יאנוש קורצ'אק

השבוע מלאו שבעים שנה להירצחם של יאנוש קורצ'אק וילדי בית היתומים שלו, עם שותפתו למפעל החינוכי סטפניה וילצ'נסקה וכמה מעובדי בית היתומים. ב-5 ביולי 1942 באו הגרמנים לקחת אותם למחנה ההשמדה טרבלינקה. ככה נגמר אחד המפעלים החינוכיים היפים בעולם.

מתי בדיוק נרצחו והיכן נקברו גופותיהם איננו יודעים כמובן. אבל הסיפורים והכתבים עוד איתנו כאן, ולוואי שיהיו לעולם.

מזמן רציתי לכתוב על יאנוש קורצ'אק, את קובץ הסיפורים לילדים שלו קיבלתי בגיל שבע, ומאז הוא היה אתי כל הזמן. בגיל תשע בערך קראתי גם את "יותם הקסם", שהפך גם הוא לספר חלומותיי.

אבל במיוחד קראתי שוב ושוב את סיפוריו "התהילה" ו"האנשים הם טובים" ו"מדוע צועק אבי" ואת "סודה של אסתר'ל" שכאילו נכתב עליי.

גם אני אהבתי רק להיות עם סבא. סבא משה שלי לא היה סנדלר כמו סבה של אסתר'ל, אבל מכר עורות לסנדלרים, וניחם אותי כל הזמן. היו לו הרבה רחמים עליי. בשונה מאסתר'ל לא סיפרתי לסבא שהילדים צעקו לי "דתיה, דתיה" ולפעמים זרקו עליי אבנים. אבל כמו שהסבא יעץ לאסתר'ל התחלתי לספור כמה ילדים טובים יש, כי אחרת את הטובים קל לשכוח, כי דוקא הרעים זכורים מדי.

התחלתי לספור כמה ילדים טובים יש, כמה אנשים טובים יש, כמה דברים טובים יש.

אני עדיין משתדלת לספור ולמנות את האנשים הטובים ואת הדברים הטובים שבחיים. כל הזמן.

הייתי בת שבע ואת יאנוש קורצ'אק עצמו דימיינתי כמו את סבה של אסתר'ל וגם כמו את סבא משה שלי שאהב לספר לי סיפורים כל הזמן על דברים שקרו כשעוד היה צעיר או קטן.

כשקראתי את הסיפורים בילדותי חשתי מנוחמת. עכשיו אני קוראת אותם ואני בוכה כל הזמן.

*

פעם כשולדק חיפש עבודה נשך אותו כלב. אפילו כלב מתנפל על מי שמחפש עבודה.

בכל פעם הייתי קוראת מחדש את המשפט הזה, מהסיפור של יאנוש קורצ'אק "התהילה". אינני יודעת כמה פעמים קראתי את הסיפור הזה. פחלקה וויצק מתו ממחלה, אבל בעצם מעוני. כמה ילדים כאלה פגש קורצ'אק בעבודתו כרופא. ילדים שהמר להם גורלם, ובכל זאת היו להם חלומות, והם ניסו להגשים אותם. עם מניה הזדהיתי במיוחד, כי מניה רצתה להיות סופרת כמו קונופניצקה. בפולין הסופרת קונופניצקה מפורסמת מאד. אני לא ידעתי מיהי אבל זה לא היה חשוב. גם אני רציתי להיות סופרת ולכתוב סיפורים לילדים כמו יאנוש קורצ'אק וכמו אריך קסטנר. עכשיו כשאני מבוגרת אני קוראת סיפורים שפעם פחות הבנתי ורואה איך יאנוש קורצ'אק משתדל לכתוב פשוט פשוט מחיי יומיום כדי לעודד את הילדים לכתוב, תנסו גם אתם ילדים לכתוב על משחק בקופסת גפרורים, אולי תצליחו. עדיין אני רוצה לכתוב על הדברים הפשוטים שבחיים, על שיחות חולין ומצוקות יומיומיות. על כל מה שקורה יומיום ממש מתחת לאף, ועל הדברים שעושים מדי יומיום וממעטים לכתוב עליהם בספרים. איך התחיל קורצ'אק את ספרו הנפלא על לואי פסטר? בתיאור חייו כתלמיד בית-ספר: קורא, כותב, משרטט, ובכל זאת הוא מיוחד במינו. דוקא מלואי פסטר התלהב קורצ'אק, כי לואי פסטר גילה הרבה מתוך התבוננות ביומיומי ובשגרתי. וקורצ'אק תמיד חשב שהמעשים הקטנים, כמו קינוח אפו וניגוב דמעותיו של ילד, הם אלה שמתקנים את העולם.

