ואשר מי יתן ויישמע מחדש קול שירתה בתוכנו ברמה – הם המקנים לפייטן צעיר זה את הזכות להידפק בביכורי עטו אלה על פתחי לבנו, והנני מקדם פניו בברכה.

             ש. שלום

ירושלים, ר"ח סיון, תש"ד [23.5.44]

רחימאי,

בה בשעה שקיבלתי את ספרך – הכינותי ועטפתי את ספרי זה באותה עטיפה שלך , אך היה יום ששי ולא הספקתי לשלחו. הנחתיו כמות שהוא ושכחתיו (טרוד הייתי כל השבוע בגמר עבודה), ורק היום גליתיו. מיד אחזתיהו ולא עזבתיהו עד ששלחתיהו.

                                             לש. ברֹב שלום,

                                               יהודה בורלא

כט בסיון תשיב

22.6.52

[גנזים, 97, 90200/1]

למשורר הגדול ש. שלום,

המלוֶה בשירים ושירוֹת והגיונות

נתיבות עמו בשמחות וביגונות

ואמריו נעימים ותוכחותיו נאמנות

יגהו כל לב כְּמַיִם זכים ממעינות.

והוא איש לבב והליכותיו נכונות

וחבר טוב ושכן נעים לשכנים ולשכנות.

             יהודה בורלא

             ביום העצמאות תש"ח

זאת תשובה לתשורתו "שירי קוממיות ישראל".

[גנזים 97, 54386/1, 9.1.56]

ירושלים, בקור חולים האוספיטאל, כ"ה בטבת תשט"ז

לחברי וידידי ש. שלום בא-כֹח דרי מעלה ולא קריב ב"כ דרי מטה בבית הסופרים, שלומות וברכות למכביר, להם ולמשפחותיהם מגדול ועד קטן כן יהי רצון אמן.

הריני בא לבקש מחילה מִּכֶּם, שְכֵנַי הטובים, על מעשה לא נאה זה שעשיתי, שסגרתי דלתות ביתי והלכתי לי וגם את נָוַת ביתי משכתי אחרי – ואשאירכם לבדכם בלי הבריח התיכון – וכן לא יֵעָשֶה, ולו לפחות הודעתיכם וברכתיכם טֶרֶם אֶסַע – והרי גם זאת לא עשיתי. ועל כך מבקש אני מחילה מהשכנים הטובים שלי.

ועצם העִסְקָה שעשיתי (בלא רצוני כלל) באלה הימים שנעדרתי מהבית – ודאי ידועה לכם מפי הגב' בורלא ואיני רואה צורך לחזור עליה. אבל חייב אני להודיעכם שלא זַמֹתי ולא עלתה על דעתי "להתעסק" ימים רבים כל כך – כשבועַים ימים!

אבל עתה סוף סוף, יכול אני להודִיעכֵם שקבעו את יום צאתי מכאן, מהאוספיטאל, יום חמשי שבוע זה (כ"ח בטבת), בשעות הבוקר, אם מזג האויר לא יהיה גשום ביותר.

ובינתים השלום והברכה והבריאות לכלכם.

                                                שלכם בנאמנות שְכֵנִית יהודה בורלא

נ.ב. יואיל נא אחד מכם ויטלפן למר רוזנהק מאשר הודעתי לכם, כי חַיָב אני לו תשובה למכתב.

[גנזים 97, 5893/1, 6.5.66]

יהודה בורלא

חיפה, חנה סנש 7

טלפון 63893                                חיפה ט"ז באייר תשכ"ו

לש. שלום

הַגָדוֹל בְּשִירוֹתָיו

וְיָשָר בְּשֵירוּתָיו,

נָעִים בַּהֲלִיכוֹתָיו

וְתַקִּיף בַּהֲלָכוֹתָיו,

חָבִיב בִּידִידוּתָיו

מִמַעֲבִיר עַל מִדוֹתָיו.

הגדלת טובך עמנו בהעניקך לי ולרעיתי המהדורה החדשה של כל כתביך, אף על פי שהענקת לנו כל ספר מספריך בשעתו.

והרינו מחזירים לך שפעת ברכות כפולות כפי שהכפלת לנו תשורותיך.

בתכלית הידידות וההוקרה,

יהודה בורלא ורעיתו.

[גנזים, 28, 42402/1, 3.9.69]

ליהודה בורלא                 פריס, ערב ח"י באלול תשכ"ט

בִּנְדוּדַי בְּדַרְכֵי הַנֵּכָר הַסְּעוּרוֹת,

בְּיַעְרוֹת הַצָּפוֹן וְאַגְמֵי הַנְּצוּרוֹת,

מִכְּנַף אֶרֶץ קֶדֶם הִגִּיעוּנִי בְּשׂוֹרוֹת –

זֶה הָאִישׁ יְהוּדָה כִּי הִגִּיעַ לִגְבוּרוֹת.

וְהוּא אָח לִי וְרֵעַ, וּמוֹפֵת לִי וְאוֹת

בִּיצִירָה וַעֲשִׂיָּה וּבְנִיָּה לְדוֹרוֹת

וְרַבִּי וּמוֹרִי בְּסִפּוּר הַקּוֹרוֹת,

בְּאִחוּד הָעֵדוֹת וְלִכּוּד הַשּׁוּרוֹת,

בִּכְבוֹד הָאָדָם וְחִשׂוּף הַמְּקוֹרוֹת,

הַמַּשְׁקִים אֶת הָעָם סַם חַיִּים, טַל אוֹרוֹת.

וָאֹמַר: בַּעֲטֹר לְרֹאשׁוֹ עֲטָרוֹת –

אוֹסִיף גַּם אֲנִי זֵר בִּרְכַּת נַעְתְּרוֹת,

יוֹצְאוֹת מִן הַלֵּב וְאֶל הַלֵּב נִמְסָרוֹת.

כֹּה יִתֵּן וְיוֹסִיף וְיַעְנִיק אוֹצָרוֹת

וְיִרְאֶה בְּטוֹב וּבְאוֹר יְקָרוֹת

עִם מִרְיָם רַעְיָתוֹ, הַנְּבוֹנָה בַּגְּבָרוֹת

וְעִם כָּל גֶּזַע בּוּרְלָא, עֲנָפִים וּפֹארוֹת,

נְאוּם הַכּוֹתֵב וְחוֹתֵם אוֹת בְּאוֹת,

                           ש. שלום           

תודתי לארכיון גנזים ובמיוחד להילה צור על העזרה.



עוד רשימות קשורות לש. שלום:

מכס ברוד ורסקולניקוב

בימיני


ש. שלום -אסתר הופה, התכתבות

ש. שלום - למען שירתי  


יומנה של אורה על מחלת ש. שלום


ש. שלום על צוואת ברוד וסודה של אסתר הופה

ש. שלום ועזבון מכס ברוד


מדוע נמנע מכס ברוד מפירסום מכתבי קפקא לאחרים?


ש. שלום נלחם בבירוקרטיה