גמד המים

לבתי שרון ליום הולדתה

לאחרונה מסתובב אצלנו גמד קטן, גובהו שמונים סנטימטר בערך. לרוב הוא מחייך חיוך שובה לב, שחושף ארבע שיניים. למרות השיניים הוא איננו ניזון מגזר אלא מחלב מתוק בלבד. אנחנו מנסות לפתות אותו לאכול ירקות, ואם עולה הרצון מלפניו הוא מכרסם קצת מלפפון. אחר כך אנחנו מוצאות בין הניירות שהוא מפזר חתיכת מלפפון או אבטיח מעוך. מים הוא מסרב לשתות, אבל מים בכל צורה שהיא מושכים את לבו והוא חייב לשכשך בהם, למשל בקערת המים של הכלב, שהוא אוהב לטבול בה את ידיו או להשיט בה את ברווזי האמבטיה שלו. לפעמים הוא משיט בקערת המים של הכלב את מקלות הכביסה. הוא מאד מחבב מקלות כביסה, והרבה פעמים הוא מסתובב כשבכל אחת מידיו מקל כביסה. כשצריך לתלות את הכביסה אנחנו מחפשות אחר המקלות מתחת למיטות, מתחת לכסאות ןלשולחן האוכל, בדלי לשטיפת הרצפה, בתוך האמבטיה וכאמור בקערת המים של הכלב. הגמד הניח בקערת המים של הכלב גם את המלחיה שנתתי לו לשחק בה, כדי שייהנה מקול שקשוק המלח, אבל עכשיו שהמלח קצת נרטב, המלחיה כבר איננה משקשקת כמקודם. גם את קופסת עלי התה המשובח שרק נקנתה טבל הגמד בקערת המים של הכלב. זו היתה הטעות שלי לתת לו לשחק בקופסאות המתכת של התה שכבר התרוקנו, אז הוא לקח מהשיש גם את הקופסה החדשה וטבל אותה בקערת המים של הכלב, ועל הרצפה ניגרו שאריות של תה שחור. לא רק המים של הכלב מושכים את לבו של הגמד - גם האוכל של הכלב מושך את לבו, במיוחד הגרגרים של הבונזו שהוא מנסה לתפוס ולהכניס לפיו, ואנחנו אומרות לו זה אוכל של הכלב, זה לא אוכל לגמדים, אבל בכל זאת הוא מנסה לטעום את האוכל של הכלב. גם הכלב עצמו מושך אותו, הוא רודף אחריו ובשעת הכושר מושך לו בזנב, או מנסה לתחוב את ידו לפיו. לפעמים הכלב סבלני, אבל לפעמים סבלנותו פוקעת והוא משחרר נביחה מאיימת לחלל שגורמת לגמד להירתע ואפילו לפרוץ בבכי מחמת העלבון. הוא חושב את עצמו לחבר טוב של הכלב, ולא מבין למה חברו הטוב עושה עניין ממשיכות קלות בזנבן וכיו"ב. לאחרונה גילה הגמד את מאגר קסטות הוידיאו שלנו, ששוכבות כאבן שאין לה הופכין. פעם נהגנו להקליט סרטים בוידיאו ולצפות בהם צפייה חוזרת. האמת שגם בימים שבהם צפינו בקסטות בוידיאו רוב הסרטים שהוקלטו לא נצפו הרבה אלא בעיקר שכבו בספריה, וחשמלאי אחד שנהג לתקן לנו את מכשירי החשמל חשב שאנחנו ספריית השאלה והיה מבקש תמיד לשאול מאיתנו סרט או שניים. הוא היה מחזיר אותם לאחר זמן, אבל בכל זאת קצת התעצבנו עליו והפסקנו להזמין אותו. עם הזמן גלו קסטות הוידיאו בחלקן למרומי הארון, לתא שכמעט לעולם איננו נפתח, ואחרות נדחפו לחלל בשידת הטלויזיה יחד עם עיתונים ישנים, נשכחו שם והעלו אבק. כעת מצא אותן הגמד ומיד החל לשוטט איתן בבית. את זו שלא הקלטנו אלא ממש קנינו בכסף כמתנה לסבא וסבתא, קסטה של הסרט שיצר אינגמר ברגמן לאופרה חליל הקסם, שסבתא החזירה לנו אחרי שסבא נהרג בתאונה, חמד הגמד במיוחד, כי בניגוד לכל הקסטות הפשוטות והשחורות שהקלטנו בעצמנו, היתה לה עטיפה אדומה עם ציורים. כנראה צר היה לו על השנים הרבות ששכבה בשידה באין דורש והוא החליט להשמיש אותה מיד, לקח אותה בידו, ניגש אל הכלב והיכה בקסטה בראשו של הכלב, שגילה לשמחתנו איפוק מופלא ולא עשה לגמד כל רע. נאלצנו איפוא לאבק את הקסטות ולהרים אותן למקום גבוה. בסופו של דבר התרגלנו להעלות הכל לגבהים: את הקסטות, את הספרים, את המחשבים, את השלט של הטלויזיה, את קרם הידיים, וכמובן את קערת המים של הכלב, שאנו מורידים לו חזרה רק כשהגמד ישן. הגמד לא מרבה לישון, אבל כשהוא ישן הוא נראה ממש כמו מלאך.  

אמא מחליפה ואמא שקופה

 