אבל בעצם יאנוש קורצ'אק היה סופר רב דימיון וכתב ספרים חלומיים כמו יותם הקסם והמלך מתיא הראשון שהיום אולי היו קוראים להם ספרי פנטסיה. במיוחד "יוֹתָם הַקַּסָּם" הקסים את דימיוני. אבל הכי הרבה פעמים קראתי את הסיפורים הקטנים, שיאנוש קורצ'אק כתב לעיתון "החלוץ הצעיר" בשביל ילדים יהודים קטנים בפולין, וכמה מהם תירגם לעברית המשורר ברל פומרנץ, שגם הוא נרצח בשואה, וכמובן את "האנשים הם טובים" ו"התהילה".

לפני כמה חודשים הוצאתי מהמדף את הספר, שקיבלתי בגיל שבע לערך. זה היה כששאלו אנשים אלו ספרים יקחו לאי בודד, חוץ מתנ"ך שזה לא חכמה, ואני חשבתי על שני הספרים שלא הייתי רוצה בשום אופן לחיות בלעדיהם, הנסיך הקטן של סנט-אקזיפרי וקובץ הסיפורים לילדים של יאנוש קורצ'אק.

"אסתר'ל שוב איננה בבית. איפה היא יכולה להיות? לא צריך לשאול הרבה. לא צריך לחפש אחריה, אמא יודעת, יודעת יפה: אסתר'ל רצה שוב אל סבא.

למה היא רצה לשם תמיד? מה היא עושה שם? לא כלום: היא משחקת בחצר עם הילדים או יושבת בביתו של סבא על השרפרף הצולע ומסתכלת."

"אסתר'ל רוצה להיות ילדה. זהו הסוד שלה. לכן היא אוהבת את בית-הספר ואת החצר, היא רוצה לשחק, כמו שמשחקים ילדים, היא רוצה אפילו שתהיינה לה דאגות של ילדים: להתקוטט עם חברות, ואפילו לבכות, אם אחרת אי-אפשר".

(סודה של אסתר'ל, בתרגום יצחק פרליס)

"אבא היה ישן ביום, יוצא בערב וחוזר בבוקר. אבא מצא עבודה במאפיה ושם הוא הורס את בריאותו ומשתכר כל-כך מעט, אף על פי שלעתים היה ולדק נשאר רעב אחרי ארוחה – בעד שום מחיר לא יגלה זאת לאיש – אף לא לאמא, לאף אחד, כי חרפה גדולה היא להיות רעב. כשהוא רואה שיש מעט לחם, הוא חותך פרוסות דקות. וכשאמא מוזגת את המרק, הוא אומר שמספיק לו, אפילו אם ריח המרק נעים ומגרה. ולעתים קרובות –איזו חרפה היא לולדק! – זוכר הוא את פרוסות הלחם הדשנות, לחם ברבה, שהיו אוכלים בדירתם הישנה. עתה אין אמא משדלת אף אחד מהם שיאכל, גם לא את ויצק. ולדק מעמיד פנים כאלו אינו מרגיש בדבר."

(התהילה, בתרגום יהושע מרקוביץ)

עכשיו אני קוראת בהקדמה שהסיפור "התהילה" עובד וצונזר בתרגום, כי היו בו תיאורים של הווי פולני נוצרי שהושמטו. בכלל נדמה לי שצריך לתרגם את הסיפורים מחדש. אורי אורלב תירגם מחדש את "יותם הקסם" וקרא לו "קאיטוש המכשף" וכלל בו את הקטעים שצונזרו, וכך כבר קראו את הספר בנותי, אבל אני התקשיתי להיפרד מגירסת ילדותי "יוֹתָם הַקַּסָּם", עם הציורים הקסומים של אורה איתן. אבל עכשיו אני רוצה לקרוא את הסיפורים כפי שנכתבו בתחילה. אולי אבקש מחברתי צופיה שמתרגמת מפולנית שתתרגם אותם.

*

את הסיפורים שאהבתי קראתי שוב ושוב ובכל גיל מצאתי בהם עניין, אבל את הסיפור "כך אני מהרהר" כילדה לא אהבתי, ולא חזרתי אליו. רק עכשיו אני קוראת אותו במבט אחר. הוא נכתב אחרי עליית היטלר לשלטון, והוא מספר על חלומותיו של ילד להושיע את עמו, להציל את היהודים הנרדפים, למשל לבקש ממלך אנגליה לתת ליהודים לבוא לארץ ישראל. כשהייתי ילדה במדינת הישראל הצעירה שהיתה לי לגמרי מובנת מאליה, לא מצאתי בסיפור הזה, שהוא היחיד בקובץ שעוסק במצוקה הלאומית, שום עניין. לבקש ממלך אנגליה להרשות ליהודים לעלות לארץ-ישראל? זה נשמע לי כל כך מוזר.

