יום שישי, 10 ביוני 2011

ברנאר מקלירוו על הולדת ישו מהבתולה

הדרשה שאביא להלן של ברנאר מקלירוו, הדרשה השנייה על ביאת המשיח, מתקשרת גם לדרשה 47 על שיר השירים שהבאתי קודם לכן, שבה הפך ישו לפרח ולשושנה. ראו בקישור:

גם בדרשה השנייה על ביאת המשיח, ביאת האדון בלשונו של ברנאר,
Sermo II de Adventu Domini נפגוש בדימוי של ישו כפרח השדה, שכן כפי שראינו בדרשה 47, המלים "חבצלת השרון" תורגמו כ"פרח השדה", ואת הבתולה נפגוש כחֹטֶר שעליו יושב הפרח, שכן כפי שכבר ציינתי בתרגום דרשה 47, המלה "נֵצֶר" בפסוק א בישעיהו י"א: "וְיָצָא חֹטֶר מגזע ישי ונֵצֶר משֹרָשָיו יפרה", תורגמה כ"פרח", ומאחר ש"נֵצֶר" הובן כפרח, גם שמה של עיר הולדתו של ישו, נצרת, תורגם כ"פרח", כפי שברנאר מציין בדרשה שלהלן.

בדרשה זו נפגוש גם את הצבעים שמעניק ברנאר לפרח, הוא ישו, והרי אלה צבעי החתן בשיר השירים "דוֹדִי צַח וְאָדוֹם" (שיר השירים ה, י).

דרש רבי עקיבא: "אומות העולם שואלין את ישראל לומר מה דודך מדוד שככה השבעתני, שכן אתם מתים עליו וכך אתם נהרגין עליו, שנאמר על כן עלמות אהבות, אהבוך עד מות... וישראל אומרים להם לאומות העולם, מכירין אתם אותו, נאמר לכם מקצת שבחו דודי צח ואדום דגול מרבבה. כיוון ששומעים שכך שבחו, אומרים לישראל נלכה עמכם, שנאמר אנה הלך דודך היפה בנשים, אנה פנה דודך ונבקשנו עמך, וישראל אומרים להם אין לכם חלק בו, אלא דודי לי ואני לו." 

בעקבות הפרשנות היהודית, שזיהתה את החתן בשיר השירים עם האל, ואת הכלה עם כנסת ישראל, זיהתה הפרשנות הנוצרית את ישו עם הדוד, ואת כלתו עם הכנסייה, ולפיכך הפך ישו צח ואדום כמו הדוד, וצבעי הדוד הפכו לצבעיו. ומאחר שישו הוא פרח, הריהו פרח צח ואדום, flos candidus et rubicundus.

אך בראש וראשונה מתייחסת דרשה זו לטעות התרגום החשובה מכולן, תרגום פסוק י"ד בישעיהו פרק ז:

לכן יתן ה' הוא לכם אות, הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנו אל.

ותרגומו בוולגטה, התרגום הלטיני הקנוני, בעקבות תרגום השבעים והתרגום הלטיני העתיק:

propter hoc dabit Dominus ipse vobis signum

ecce virgo concipiet et pariet filium

et vocabitis nomen eius Emmanuhel

כלומר:

הנה הבתולה הרה ויולדת בן, וקראתם שמו עמנואל.

בפסוק זה נתלתה התיאולוגיה הנוצרית כולה, ובו ראתה נבואה על הולדת ישו מרחם הבתולה. הירונימוס ידע שהתרגום אינו נכון, וכי עלמה איננה בתולה אלא סתם אשה צעירה, במקרה זה בהחלט אשת איש. אך בשל חשיבותו התיאולוגית של הפסוק תירגם גם הוא על פי מסורת התרגום השגוי שכבר השתרשה.

למרבה האירוניה תרגמה ספרות ההשכלה בכיוון ההפוך, מן הגרמנית לעברית, והעניקה למלה העברית עלמה משמעות של צעירה לא נשואה, כמו Jungfrau או Fraulein בגרמנית, ועד היום יש המשתמשים במלה עלמה במשמעות הנוצרית השגויה כאילו משמעותה בתולה, או לפחות רַוָּקָה, שימוש שאין לו סימוכין בשפה העברית התנ"כית.