אריאנה מלמד כותבת בזעם על התכנית "אמא מחליפה" בכיכובם של ג'קי אזולאי ובעלה ישראל והמוסיקאי אוהד חיטמן ובן זוגו רן הרוש, כמה סטריאוטיפים אפשר לדחוס לתכנית אחת. אני חשבתי שדוקא אריאנה מלמד היא זו שחושבת בסטריאוטיפים, כאשר היא מציגה כשקר דוקא את הסצינה שבה מייעץ רן הרוש לג'קי איך לשמר את הזוגיות, כאילו זוגיות הומוסקסואלית שונה באופן מהותי מזוגיות הטרוסקסואלית, והיא ממש לא. שני אנשים שחיים יחד לאורך זמן נתקלים באותן בעיות, בין אם הם הטרוסקסואלים או הומוסקסואלים, כי שני אנשים, מאוהבים ככל שיהיו זה בזה, תמיד יהיו שונים ונבדלים זה מזה, וזוגות שחיים יחד זמן רב ומגדלים יחד ילדים סובלים משחיקה ומחיכוכים, וזה לא משנה אם הם גבר ואשה או זוג מאותו המין. והמבוכה של ג'קי לישון במיטתם של שני הגברים היא רק מבוכה, לא ביטוי להומופוביה. לא בטוח שהיתה מרגישה יותר נוח לישון במיטה זוגית של גבר ואשה זרים. מיטה זוגית היא תמיד מקום אינטימי שמביך להיכנס אליו, ודוקא מפני שתכניות ריאליטי הן מהונדסות, וברור לצופים ששני הזוגות ידעו זמן רב מראש עם מי יתחלפו, מאד מוגזם להאשים את ג'קי בהומופוביה. אני עצמי תמיד המומה מהקלות שבה חושפים אנשים את עצמם בתכניות הריאליטי, אבל ברור לי שזו התכונה העיקרית של כוכב ריאליטי – הנכונות להיחשף לאינספור אנשים זרים ולהניח להם לחטט בקרביו, שגם אני אוהבת להימצא בצד המחטט ולא בצד המחוטט. גם חשתי אי נעימות רבה לקרוא את דבריה של אריאנה מלמד שחברות בין אנשים שונים מרקע שונה לא תיתכן והיא כולה שקר. חברויות נוצרות בין אנשים שונים מאד זה מזה בנסיבות שונות ומשונות, ואמנם ישנם לא מעט אנשים שמתחברים רק עם הדומים להם, אבל לא כולם כאלה. ובכלל, מדוע שרן הרוש שבישוליה של ג'קי מזכירים לו את אלה של אמו לא ירגיש כלפיה חיבה? ומדוע צריך לחשוב שאוהד חיטמן הוא אשכנזי מתנשא? הרי הוא חי עם גבר מרוקאי ומבלה מן הסתם עם משפחתו המרוקאית של בן זוגו. אולי דוקא הניסיון להבליט שוני הוא המלאכותי ולא החיבור בין האנשים, ואם יש התנשאות היא דוקא אצל רן הרוש המרוקאי כלפי סגנון לבושה של בת עדתו ג'קי, ולא אצל חיטמן האשכנזי. אנשים מתנשאים מהמון סיבות, כי התנשאות היא עניין של אופי ולא של מוצא. מספרם של הגברים המזרחיים שדיברו אליי בהתנשאות ובזלזול מחמת היותי אשה איננו מצביע על כך שהתנשאות היא דוקא תכונה אשכנזית.

אבל בעיקר מתלוננת אריאנה מלמד על כך שהתכנית מקדשת את הנישואים ואת התפקידים הנשיים המסורתיים: בישולים, ניקיון וכביסות, ולא מציגה את ג'קי כאשת עסקים אמידה כפי שהינה. אולי זה נכון, אבל ג'קי אזולאי שהיא בעיקר כוכבת ריאליטי, החלה את הקריירה הטלויזיונית שלה בתכנית "מאסטר שף" כבשלנית מצטיינת, ואין שום דבר מוזר בכך שהיא מבשלת, מסדרת וקונה בגדים בכמויות לילדיהם של חיטמן והרוש, והצופים מן הסתם ראו כבר את ג'קי בעוד תכניות ריאליטי ומודעים לכך שכבר מזמן איננה עקרת בית רגילה. גם הרצון שלה לקנות לאוה הקטנה, הילדה המתוקה של חיטמן והרוש, חפצים ורודים, ובכך לתת ביטוי לזהותה הנשית, לא עוררה בי שום כעס. אני שתמיד שנאתי ורוד ולבשתי רוב חיי כחול ושחור, נוכחתי במהרה שבנותי מעדיפות בגדים בגווני ורוד וסגול, רצוי עם עיטורי כסף וזהב. אולי הושפעו מהחברות בגן ובבית הספר, אבל מה זה משנה. וכן, טעמן השתנה כשבגרו. אמנם שלטון הורוד בבגדי וחפצי ילדות מקומם לעתים, אבל לא ממש סיבה לצאת לאינתיפאדה.

אריאנה מלמד רגזה גם על המזוזה שג'קי ביקשה לקבוע בחדר הילדים של הזוג חיטמן-הרוש – כי הסתייגות מדת נתפסת בעיתון "הארץ" כביטוי לנאורות ושחרור מדעות קדומות. זה חשוב, כי אני חשבתי דוקא על הדברים שאריאנה מלמד לא ראתה ולא מצאה בהם דופי. ואני דוקא חשבתי על הדברים האלה, שאותי מטרידים מאד.