עכשיו אני מבוגרת ואני קוראת את הסיפור הזה בתדהמה. את מה שאז, לפני המלחמה ההיא, נכתב רק מתוך אמונה:

"לא את הכל אני יודע עדיין. אבל הסוף יהיה כזה: שהיהודים, תהיה להם מדינה שלהם בארץ-ישראל. ועכשו יתחרטו הגרמנים על שעשו כך עם היהודים, על שלא היו טובים, והם מבקשים שהיהודים יחזרו אליהם: אבל אנחנו אומרים:

-         אין אנו רוצים. די כבר. כל-כך הרבה פעמים כבר נסינו. תמיד מזמינים אותנו ואחר-כך מגרשים. מעכשו נשב כבר על אדמה שלנו, במולדת שלנו.

כך אני מהרהר."

אבל גם במולדת יש מלחמה, והילד מדמיין כיצד הוא מפוצץ רימון והורג את עצמו יחד עם כל מנהיגי הערבים, והערבים בורחים והמשק ניצל.

"אחר כך בדיתי מלבי עוד אחרת. כי חסתי על החיים שלי וגם על הערבים קצת חסתי, - מפני שגם להם יש הורים וילדים, אף על פי שהינם כל כך פראים.

בדיתי כי הרימון היה רטוב או מקולקל. זרקתי אותו, אבל הוא לא התפוצץ."

ואז רעיון אחר: חבר ערבי, ילד יתום ואחותו היתומה. כך זה פשוט יותר, כשיש רק שלושה ילדים ובלי הורים.

והם מוצאים במערה את אוצרות בית המקדש הטמונים, ויש גם תכנית פעולה:
"עתה שוב נראה אליי בחלום-לילה הנביא. ציוה לקנות אדמה בשביל הערבים - באפריקה."

"הקימונו בנק אפריקאי, כל ערבי שהיה לו בארץ-ישראל חמשה דונמים אדמה, קיבל מטעם הבנק עשרה דונמים.

בנינו ספינות, אשר הביאו חינם אין כסף את הערבים שרצו להתפלל או לראות את ארץ-ישראל. טוב היה להם באפריקה."
הנה תכנית אוגנדה דוקא לערבים. ליהודים ארץ-ישראל ואוצרות המקדש. החלום שבעזרת כספים אפשר יהיה לפתור הכל ולרצות את כולם.
כמה חבל שהערבים שומעים בחלומותיהם מסרים אחרים מהנביא.

בסוף הסיפור מדמיין הילד שהיטלר בא לארץ-ישראל, מתפעל מהיהודים ומרשה להם לשוב לגרמניה, אבל הם אינם רוצים, אינם מאמינים לו, ורק קונים לילדים הגרמנים חלב וחמאה ומה שחסר להם.

האם זו תמימות? או אולי העדר תמימות? אולי הבנה שפתרונות שבהם איש אינו נפגע והכל מרוצים יש רק בחלום?

והרצון הזה, שהגרמנים יתחרטו ויצטערו, והיהודים יבוזו להם. טרם יכול היה לתאר את מה שעתיד להתרחש, וגם את מה שיקרה שנים רבות אחר כך. את הרהב של הרוצחים שאין לו סוף. את שפלות-רוחם של היהודים אולי חזה. מעניין מה חשב יאנוש קורצ'אק על ברית-מילה.

*

"אני כתבתי כאן מעט, אבל חשבתי הרבה. נקל לחבר מעשיות, אך קשה לחשוב על הרפתקאות, כי צריך הרבה לדעת.

כתבתי מכתב אל דודני שבארץ-ישראל, שישלח לי שמות ערביים שונים ושיודיעני אם ישנם שם דובים, ומה עושים הערבים ברצותם להראות אות-ידידות: אם רק מושיטים יד, או אם כותבים בדם או מעשנים מקטרת-השלום. וכמה שנים גדלים התמרים – אם 2000 שנה?

אבא שואל: "למה לך שמות ערביים, ולמה לך מקטרת: ומה אתה מחפש תמיד במפת ארץ-ישראל?" – אבל אני לא מספר, מפני שהגדולים חומדים לצון. והדודן שלי לא השיב על מכתבי –אינני יודע מדוע."

(יאנוש קורצ'אק, "כך אני מהרהר", בתרגום ברל פומרנץ, מתוך "יאנוש קורצ'אק, סיפורים לילדים", רישומים מאת יוסל ברגנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"א)

"הרשקה סיפר מעשיה לאחותו הקטנה – ולביתו הדל של החייט פרצו קרני אורה, ונעשה חם יותר בבית ועליז.

למעשייה כזאת אפשר לקרוא חלום, ואולי – תקוה."

(מתוך "המעשיה של הרשקה" בתרגום יצחק פרליס, שם)