הנה איפוא פרק ז בישעיהו, פסוקים י-כ"ב, ולאחריו דרשתו של ברנאר:

ויוסף ה' דַבֵּר אל אָחָז לֵאמֹר: שאל לך אות מעם ה' אלהיך, הַעְמֵק שְאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה: ויאמר אחז: לא אשאל, ולא אנסה את ה': ויאמר שמעו נא בית דוד, המעט מכם הַלְאוֹת אנשים כי תַּלְאוּ גם את אֱלֹהָי? לכן יתן ה' הוא לכם אוֹת, הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עִמָּנוּ אֵל: חמאה ודבש יֹאכֵל לדעתו מָאוֹס ברע וּבָחוֹר בַּטוֹב: כי בטרם ידע הנער מָאֹס ברע וּבָחֹר בַּטוֹב, תֵּעָזֵב האדמה אשר אתה קָץ מפני שני מלכיה: יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו מיום סוּר אפרים מעל יהודה את מלך אַשוּר:
והיה ביום ההוא ישרֹק ה' לזבוב אשר בקצה יאֹרֵי מצרים, ולדבורה אשר בארץ אשור: ובאו ונחו כולם בנחלי הבַּתּוֹת ובנקיקי הסלעים ובכל הנַעֲצוּצִים ובכל הנַהֲלֹלִים: ביום ההוא יְגַלַּח ה' בְּתַעַר הַשְכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר במלך אשור את הראש ושער הרגלים וגם את הזָקָן תִּסְפֶּה: והיה ביום ההוא יְחַיֶּה איש עֶגְלַת בָּקָר ושתי צֹאן: והיה מֵרֹב עֲשוֹת חָלָב יֹאכֵל חמאה, כי חמאה ודבש יֹאכֵל כל הַנּוֹתָר בקרב הארץ:

הביטוי "הַעְמֵק שְאָלָה" שכוונתו בעברית "העמק לשאול שאלה", תורגם ללטינית כך:

in profundum inferni

שפירושו: במעמקי השְאוֹל, שאול תחתיות, או במעמקי הגיהנום, ובמשמעות זו דרש ברנאר את דרשתו.

הדרשה כוללת חמישה פרקים קצרים. בסוף כל פרק הוספתי הערות והפניות.


ברנאר מקלירוו, דרשה שנייה על ביאת המשיח

שמענו את ישעיהו משכנע את המלך אחז, לבקש אות מאלוהים, או במעמקי השאול, או במרומים למעלה. שמענו את תשובתו, שמַרְאֶהָ מַרְאֶה אדיקות, אך תכונתה אינה כזו. עקב כך הוא היה ראוי לגנאי ממי שרואה ללבב ומחשבת האדם ידועה לו. "לא אשאל," הוא אומר, "ולא אנסה את ה'." הִתְנַשֵּא אחז למרומי כס המלכות, עָרוּם במלים בחכמת אנוש. שָמַע איפוא ישעיהו מן האלוהים: "לך, אמור לאותו שועל, שישאל לו אות מאלהים במעמקים". כי לאותו שועל יש מְאוּרָה, אבל אם ירד שאולה, הרי ישנו שם מי שלוכד חכמים בערמתם. וכמו כן: "לך," אמר אלהים, "אמור לאותו עוף, שיבקש לו אות למעלה במרומים." כי לעוף יש קן, אך אם ימריא השמיימה, שם נמצא מי שמתנגד למתנשאים, שרומס בגבורתו את צוארי המתנשאים והמתגאים. אבל הוא [אחז] משתמט מלשאול אות לעוצמת המרומים או לחכמת המעמקים הבלתי נתפשת, ולפיכך אלהים עצמו מבטיח לבית דוד אות לְטוּבוֹ, כך שֶאֵלֶּה שלא עוצמה ולא חכמה אינן מפילות עליהם אימה, לפחות ימשוך אותם מראה האהבה. אולי לשם כך הוא אומר: "העמק שאולה", גם האהבה עצמה, שאין גדולה ממנה, שהיה גם יורד שאולה במותו למען חבריו, אין זה בלתי ראוי לאותת עליה, כדי שאחז יצטוה או להתירא מן הגְדוּלָה בְּרוּם מלכותו, או להתעטף באהבה ברדתו אל השאול. מי שאינו מהרהר בַּגְדוּלָה בְּיִרְאָה, ואינו הוֹגֶה בַּאַהֲבָה בְּחִבָּה, לא רק את האנשים מַלְאֶה, אלא גם את האלהים. לכן, הוא אומר, יתן ה' הוא לכם אות, שבו תתגלה בבירור גם הַגְדוּלָה, גם האהבה. הנה הבתולה הרה ויולדת בן, ונקרא שמו עמנואל, שפירושו האל עמכם. אל תברח, אדם, כי האל עמכם. אל תירא, הו אדם, אל תירא בשומעך את שם האל, כי האל עמכם. עמכם בדימיון הבשר, עמכם בשירותו, בגללנו בא, כאחד מֵעִמָּנוּ, דומה לנו, סוֹבֵל.