למשל ההיקסמות של ג'קי מאוה הקטנה והבלונדינית. ג'קי בעצמה לא הרגישה לגמרי נוח עם ההיקסמות הזו שלה מהילדה הקטנה, המתוקה והיפהפיה, שהרי יש לה בת משלה. היא הצטדקה כל הזמן שאמנם יש לה בת – אחרי שלושה בנים, אבל היא עדיין קטנה, ועדיין איננה יכולה לבלות איתה כמו עם אוה, שאיתה היא ביקשה לשמור על קשר. ג'קי, שבעצמה צובעת את שערה לבלונד, היתה רוצה בוודאי ילדה בלונדינית. הביקוש לילדים בלונדיניים הוא עצום, ולכן בתהליכי הפרייה מלאכותית מרבים לייצר ילדים בלונדיניים, ולכן יש ביקוש רב לבנקי הזרע בדנמרק, ולתרומת ביציות של נשים מזרח-אירופיות – היו מעדיפים אולי נשים סקנדינביות, אבל ארצות סקנדינביה עשירות למדי, והנשים החיות בהן אינן צריכות לתרום ביציות – או לשמש כפונדקאיות – תפקידים שהחברה המערבית המתקדמת לכאורה מקצה לנשים בארצות עניות כתאילנד, הודו ונפאל, לכן נשים מזרח-אירופיות בלונדיניות תורמות ביציות להפריית נשים נפאליות והודיות שהילדים הנולדים להן נמכרים לזוגות מארצות עשירות, ומפליאים את כל רואיהם במתיקותם הבלונדינית. מגוחך להתלונן על כך שהתכנית מעלימה את מצבה הכלכלי המשופר של כוכבת הריאליטי ג'קי אזולאי, כאשר אין מדברים בתכנית מלה על פונדקאות, הליך יקר מאד שרק זוגות שמצבם הכלכלי איתן מאד יכולים לממן, והליך שיש לו שני מאפיינים מרכזיים: הראשון הוא ניצול: פונדקאות מבוססת על ניצול של נשים עניות בארצות עניות  כאילו היו בהמות לצורך ייצור ילדים עבור נשים וגברים עשירים בארצות עשירות. המאפיין השני הוא גזענות: מאחר שמדובר בילדים שנקנים בכסף רב, הם אמורים לספק לא רק את הרצון להורות, שהרי אנו שהבאנו ילדים לעולם הסתפקנו בילדים שדומים לנו, ולפיכך לרוב אינם בלונדינים, אבל ילדי פונדקאות הם סחורה עוברת לסוחר, ולכן הם אמורים להגשים את כל החלומות ולהיראות כמו הילדים שנבחרים לככב בפרסומות ובסרטי קולנוע, ולמשוך את לב כל רואיהם לא מפני שהם ילדים חמודים, כפי שילדים קטנים הם חמודים גם כשערם שחור ומסולסל ולא רק חלק ובלונדיני. וזה השקר הגדול של הפונדקאות, שאנשים שרוכשים ילדים מפונדקאיות אינם מבטאים רק רצון להורות, שהרי הרצון להורות הוא רצון להיות הורה לילדים שנולדים לנו, בלי קשר ליופיים ובריאותם, בין אם הם בריאים ויפים ובין אם חלילה אינם בריאים. ילדים יפים בעיני הוריהם כי הם שלהם ולא משום סיבה אחרת. בחירת ילדים מושלמים בלבד היא מעשה שנוגד בעיקרו את מושג ההורות, שיסודו בקבלה ללא תנאי של הילוד ובמחויבות לאהבו ולטפל בו כל החיים, שהרי מלאכתם של הורים איננה מסתיימת לעולם, ואפילו לאחר מותם הם מעצבים את תודעתנו וחיינו. הבחירה בזוג הומוסקסואלים שמגדל ילדי פונדקאות לתכנית ריאליטי פופולארית היא אחד מהנסיונות הרבים לקדם את מעמדה של הפונדקאות בישראל בהיותה מקור לרווחי עתק של תעשיית הפיריון, ולהציגה כהליך נורמטיבי, שבו לילדים יש רק אבות, כאילו האשה שילדה אותם איננה כלל אדם, והיא שקופה לחלוטין למי שקנה אותם בכסף, כאילו ניתן לקנות את הזכות להתעלם מאשה שהרתה ילד תשעה חודשים וילדה אותו מבלי לראותו יותר לעולם, וג'קי מתבקשת למלא עבור אוה את תפקידה של האם הנעלמת הזאת, מן הסתם בארץ רחוקה, שאיננה יודעת עליה דבר. כאשר הפיל הגדול הזה זוכה להתעלמות גמורה, מגוחך להתקומם על הסתרת העושר של ג'קי, או העובדה שמישהו אחר מבשל אצלה את התבשיל המדובר.

    

אין לרגלים רצפה / בעקבות אהרון שבתאי

 

בעקבות שני שירים מתוך מחזור השירים של אהרון שבתאי "מה אעשה היום" – שירי קורונה, במוסף תרבות וספרות של "הארץ" 21.8.20

 

אהרון שבתאי / 1. למשורר

 

אֵין לַרַגְלַיִם

רִצְפָּה

 

וְלֹא תִּבְנֶה

מַדְרֵגוֹת מִבֶּטוֹן,

 

אֶלָּא תַּעֲמִיד סֻלָּם

רְעוּעַ שְׁלַבִּים

 

תַּשְׁעִין אֶל הַקִּיר

בְּאִי זְהִירוּת

 

וְאַתָּה עוֹלֶה

 

אֶל תִּקְרָה

גְּבוֹהָה מִדַּי

 

וְאָמוּר לִצְּנֹחַ,

לִסְּדֹק

אֶת עֶצֶם הַשּׁוֹק,

 

כְּשֶׁבְּיָדְךָ הַנּוּרָה

הַחֲלוּפִית

 

וְרָחוֹק מֵעָלֶיךָ מֻבְרֶגֶת

הַנּוּרָה הַשְּׂרוּפָה.

 

" אֵין לַרַגְלַיִם רִצְפָּה" זו כמעט עברית גרועה. אולי צריך לומר: אין תחת הרגליים רצפה. אבל שלוש המלים האלה יחדיו " אֵין לַרַגְלַיִם רִצְפָּה" הן כל כך חזקות, כמו "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה". כאילו הרצפה שייכת לרגליים, כאילו היא שלהם, ואז הן מחוברות אליה ועומדות יציב. וכאן הרגליים אין להן על מה שיעמדו. הן תלויות על סולם בין שמיים וארץ, והסולם רעוע, וגם לו אין רצפה אלא הוא שעון אל הקיר, והתקרה גבוהה מדי, ואי אפשר להגיע אל הנורה השרופה מבלי ליפול ולשבור רגל. כמה אני מפחדת להחליף נורה, וכמה טבין ןתקילין שילמתי לחשמלאים או לבעל החנות לחומרי בניין שממול כדי שיפטרו אותי מלטפס על הסולם מוכת אימה ליפול מטה ולשבור את הרגל, והיו ביניהם רשעים שביקשו שכר מפולפל, וגם רחמנים שגבו מעט ופיצו על כך במעט לעג לזקנה שמפחדת לעלות על סולם שמא תיפול ותיפצע. פעם ניסיתי לטפס על מגדל הפעמונים של הקתדרלה בשטרסבורג. היו שש מעלות מתחת לאפס והידיים קפאו לי מהקור ומהפחד, ובסופו של דבר ויתרתי, למרות שיותר מהכל אני אוהבת לעמוד במרומן של קתדרלות ולהתבונן בסביבתן מלמעלה. אין צורך לטפס על מדרגות מפותלות של קתדרלה כדי לחוש שאין לרגליים רצפה. די בניסיון להחליף נורה, ומיד אתה יודע שאין לרגליים רצפה כי הסולם רעוע והשלבים מאיימים להתפרק תחת רגליך וגם הגוף כבר הזדקן ומאיים להתפרק ועוד מעט קט תישמט הרצפה מתחתיך לעד.

 

אהרון שבתאי / 3. אם יבוא החלבן

אִם יָבוֹא הַחַלְבָּן

 

עוֹד מֵהַמַּדְרֵגוֹת

יִשָּׁמַע

שִׁקְשׁוּק כַּדֵי הַפַּח,

 

וְהוּא יִכָּנֵס לַמִּטְבָּח,

יִצֹּק אֶת הֶחָלָב

לְמִכְסֶה הַכַּד

 

וּמֵהַמִּכְסֶה

לשְּׁנֵי הַסִּירִים

 

עַל שַַׁעֲוָנִית הַשֻּׁלְחָן.

 

אִם אוֹפַנָּיו חוֹנִים

בְּפֶתַח הַכְּנִיסָה

 

נִשְׁאַל "מִי זֶה?"

