המון שנים היינו אמא ושתי ילדות. היינו משפחה קטנה ומסביב היה עולם גדול והיינו רק שלושתנו. מתי בדיוק התברר שזה רק שלושתנו קשה לומר, אבל זה היה מאד ברור לנו וגם לאנשים מסביב, שהתייחסו אלינו כאילו אין לנו איש בעולם מלבדנו, וזאת גם היתה האמת. הקשרים בינינו למשפחות שמהן יצאנו הלכו והתפוררו, לפעמים נדמה היה שלא היו מעולם. לפעמים שאלנו את עצמנו מה לנו ולאנשים האלה, שעל פי מירשם האוכלוסין היינו בשר מבשרם. היינו רחוקות גיאוגרפית אבל בעיקר היינו רחוקות נפשית, והיינו בלתי שייכות לשום דבר.
הרבה פעמים דיברו אתי אנשים שהכירו את בני משפחתי, והתרגשו מכך כשפגשו אותי, ואני הרגשתי מוזר, כי לא היה לי שום קשר עם אותם בני משפחה שאנשים התרגשו מקרבת משפחתי אליהם. הרבה פעמים עזרתי לאנשים לחפש את שורשי משפחתם, וראיתי את שמחתם כשמצאו קרובים רחוקים שמעולם לא הכירו, ואני לא היה לי דבר עם קרובי משפחתי שהיכרתי כל חיי.
לי עצמי פחות הציק המחסור במשפחה: הילדות מילאו את חיי, אבל הן עצמן כמהו למשפחה גדולה, לשולחן חג מוקף אנשים רבים, לשארי בשר להשתייך אליהם. משפחה כזו לא היתה.
בשנים האחרונות התרחבה משפחתי: נוספו בני הזוג של בנותיי. פתאם כשאמרתי הבנות, הילדים, התכוונתי לא רק לבנותיי אלא גם לבני זוגן. פתאם היו לי עוד ילדים, ולא הייתי צריכה אפילו לאמץ אותם, הם כאילו היו שם כל הזמן.
כשבתי ניצן ובעלה גיא החליטו להינשא, שאלה אותי ניצן את מי ארצה להזמין לחתונה. אבל לא רציתי להזמין איש חוץ מאשר את עצמי, את בתי הבכורה שרון ובת זוגה ואותם. לא הרגשתי שיש לי משפחה מלבדם. בסופו של דבר נישאו ניצן וגיא, בדיוק היום לפני שנה, בקפריסין, ליד הים. את כל הסידורים ערכה גברת בשם אפרודיטי. חשבתי שזה היה מאד רומנטי, וגם הרגשתי אשמה בכך שלבד ממני עצמי לא היתה לי משפחה לתת לבנותיי. הן אלה שנתנו לי משפחה.
אינני רוצה להיות מאותם אנשים שהופכים את עצבונות חייהם לאידיאולוגיה כדי לתת להם טעם. הייתי מאד רוצה משפחה כמו בספרים הישנים, עם אבא ואמא וסבים וסבתות ודודים ובני דודים. הייתי רוצה לגדל את בנותיי במשפחה כזו. הייתי רוצה שסבי וסבתי שאהבו אותי ושאהבתי אותם לא ימותו לעולם. אבל הם מתו מזמן. הייתי רוצה שהרבה דברים יהיו אחרת, למרות שאינני בטוחה בכלל שאז הייתי יותר מאושרת. בחיים לא תמיד קל לדעת מהי בחירה ומהו גורל.
אמו של גיא, עירית, שהתאלמנה כשהיה בן חמש וגידלה אותו לבדה, הצטערה מאד שהחתונה לא התקיימה בישראל, ושאיננה יכולה לעמוד לצדו של בנה מתחת לחופה. אני מודה ומתוודה שהייתי דוקא שמחה שהצורך הזה נחסך ממני. לו נישאו ניצן וגיא בישראל הייתי צריכה להתמודד עם העובדה שמלבד בנותיי ובני זוגם וקרוביהם אין לי משפחה.
אני מעלעלת הרבה בתמונות החתונה היפהפיות שלהם שצילמה אפרודיטי, בבתי בשמלת התחרה הלבנה שלה ובמחרוזת הפנינים ועגילי הפנינה, ואינני שבעה מכך. מעולם לא הייתי בקפריסין אבל תמיד חלמתי לנסוע לשם. כמו לגבי רוב חלומותיי אינני עושה דבר כדי באמת לנסוע לשם, אבל אני מתבוננת חזור ושוב בתמונות של קפריסין, שעכשיו זה בשבילי המקום של גיא וניצן, וזה מקום שתמיד זורחת בו השמש, והאהבה נולדת מתוך הים עם ילדיה הקופידונים והשמש מחממת אותם. לאהבה יש ריח של ים ואצות וצדפים ויש לה שמש נצחית.
עכשיו גם ליאור וגיא ועירית הם חלק ממשפחתי ואני מרגישה שיש לי כבר משפחה. אולי עדיין משפחה קטנה שמתאימה לחתונות קטנות, אבל בכל זאת משפחה. פעם כשבנותיי עוד היו קטנות ראה אותנו ידידי הטוב מיכאל מהלכות מחובקות ואמר "איזו משפחה יפה", ואני ידעתי שהוא אומר זאת מתוך טוב לב, כי הוא ידע וחש שאנחנו משפחה חסרה, שקשה לי לגדל את בנותיי לבדי וקשה לבנותיי לגדול ללא אב. אבל עכשיו אני מרגישה באמת שיש לי משפחה, ושהמשפחה הזאת שלמה.
היום בדיוק מלאה שנה לנישואיהם של ניצן וגיא, ואני אסתכל שוב באלבום החתונה, כדי לראות את בתי בשמלת הכלה, אבל אני יודעת שגם בחיי היומיום שלהם הם זוג רומנטי. הרומנטיקה היא חסד שמעניקה אפרודיטי לאהוביה. השמש שלהם זורחת כאשר חם והשמש שלהם זורחת כאשר קר. החיים שלהם יפים והם מייפים את חיי. הם המשפחה שקיבלתי במתנה והם גם המשפחה שבחרתי לעצמי, וזה מה שרציתי להגיד לכם, שיש הזדמנות שנייה. גם אם לא קיבלת משפחה מראש, אתה עדיין יכול לבחור לך משפחה.
ואני מנשקת אותם ביום נישואיהם, יום חתונתם.