[הקטע מתייחס גם לתהלים, קל"ח, ח: "אם אֶסַּק שמים שם אתה וְאַצִּיעָה שְאוֹל הִנֶּךָ."

וכן לאיוב פרק ה, י"ב-י"ג: "מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה: לוכד חכמים בעורמם ועצת נפתלים נמהרה."

הקטע מתייחס גם לברית החדשה:
לוקס, י"ג, ל"א-ל"ג: "ביום ההוא נגשו מן הפרושים ויאמרו אליו צא ולך מזה, כי הורדוס מבקש להורגך: ויאמר אליהם לכו ואמרו אל השועל הזה: הנני מגרש שדים ופועל רפואות היום ומחר ובשלישי אכלה: אבל הלוך אלך היום ומחר וממחרתו, כי לא יתפוס נביא לאבדו מחוץ לירושלים."

וכן מתי, ח, י"ט-כ: "ויגש אליו אחד הסופרים ויאמר אליו: רבי, אלכה אחריך אל כל אשר תלך: ויאמר אליו ישוע: לשועלים יש מְאוּרוֹת ולעוף השמים קִנִּים, ובן האדם אין לו מקום להניח שם את ראשו."

וכן לוקס, ט, נ"ז-נ"ח: "ויהי בלכתם בדרך ויאמר אליו איש: אדוני, אלכה אחריך אל כל אשר תלך: ויאמר אליו ישוע: לשועלים יש מְאוּרוֹת ולעוף השמיים קִנִּים ובן האדם אין לו מקום להניח שם את ראשו."]

2. ואז הוא אומר: "חֶמְאָה וּדְבַש יֹאכֵל". וְלוּ אמר: קטן יהיה, ויִזּוֹן ממזונות ילדים. אך למען יֵדַע, הוא אומר, למאוס ברע ולבחור בטוב. גם כאן אתה שומע טוב ורע, כמו בעץ האסור, כמו בעץ החטא [עץ הדעת]. אך אדם השני הזה יֻלַּד טוב בהרבה מאדם הראשון. הוא בוחר איפוא בטוב, ומואס ברע, לא כמו ההוא, שאהב את הקללה, והיא באה אליו, ומאס בברכה, והיא רחקה ממנו. כי גם במה שנאמר קודם, "חמאה ודבש יאכל", תוכל להבחין בבחירתו של אותו ילד: כה רב חסדו, שהוא מניח להבנתו לחוש בכל דרך כראוי וכמתאים מה עדיף. שניים בחלב השה, כמובן חמאה וגבינה. החמאה שמנה ולחה, הגבינה לעומתה יבשה וקשה. יַלְדֵנוּ יָדַע אפוא לבחור היטב, כאשר באוכלו חמאה, אינו אוכל כמובן את הגבינה. מיהו הַכֶּבֶש הַמֵּאָה, אשר תעה ומדבר בתהלים (קי"ט, קע"ו): "תָּעִיתִי כְּשֶה אוֹבֵד"? כמובן המין האנושי, שמבקש את הרועה הטוב ביותר, לאחר שתשעים ותשע הכבשים האחרות נעזבו על ההרים. בשה הזה אתה מוצא שניים: טבע נעים, טבע טוב, וטוב מאד, כמו חמאה, ואת שחיתות החטא, כמו גבינה. ראה איפוא כיצד בוחר נערנו הטוב ביותר, שקיבל את טבענו ללא שמץ משחיתות החטא. כי אודות החוטאים אתה קורא: "טָפַש כַּחֵלֶב לִבָּם" (תהלים קי"ט, ע, תורגם ללטינית כ"התגַבֵּש כַּחָלָב לִבָּם"), בהם כמובן הושחת טֹהַר הֶחָלָב בְּתַסָּס הרוע, בגביש הַעָוֶל.         

[הקטע מתייחס גם לדברי ישו בבשורת מתי י"ח, י"ב:

"כי יהיו לאיש מאה כבשים ותעה אחד מהם, לא יעזוב את התשעים ותשעה על ההרים והלך לבקש את התועה. והיה כאשר ימצאהו אמן אומר אני לכם כי ישמח עליו יותר מאשר על התשעים ותשעה אשר לא תעו."]