כְּשֶׁנִּגַּשׁ לַדֶּלֶת,

 

וְנִשְׁמַע "הַחַלְבָּן",

אִם יָבוֹא הַחַלְבָּן

 

החלבן הוא זיכרון ילדות. בעצם שני חלבנים הם זיכרון ילדות. את שמו של הראשון אינני זוכרת, רק שהיתה לו קרחת כמו לאבי, אבל הוא היה מבוגר ונמוך מאבי, ואמי סיכמה איתו שיניח בבוקר את שני בקבוקי החלב עבורנו יחד עם עיתון "הארץ" שמחלק העיתונים דחף עם עלות השחר לתיבת הדואר שלנו – הוא תמיד הקדים בהרבה את החלבן – לתוך סל הקש הגדול הקשור בחבל ארוך שאמי שלשלה למטה מהמרפסת עד לכניסה לבניין, כדי שהחלבן לא יצטרך לעלות במדרגות לדירתנו, וכדי שהיא תוכל להעלות לביתנו עם בוקר את העיתון והחלב מבלי לרדת ולעלות במדרגות. גרנו אז ברחוב הלל מספר 45 בהדר הכרמל בחיפה ולדירתנו הובילו שמונים ושש מדרגות. אנחנו היינו ילדים והמדרגות היו רק משחק עבורנו, ותמורתן השקפנו מהמרפסת הגדולה על כל מפרץ חיפה וצפינו שעות באניות שנכנסו ויצאו מהנמל. כשאמי חזרה משוק תלפיות עם הסלים היא היתה נעצרת עוד במדרגות שטיפסו לרחוב הלל מרחוב מסדה, בצדו השני של הכביש, וקוראת בקול ענות "יוסף!" ואבי היה יוצא מחדר עבודתו למרפסת הגדולה וצועק לה "אני בא!" ויורד לקחת מידיה את הסלים ומעלה אותם הביתה, ואמי טיפסה אט אט והגיעה זמן רב אחריו. מאז שעברנו לגור שם חיפשו הורי דירה עם פחות מדרגות, אבל עברו שש שנים עד שעברנו לדירתנו בדרך הים, שאליה טיפסו רק עשרים מדרגות, כמעט לא כלום בשבילנו. אז כבר הייתי נערה ואת החדר האמצעי הגדול שהיו לו שני חלונות בקיר המערבי פיצלו לשניים, כדי שיהיו מדורים נפרדים לי ולאחי. לדירתנו בדרך הים היה מגיע החלבן השני, נפתלי, שהיה גבוה ורזה ודחף לפניו עגלה עם בקבוקי חלב ומוצרי חלב כמו לבן ולבניה, שכבר קשה להשיג היום, וגם החלבנים חלפו מהעולם. כל היום הילך נפתלי עם עגלתו ואלינו היה מגיע רק אחר הצהריים, כשהורי כבר שבו מעבודתם ואנחנו מיום הלימודים, כך שבימי הקיץ היתה סחורתו לא פעם מקולקלת והחלב החמיץ. בכל זאת המשיכו הורי לקנות ממנו מוצרי חלב כל עוד המשיך להגיע, וגם נהגו לפטפט עמו תמיד, כי הביא להם חדשות על מה שמתרחש בשכונה ומה שקורה אצל השכנים. כשאמי ביקשה ממנו חלב אחד גדול ושני גביעי לבן, לחש אחי באוזני "יוגורט אחד גדול ושניים קטנים." לאבי שחונך מנעוריו לחיי עוני החמיצות לא הפריעה במיוחד, ונפתלי היה קורא לאבי "יוסף הצדיק", כי תמה על כך ששופט כמוהו שוטף את הרצפה בעצמו, בתוך הבית וגם בעשרים המדרגות. נדמה לי שזו היתה החלטה של "תנובה" להפסיק את עבודת החלבנים, שרובם כבר היו ממילא מבוגרים וקיבלו פיצויים, ומאז קנה אבי מוצרי חלב במכולת הקרובה, שהיו לא פעם מקולקלים אפילו לטעמו הספרטני, ולכן היה מרחיק למרכול במרכז הכרמל כדי לקנות שם מוצרי חלב טריים. שלושה חודשים לאחר שמלאו לו שבעים שנה סיים לכתוב את פסק-הדין האחרון שלו ויצא למרכול לקנות לו יוגורט טרי שהחל לצרוך לאחר שנגמל מן הלבניות של נפתלי, ואז פגעה בו מכונית שיצאה מחניה והרגה אותו במקום. זה קרה כשעיין בדוכן עיתונים. הוא תמיד אהב לקרוא עיתונים והוריש לי את האהבה הזו. בניגוד למה שמשערים אני קוראת תחילה את החדשות ורק בסוף את השירים.

נתניהו הורס את הדמוקרטיה בישראל

עכשיו ראיתי בחדשות שכבר שלוש שעות מפנים בכוח את מאהל המחאה של הקוראים להתפטרות נתניהו, ולערב מתוכננת הפגנת ימין שמן הסתם אורגנה בידי אנשי נתניהו. אני מניחה שהפינוי בכוח קשור דוקא בפסק הדין של בג"ץ שהעדיף את זכות ההפגנה על עתירת השכנים נגד ההפגנות. נתניהו קיווה בוודאי שבג"ץ יוציא עבורו את הערמונים מהאש, וכשזה לא קרה, הפעיל נגד המפגינים את המשטרה והעיריה שמונהגות בידי שני נושאי כליו, שר המשטרה אמיר אוחנה ומשה ליאון, בעברו ראש לשכת נתניהו בימי כהונתו הראשונה. כמי שחיה עשרות שנים ברחוב עזה וראתה אינספור הפגנות ומאהלים ליד בית ראש הממשלה, ברור שהאלימות כלפי המפגינים נגד נתניהו היא חריגה, ושבניגוד לטענותיו השקריות של נתניהו שאיננו פוגע בזכות ההפגנה, בפועל נתניהו מפעיל כל אלימות אפשרית נגד המפגינים, אם באמצעות שימוש לרעה במשטרה ובפקחי העירייה, ואם על ידי עידוד בריוני הימין להתנכל למפגינים ולתקוף אותם באלימות. השימוש בכוח נגד המפגינים ממחיש בצורה המוחשית ביותר את הרס הדמוקרטיה בישראל בידי נתניהו, ואת הפיכתה למדינה אוטוריטרית בסגנון משטר אורבן בהונגריה ומשטר דודה בפולין, ובדרך להידרדר במדרון חלקלק למשטר דמוי הדיקטטורות האכזריות של פוטין ולוקשנקו, שגם בהן אין אפשרות להחליף את השלטון. למעשה כבר בהפגנה הגדולה הראשונה היו דיווחים רבים על הכאת מפגינים ופגיעה בהם. האלימות כלפי המפגינים שכחה מעט כאשר התברר לנתניהו שהיא מדווחת בתקשורת, אבל כעת, כשנתניהו בדרך לבחירות בניסיון להביא לביטול משפטו שאמור להתנהל בדצמבר הקרוב ובו ייאלץ להתייצב בבית המשפט שלוש פעמים בשבוע, נתניהו חוזר להפעלת אלימות נגד המפגינים, ומנסה להתגבר על הנוכחות הדלה של אנשי ליכוד במאהל המחאה למענו באמצעות סילוק המפגינים נגדו באלימות והפגנה מאורגנת של תומכיו. את המשך ההפגנות מנסה נתניהו למנוע גם באמצעות הטלת סגר שברור כי היוזמה להטילו איננה מגיעה ממערכת הבריאות אלא מנתניהו ואנשיו במועצה לביטחון לאומי שידועים בהיותם עושי דברו. לאחר שנכזבה תקוותו של נתניהו לסגור את התיקים נגדו באמצעות מי שהיה מקורבו והפך לאויבו, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, והוא נקרא להתייצב למשפט, מנסה נתניהו להשעות את הדמוקרטיה וללכת לבחירות במצב של השעיית הזכויות הדמוקרטיות של הציבור, כאשר מתנגדיו מושתקים בכוח ומנועים ממתן ביטוי לעמדותיהם בתואנה של מאבק בקורונה, ואילו הוא, באותה תואנה של מאבק בקורונה, מככב באמצעי התקשורת ומפיץ תעמולה ארסית נגד מתנגדיו מעל כל במה תקשורתית, כשהוא ואשתו מתארים את המפגינים כמסוממים, מזוהמים, מפיצי מחלות ועוד כהנה וכהנה ביטויים שלא היו מביישים את הגרועים ברודנים האנטישמים בכל הזמנים.

לא בטוח שמזימותיו של נתניהו יצליחו. הרי כבר ניסה למנוע את החקירות נגדו במינויו למפכ"ל של רוני אלשיך, שלאחר שמילא את תפקידו נאמנה ולא עצר את החקירות, הפך ליעד התנכלות של נתניהו, וכאמור כך קרה גם עם מנדלבליט, שלא מילא אחר תקוות נתניהו לסגירת תיקיו, והפך בפי נתניהו למי ש"תופר לו תיקים". עדיין יש בישראל מתנגדים אמיצים לבריונות ולשחיתות של נתניהו, ששכח שדמוקרטיה היא שלטון הרוב, ולא שלטון של אדם אחד, שממנה אנשים לפי נאמנותם האישית לו, מנהל את המדינה באמצעות נאמנים במקום באמצעות ממונים, כפי שקרה בעניין ההסכם עם איחוד האמירויות שמשחזר את פרשת הצוללות ובני הדודים המנהלים מגעים מאחורי גבם של שר הביטחון והרמטכ"ל ולעתים גם גוזרים קופונים שמנים לעצמם. גם אלה מאפיינים של משטרים אוטוריטריים מהרסי דמוקרטיה: בני המשפחה והמקורבים שמחליפים את השרים ובעלי התפקידים, וגם גורפים רווחים לכיסיהם הפרטיים מהטיפול ברכישות ציבוריות. שלטונו של אורבן בהונגריה מאד מאופיין בשחיתות של מינוי בני משפחה, למשל חתנו, לטיפול במכרזים ציבוריים שמנים. את שרי הביטחון והחוץ שאמורים להיות מעודכנים במסגרת תפקידם מדיר נתניהו ומסתיר מהם מידע, בטענה השערורייתית שהם עלולים להדליף ולהפר סודיות, שכך הוא מציג אותם כבוגדים, בזמן שהוא עצמו בוגד בכל אינטרס של מדינת ישראל. גם כאן הצלחתו של נתניהו איננה מושלמת: הניהול הלא תקין של רכש הצוללות דלף לתקשורת, כמו הניהול הלא תקין של המגעים עם איחוד האמירויות וארצות-הברית מאחורי גבם של שרי הביטחון והחוץ, וכנראה הסכמה שבשתיקה למכירת מטוסי החמקן לאיחוד האמירויות, שהפרטים עליה דלפו מיד הן לעיתונות האמריקנית והן לעיתונות הישראלית.

האם נתניהו יצליח לבטל כליל את הדמוקרטיה הישראלית ולהחיל על תושבי ישראל שלטון טרור ללא זכויות דמוקרטיות בנוסח ה"דמוקרטיה המתקדמת" כפי שהגדיר את המשטר באיחוד האמירויות? עדיין קשה לדעת, כי המאבק בעיצומו. מה שבטוח הוא שאין צורך לפחד מבחירות רביעיות, כי אין לתומכי הדמוקרטיה בישראל מה להפסיד. בחירות רביעיות יעשו לפחות צדק עם הבוחרים שקולם נגנב בידי הסוסים הטרויאנים של נתניהו שערקו אליו אחרי הבחירות עם קולותיהם של מתנגדי נתניהו. שלטונו הנוכחי של נתניהו איננו שלטון נבחר אלא שלטון שנגנב באמצעות שוחד של משרות ומעמד לגנבי הקולות ומעוותי רצון בוחריהם. בחירות חדשות עלולות כמובן לחזק את נתניהו ולסייע לו בהרס הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל. זה יכול לקרות. אבל בחירות רביעיות יכולות להיות גם הזדמנות חדשה לסלק את נתניהו מכסאו. האיום על הדמוקרטיה מהמשך שלטון נתניהו הוא כה גדול, שאין סיבה לפחד מבחירות. אולי מהן תבוא הישועה.  