3. כך גם לדבורה מתיקות הדבש, אך גם דקירת העֹקֶץ. הרי הדבורה היא זו, הרוֹעָה בשושנים, השוכנת במולדת המלאכים הפורחת. לכן גם אל העיר נצרת, שפירוש שמה פרח, היא עפה, ובאה אל ניחוחו המתוק הנצחי של פרח הבתולים: עליו היא יושבת, אליו היא נצמדת. מֵדִבְשָה ועֻקְצָה של אותה דבורה לא יתעלם, מי שישיר לו עם הנביא חסד ומשפט [ע"פ תהלים ק, א, "חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה"]. ואולם בבואו אלינו, נשא עמו רק דבש ולא עֹקֶץ, כלומר חסד ולא משפט, כך שכאשר שכנעוהו תלמידיו שיצוה שהעיר שלא רצתה לקבלו תְּאֻכַּל בַּאֵש, השיב שלא בא בן האדם לשפוט, אלא להושיע את העולם.  [ע"פ בשורת לוקס ט, נ"ד-נ"ו]. לדבורה שלנו לא היה עֹקֶץ, במידה שהניח את עֻקְצוֹ הַצִּדָּה, כאשר בסובלו בושות שכאלה, עשה חסד ולא משפט. אבל אל תבטחו בעֹשֶק (תהלים ס"ב, י"א), אל תחטאו בתקוה. כי בכל עת יכולה הדבורה שלנו להשיב את עֻקְצָה, ולנעוץ אותו בחַדּוּת רבה בקרבי האנשים החוטאים, כי האב אינו שופט איש, אלא נתן כל שיפוט לַבֵּן. כעת יַלְדֵנוּ אוכל חמאה ודבש, כאשר טוּב הטבע האנושי חוֹבֵר בו עצמו כך לחמלה האלוהית, כך שיהא אדם אמיתי אך לא יהא בו חטא, אל רחמן, אך אינו עושה משפט.    

[הקטע מתייחס לסיפור בבשורת לוקס ט, נ"ב-נ"ו: וישלח מלאכים לפניו וילכו ויבואו אל אחד מכפרי השומרונים להכין לו: ולא קבלוהו כי פניו היו מועדות לירושלים: כשראו זאת תלמידיו יעקב ויוחנן אמרו: אדוננו, התרצה שנאמר כי תרד אש מן השמים ותאכלם, כאשר עשה גם אליהו? ויפן ויגער בם, ויאמר: אינכם יודעים רוחו של מי שורה עליכם? כי בן האדם לא בא לאבד נפשות אלא להושיען.]   

4.
מכאן נראה לי שכבר ברור, מיהו החֹטֶר שיצא מגזע ישי, מיהו איפוא הפרח שעליו תנוח רוח הקֹדֶש. כי הבתולה (virgo) יולדת האלוהים, הינה החֹטֶר (virga), והפרח הוא בנה. כלומר הפרח הוא בן הבתולה, פרח צח ואדום, דגול מרבבה, פרח שבו יחפצו המלאכים להביט, פרח שמניחוחו יקומו מתים לתחייה, ואשר כפי שהוא מעיד על עצמו, הינו פרח השדה, ולא פרח הגן. שהרי השדה פורח ללא יד אדם, לא זרעה אותו יד אדם ולא עדרה במעדר ולא דִשְנָה בְּדֶשֶן. כך בהחלט, כך פרח בבטן הבתולה, כך בלתי מחֹלָלִים, שלמים וטהורים קרביה של מריה, כאילו גידלו בנאות דשא ירוקות-עד את הפרח, אשר יופיו לא יראה רקב ותהילתו לעד לא תיבול. הו בתולה, חֹטֶר נישא, לאיזה שיא נעלה את מרימה את הקֹדֶש! עד היושב על הַכֵּס, עד אדון המעלה. אין זה פלא, שבמרומים את שמה את שֹרְשֵי שפלות הרוח. הו צמח שמים באמת, היקר מכל, הקדוש לכל! הו עץ החיים באמת, היחיד שהיה ראוי לשאת את פרי הישועה! נָחָש רשע, נתגלתה עורמתך, נחשף כָּלִיל כְּזָבְךָ. בשניים הלעזת על הבורא: בשקר ובקנאה בִּזִּיתָ אותו, אבל בשניהם הוּכַחְתָּ כשקרן. לכן מלכתחילה עתיד למות מי שאמרת לו: "לא מות תמותון", ואמת ה' לעולם. אך גם כעת השיבי, אם תוכלי, כיצד יוכל, אשר לו העץ, לקנא בפרי העץ אשר לו, אם לא יתכחש לחֹטֶר הנבחר, ולפרי הנעלה? ועל אחת כמה וכמה מי שלא חסך את בנו יחידו, האם לא העניק את הכל יחד עמו?

[וראוי להדגיש, שחוטר virga ועץ arbor, הם בלטינית מין נקבה.]