השתקת הזמירים

 

לפני שנים, אולי לפני עשרים שנה, ביליתי בוינה ערב בלתי נשכח. זה התחיל בהקרנת סרט בשגרירות הצ'כית, סרטו של פטר שטפן יונק על הסופר היהודי-צ'כי ליאו פרוץ, שנולד בשנת 1882 בפראג, עבר בגיל 17 לוינה ובשנת 1938 נמלט לארץ ישראל, אבל תמיד התגעגע לאוסטריה ונסע אליה בכל קיץ ומת שם בעיירת הנופש באד אישל והוא קבור שם. המקרן בשגרירות היה גרוע, הסרט נראה חשוך, ואחרי זמן קצר שבת המקרן והתנצלו בפנינו, אבל אז קם איש גבוה ומרשים ואמר שיש לו בבית מקרן ושכולנו מוזמנים אליו. אינני זוכרת אם נסענו או הלכנו ברגל, רק שכבר החשיך ולא זיהיתי דבר. הגענו לרובע לא מוכר לי של וינה, והדירה היתה בקומה גבוהה במיוחד, ונכנסנו לסלון גדול שהיו בו המון מקומות לשבת, ומיד הופיעו על השולחן הגדול בצד קנקני לימונדה וכיכרות לחם דשנים וחמאה ונקניקים – ברור היה שהאיש רגיל לארח. צפינו שם בסרט שהתגלה דוקא כבהיר למדי, זה הדבר היחיד שאני זוכרת ממנו, כי מישהו העיר על כך שבשגרירות הסרט נראה חשוך, ובאמצע ההקרנה הגיעה אשתו של בעל הבית, פתחה את הדלת ונדהמה לראות את כולנו, אבל אז הלכה הצדה והתיישבה לה בשקט עד סוף ההקרנה. ואז רק התחילה המסיבה ובעלי הבית, בני הזוג קאפ, סיפרו לנו את סיפור חייהם. הבעל היה שחקן ובמאי אופרה ואשתו זמרת אופרה, והם חיו במגדבורג במזרח גרמניה, וסבלו מאד מהמשטר. ההזדמנות לברוח נקרתה להם כשהבעל הוזמן להציג עם התיאטרון שלו בפסטיבל זלצבורג, והוא נמלט אחרי ההצגה בתלבושת השחקן שלו, והחליט להישאר באוסטריה, וביקש מאשתו שתצטרף אליו עם הילדים. אני כבר לא זוכרת איך היא הצליחה לצאת, רק שהיא סיפרה שהושיבה את שלושת ילדיה הקטנים בפולקסוואגן הקטנה שלה ורעדה כל הדרך עד שהגיעה למערב. מאז הם חיו בוינה והיו מאד מאושרים ואסירי תודה. אבל היה עוד פרט שהיא סיפרה מאוחר יותר על הסבל שלהם במזרח גרמניה כמי שנחשבו למתנגדי משטר. היא היתה כאמור זמרת אופרה ושלחו אותה לעבוד במפעל כימיקלים שפגע בקול שלה, כי היא נשמה את החומרים הרעילים שם. אני כבר ידעתי הרבה קודם שבארצות הקומוניסטיות שלחו אינטלקטואלים בתור עונש לעבוד כפועלים בבתי חרושת בתנאים קשים, אבל רק כששמעתי את הסיפור שלה הבנתי שלא רק שמנעו מהם לעבוד באמנותם, אלא שלחו אותם בכוונה לעבודות שתפגענה בכשרונם הייחודי. נזכרתי בסיפור הזה בזמן האחרון, כשהבנתי, כפי שמבינים יותר ויותר אנשים, שנתניהו משבית את כל עולם התרבות לא רק בגלל הקורונה, אלא בגלל שגם המשטר שלו הוא משטר דכאני שהולך ונדמה יותר ויותר למשטרים במזרח אירופה הקומוניסטית, והאויבים הכי גדולים שלו הם היוצרים והאמנים והאינטלקטואלים, כי הם אנשים חושבים וביקורתיים, ולא סתם מירי רגב התגוללה על צ'כוב, שאין כמוהו להראות את סבלם של האמנים ושל אנשים בכלל, לא רק סבל של מלחמות ועינויים, אלא הסבל היומיומי של אנשים שהחיים שלהם קשים ואומללים, במידה רבה בגלל רשעותם ואנוכיותם ואטימותם של אנשים אחרים, ונתניהו ממש לא מעוניין שאנשים יצפו בצ'כוב ובאיבסן ובחנוך לוין ויתחילו לחשוב ויעלו במוחם רעיונות. לשליטים כמו נתניהו אנשים חושבים הם מאד מסוכנים, ואנשים שגם חושבים וגם יודעים לבטא את המחשבות שלהם הם הכי מסוכנים בשבילו. כי אי אפשר כבר להתעלם מהקולות האלה של הליכודניקים ששומעים בכל פינת רחוב ובכל מכולת ששולחים את האמנים והמוסיקאים והשחקנים לעבוד בסחיבת ארגזים ובסופרמרקט ובמלאכות שונות ובעצם נהנים להשפיל ולרמוס אותם ולפגוע בהם, כפי שרק אנשים בורים וגסים וערלי-לב יכולים ונהנים להשפיל את החכמים והמוכשרים מהם ואת אלה שיש להם נשמה יתרה. מה ההבדל בעצם בין נתניהו ונושאי כליו לבין המשטרים הקומוניסטים הדכאניים ששלחו את האמנים לעבוד בעבודות שחורות בתקוה שגם אם יוכלו אי פעם לשוב לבמה כבר לא יהיו אותם אנשים, אלא שבר כלי של מה שהיו ומי שהיו. אי אפשר להקשיב לליכודניקים הגסים והבהמיים שהרוע נוטף מהם כשהם נהנים לראות את הזמירים ששירתם הושתקה, והם שמחים לאידם, מבלי להבין שהשבתת עולם התרבות איננה רק ביטוי למחלת הקורונה אלא היא ביטוי למחלתו של משטר נתניהו, שהרוע והשפלות הם סממני ההיכר שלו וכל יופי וגדלות-נפש זרים לו. אבל סופו יבוא כמו סופם של כל משטרי הרשע שרומסים את האדם וחונקים את רוחו, ואולי זה יקרה מהר מכפי שחושבים, והאמנות תחזור והמוסיקה תחזור והטוב ינצח את הרע.  

למה רוני גמזו מעצבן אותי

כבר כתבתי כאן  על האופן שבו רוני גמזו, בתפקידו הקודם לטפל בבתי האבות, העביר קודם כל מסר מאיים למדי למנהלי בתי האבות שלא יפנו לתקשורת, כאילו תפקידו העיקרי הוא לשמור על תדמית הממשלה, ועכשיו בתפקידו כאחראי על הטיפול בקורונה נדמה עוד יותר שזה תפקידו העיקרי, למכור את ההחלטות המופרכות של נתניהו כהחלטות רפואיות לטיפול בקורונה. למשל ההחלטה להביא לישראל שנים-עשר אלף תלמידי ישיבות שאינם אזרחי ישראל, שזו החלטה שערורייתית למצב הקורונה בישראל, אבל החלטה מאד מועילה לישיבות החרדיות שהתלמידים מחו"ל, בעיקר מארצות-הברית הנגועה קשות בקורונה, מכניסים להן הרבה מאד כסף, ונתניהו צריך את החרדים לצדו, אז "רוני גמזו מאשר", כאילו נתניהו צריך אישור מרוני גמזו בכדי לשחד את החרדים בהחלטה שמזיקה לכלל תושבי ישראל, אבל הרבה יותר נוח לנתניהו ש"רוני גמזו אישר" וכך הוא יכול להצדיק את ההחלטות הכי אנוכיות והכי מזיקות שלו. גם את נסיעת עשרות אלפי חרדים לאומן, באוקראינה הנגועה בקורונה "רוני גמזו אישר". ופרופ' שלמה מור-יוסף הגדיר כשערורייה. רוני גמזו נמצא בתפקיד הזה כי הוא מוכן לנדב את שמו ואת סמכותו הרפואית להכשרת החלטות פוליטיות מזיקות של נתניהו, ולפעמים נדמה שזה תפקידו העיקרי. והיום הוא בכלל עצבן אותי כשאמר ש"אף אחד לא רוצה סגר. גם ראש הממשלה לא רוצה סגר". אבל אולי לא תהיה ברירה. מאין רוני גמזו יודע אם נתניהו רוצה או לא רוצה סגר? מה הוא, קורא מחשבות? כל הפרשנים הפוליטיים מתחבטים בשאלה מה נתניהו באמת רוצה ומתקשים לענות על השאלה הזאת, אז מאיפה רוני גמזו יודע שנתניהו לא רוצה סגר? אולי לנתניהו סגר זו דוקא מתנה? ורוני גמזו צריך למכור את הסגר לציבור בתור אמצעי למאבק בקורונה שנעשה כביכול לטובת הכלל, אבל יותר סביר שנתניהו כן רוצה סגר, כדי למנוע את ההפגנות נגדו שכל כך מטרידות אותו, והוא רק צריך שרוני גמזו יגיד לציבור שזה הכרח רפואי, למרות שזה ממש לא? לא מפסיקים אפילו לרגע לאיים עלינו בסגר, שזאת שיטה עתיקה למנוע כניסת מגפה לעיר, על ידי סגירת החומות – פעם היו לערים חומות שניתן היה לסגור את שעריהן, וכך ניסו למנוע הגעת אנשים חולים לעיר בזמן מגפות. כמובן שהסגר יעיל רק לפני שהמגפה מגיעה לעיר, כשהמגפה כבר בתוך העיר כבר אין שום טעם לסגור את החומות כי אנשים כבר מדביקים זה את זה במגפה בתוך העיר, שזה כבר המצב בישראל הרבה זמן. לכן אין הרבה טעם בסגר – המגפה כבר פשטה בכל הארץ. אבל לא מפסיקים לאיים עלינו בסגר, כי לנתניהו יש הרבה סיבות לנפח את מצב התחלואה בקורונה, כדי להשתמש בסמכויות שנטל לעצמו, ששוללות מהאזרחים את זכויותיהם הבסיסיות ביותר כביכול כדי להילחם במגפה, ובעצם כדי לכפות בכוח את שלטונו ולדכא את מתנגדיו. וכל הזמן מדברים על סגר בירושלים, שברור שסגר בירושלים נועד לדכא את ההפגנות, שמשפחת נתניהו מאד מפחדת מהן, והיום שרה נתניהו במופע אימים במשדר חדשות שלוש בצהריים בערוץ 12 הסבירה שהמפגינים מסוממים ורוצים לאנוס אותה ולשרוף את מעון ראש הממשלה בלפידים, והיא אשה מוכה, למרות שאני לא מכירה מישהו שהרביץ לה. אני כן יודעת שפעם היא היכתה את הטבחית ששירתה אותה כי לא היתה מרוצה מהשירות והטבחית התעלפה, ושרה נתניהו לא הרשתה לעובדים להזמין לה אמבולנס. אני יודעת את זה בגלל העדויות בתביעות של מני נפתלי וגיא אליהו שהיו עובדי משק בבית ראש הממשלה ובית הדין לעבודה קיבל את תביעותיהם ופסק שהמדינה צריכה לפצות אותם, אבל הטבחית המסכנה לא קיבלה פיצוי כי היא פחדה להגיש תביעה נגד אשת ראש הממשלה. שרה נתניהו היא אשה מכה, לא אשה מוכה, ואולי היא גם מטורפת כפי שאומרות השמועות, או אולי היא סתם שקרנית ומנוולת כמו בעלה, ואולי היא גם וגם. אני חושבת שזה שיא הצביעות וההתחסדות לגנות את המפגינים נגד ראש ממשלה מושחת ורודני שמזמן חדל לדאוג לאזרחים, אם בכלל דאג להם אי פעם, שאני מפקפקת בכך, ומחזיק את כל המדינה כמו שבויה לקידום האינטרסים האישיים שלו, להימלט ממשפט על עבירות השוחד שלו שהוא בכלל הודה בהן ואמר שמותר לקבל מתנות, למרות שממש לא מותר לראש ממשלה לקבל מתנות ובטח שלא מותר לו לדרוש אותן, שזה מה שבאמת קרה. יש אנשים שאומרים שנתניהו חכם ובעיני הוא טיפש. אילו היה חכם לא היה מבקש ארגזים של שמפניה וסיגרים ותכשיטי זהב לאשתו, שזה לא רק מגעיל אלא גם מטופש, כי בהכרח מעורבים בזה כמה וכמה אנשים, שאפשר היה להעריך מראש שמישהו מהם יפטפט והכל יתגלה, ולו נתניהו היה חכם, החכמה שלו היתה גוברת על החמדנות והוא לא היה מסתבך בפלילים. ועכשיו כולנו צריכים לסבול מהטירוף של נתניהו שהסתבך בפלילים ועכשיו מנסה להיחלץ ממשפט, שאיש חכם באמת לא היה מסתבך בו בכלל, ורוני גמזו צריך לעזור לו להשתמש בקורונה בתור מיגונית, וכולנו צריכים להיכלא על לא עוול בכפינו כדי למלט את נתניהו מתא הכלא שממתין לו בחסות המגפה.