5.
אך כעת שימו לב, איני הולך שולל, כי הבתולה היא דרך המלך, בה יבוא המושיע, יוצא מאותו רחם כמו החתן ממיטת כלולותיו. הנכם מחזיקים איפוא בדרך, אשר קודם לכן, אם הנכם זוכרים, התחלנו לעקוב אחריה בדרשה. הבה נתאמץ גם אנו, אהובים, לעלות בה אל זה, שירד בה אלינו, לבוא בה אל חסדו של זה, שבא בה אל אומללותנו. באמצעותך יש לנו גישה אל בנך, הו נושאת חסד ברוכה, יולדת החיים, אם הישועה, כדי שבאמצעותך יקבלנו, מי שבאמצעותך ניתן לנו. אצלו תסלח תמימותך לאשמת שחיתותנו, וענוותנו היקרה לאל תביא חסד להבלותנו. אהבתך השופעת תכסה על רוב חטאינו, ופריונך המהולל יוליד בנו פריון זכויות. גבירתנו, המגשרת בינינו, מליצת היושר בעדנו, פייסי בינינו לבנך, המליצי עלינו לבנך, הציגי אותנו לבנך. עשי, הו ברוכה, בעבור החן שמצאת, בעבור זכות היתר שאת זכאית לה, בעבור החמלה אשר ילדת, כדי שבתיווכך ייעשה שותף ראוי לחולשתנו ואומללותנו, כאשר בתיווכך את גם עושה אותנו שותפים לתהילתו ויופיו, ישו המשיח, בנך, אדוננו, הברוך מעל הכל לעולמים.

הכונה בדברי ברנאר שבתיווכה של מריה הפך ישו לשותף ראוי לסבל האנושי, מְכַוֵּן לכך שהיא זו שהעניקה לו את טבעו האנושי, בעוד שאביו, האלוהים, העניק לו את טבעו האלוהי.

אני מביאה כאן גם את המזמור "השורש המיסטי" מן הקובץ "קרן פלאים לנער" שהתקינו אכים פון-ארנים וקלמנס ברנטאנו והתפרסם בשנת 1805. המזמור מדגים את האופן שבו התגלגלה התיאולוגיה של ברנאר מקלירוו לתוך הספרות והאמנות הנוצרית העממית. בכותרת המשנה נכתב: שיר כנסייה קתולי, קלן 1625. בשיר מופיע ישו כ-Rose, המונח שבו תירגם דוקא לותר את המלה הלטינית lilium, שמתרגמת בוולגטה את המלה העברית שושנה, שלכך אתייחס בהזדמנות אחרת, ומריה כ-Zweig, ענף או חוטר. להלן תרגום השיר:


השֹרֶש המיסטי

ויצא שֹרֶש עָנֹג מִיִשַי
ויצא ממנו חֹטֶר מֻפְלָא
ומן החֹטֶר שוֹשָן נאה
בדרך פלאית מן החֹטֶר עלה.

השֹרֶש מגזע דָוִד היה
את הינך החֹטֶר, מריה
בנך, הפרח, השוֹשָן המֻשְלָם
הוא בחיקך אל ואדם.

רוח הקודש ממך לבדך
את הילד הביא לעולם
כמו שהבן בכוחך
הוליד מן החֹטֶר שוֹשָן מושלם.

הו יציר פלא! על קנה אחד
עומדים שושן וגם עלים
הו יציר פלא! בבן האל
שני טבעים בדמותו כלולים.

אדום השושן, ירוק העלה
שניהם על החֹטֶר נמצאים
כך מוצאים בילד זה
ישות אחת ושני טבעים.

הו חֹטֶר! קושטך פרח נאה
השושן הוא לך שבח, כבוד ותהלה
השושן אינו משנה את החֹטֶר
בנך שומר על בתולייך כבתחילה.

גירסה מעט שונה של אותו שיר מושרת בגרמניה גם כיום בחג המולד, אלא שבשפה הגרמנית הקשר הפונטי בין virgo, בתולה, לבין virga, ענף או חוטר, שקיים בשפה הלטינית, ושימש בסיס לפרשנותו של ברנאר מקלירוו, נעלם, ולכן הדימוי הנאה וגם המוסיקלי שלו איננו כה ברור:
כי הבתולה (virgo) יולדת האלוהים, הינה החוטר (virga), והפרח הוא בנה. כלומר הפרח הוא בן הבתולה, פרח צח ואדום, דגול מרבבה.


הנה קישור לערך על ברנאר באנציקלופדיה הקתולית:
והנה קישור לכל יצירותיו של ברנאר  במקור הלטיני:
וקישור לדרשות ברנאר על ביאת המשיח (ביאת האדון):