נתניהו מסית לרצח שמאלנים

 

הערב שמעתי בחדשות שדברי רוצחו של פעיל "שלום עכשיו" אמיל גרינצוויג עוררו סערה, ואולי לא היה מקום לתת לו במה בכלי תקשורת מרכזי להסית לרצח המפגינים נגד נתניהו, אבל מה שבאמת צריך להרעיד את אמות הספים הוא הסרטון שבו נראה ונשמע אדם קורא באוזני נתניהו בעת ביקורו ברמלה, ממש לתוך אוזנו: "מוות לשמאלנים" ונתניהו ממשיך ללכת זחוח ואיננו מפנה אפילו את ראשו. אמנם ראיתי אותו מהגב בלבד, אבל תחושתי היתה שהוא חייך למשמע הדברים, שאחר כך דאג מי שדאג למחוק אותם מסרטון ביקורו ברמלה שפורסם בחשבון הפייסבוק הרשמי שלו, אך לרוע מזלו של נתניהו היה מי שצילם את הדברים כפי שהתרחשו באמת והביאם לידיעת הציבור. האדישות, אם לא זחיחות ושביעות-רצון למשמע הקריאה "מוות לשמאלנים" באוזניו, לא מנעו מנתניהו להכריז אחר כך שהוא תמיד מגנה אלימות. אבל האמת היא שלא רק שאיננו מגנה אלימות, אלא הוא מלבה ומעודד אלימות נגד שמאלנים, אם באמצעות נושא כליו אמיר אוחנה שעודד את המשטרה לנהוג נגד המפגינים באלימות, ואם באמצעות אנשי לה-פמיליה ודומיהם שהתגלו כמיליציה הפרטית שלו, ולא היתה לו שום מלה רעה לומר לא על קריאותיהם "אני שונא את הערבים" ולא על איומיהם על חיי השמאלנים. האיש שעלה לשלטון על גוויתו של יצחק רבין, ממשיך לעודד את חסידיו לרצח שמאלנים. הרי האוהד המסור שצעק באוזניו "מוות לשמאלנים" לא היה מעז להוציא מפיו את הדברים, לולא ידע שינעמו לאוזני ראש הממשלה. וגם רוצחו של אמיל גרינצוויג לא היה מעז לדבר כפי שדיבר, לולא ידע שראש הממשלה עומד מאחוריו, או מלפניו, ובשני המקרים איומי הרצח על השמאלנים רצויים לו.

כדי לחפות על ההסתה וליבוי היצרים נגד המפגינים נגדו, שהרי הגדרת השמאל של נתניהו רחבה בהרבה מגודלו האמיתי של השמאל בישראל וכוללת את כל יריביו ומתנגדיו, טווה נתניהו סיפורים על איומי רצח נגדו כביכול. הוא אפילו גילה כמה חשבונות פייסבוק מזויפים שבהם קראו אנשים בלתי-קיימים לרצוח אותו, והמשטרה אפילו תפסה ליד מעונו חסר-בית לוקה בנפשו עם שני תערי גילוח – שבפי נתניהו הפכו ל"סכינים", ואפילו מצאו בכליו אקדח פלסטיק, ודיווחו על כך בחדשות, כאילו היה מדובר בנשק אמיתי. הניסיון הבלתי פוסק של נתניהו לתאר ניסיונות כביכול לרצוח אותו מפחידים אותי בפני עצמם, כי נתניהו תמיד משליך על אחרים את מזימותיו שלו, ואני חרדה שהוא מנסה להכין את הקרקע לרצח של שמאלנים, שאותו ינסה להצדיק בטענה שהשמאל הוא זה שמאיים על חייו. רוב הרוצחים בהסטוריה הציגו את קרבנותיהם כמי שאיימו עליהם כביכול, כדי להצדיק את רצח קרבנותיהם כהגנה עצמית. אבל איש בשמאל, או במה שנתניהו מכנה "שמאל" איננו מעוניין ברצח נתניהו. מתנגדי נתניהו רק שואפים לסיים את שלטון הטרור רב השנים שלו בהתפטרותו ובפרישתו מהחיים הפוליטיים. לא מעטים מביניהם אפילו מוכנים לוותר על העמדתו לדין, ובלבד שיתפטר ובכך תינצל מדינת ישראל משלטונו שהפך לשלטון בלתי דמוקרטי שמנסה למנוע מאזרחים ערבים להצביע בבחירות באמצעות הטרדה והפחדה, ובאמצעים דומים מנסה, ללא הצלחה רבה בינתיים, למנוע ממתנגדיו למחות ולהפגין נגדו. מי שיגיע למאהל המחאה ליד טרה-סנטה בשעות השקטות שבין ההפגנות, יוכל לראות כמה המפגינים נגד נתניהו שקטים, בעוד שבמתחם הריק למדי שהקים הליכוד ליד שער הכניסה למתחם המעון, פועל כמעט תמיד רמקול שמשדר בקולי קולות הקלטות של נאומים ושירים או הכרזות תמיכה בנתניהו, שמחרישות את אוזני המפגינים נגדו. בשבוע שעבר עברתי שם  בטיול עם הכלב ושמעתי איך נער מבין המפגינים נגד נתניהו ביקש מאנשי הליכוד להנמיך את הקול, והם אמרו לו שזה לא הם: ליד המשדר ישב אדם שכנראה קיבל תשלום להשמיע את ההקלטות בקול שיחריש את אוזני המפגינים נגד נתניהו, מה שלא הפריע לנושא כליו של נתניהו אמיר אוחנה לטעון שמאהל המחאה מפריע לשכנים. אני עוברת שם ומתבוננת, ואני נמצאת קרוב, אבל לא בתוך ההפגנות, שהן המקום של האמיצים. אתמול הייתי קרובה במיוחד, בגן הג'ירפה, שמעתי את התופים והקריאות "הון שלטון עולם תחתון", שאין מדויקות מהן, כשחושבים על לה פמיליה ושאר מעריצי נתניהו, וצפיתי במפגינים שהתפזרו לאיטם. ומה שהכי מדהים, שהמפגינים האלה, שמסכנים את חייהם שבוע אחר שבוע, כי איש איננו מטיל ספק בכך שיש בין אנשי הימין מי שמוכנים לרצוח אנשי שמאל, הרי רצח אמיל גרינצוויג ורצח יצחק רבין כל כך השתלמו להם, הם מפגינים שמחים. הם עוטים תחפושות צבעוניות ונושאים שלטים משעשעים, הם מתקשטים בלבבות ופרחים, ומתחפשים לדמויות קומיקס וחייזרים, כי כפי שכתב אחד מהם בצדק "עדיף חיזר מחזיר". הם מאוימים והם צוחקים, ולא מתוך תמימות, ולא מתוך ביטחון שיצליחו, רק מפני שהם רואים שהם אינם בודדים במערכה, ומפני שהם יודעים באיזו רשעות הם נלחמים, וכמה שהם צודקים.