כשהייתי ילדה מדינת ישראל לא היתה מובנת מאליה – לנו הילדים כן, כי לא היכרנו משהו אחר, ולא הבנו שהמדינה מבוגרת מאיתנו רק בשנים ספורות, אבל להורינו וסבינו היא נראתה כמו נס, הכל נראה להם כמו נס, שיש מדינה יהודית וראש ממשלה יהודי וכנסת יהודית וצבא יהודי ושוטרים יהודים. הכל נראה להם כמו נס שהם לא חדלו להתפעם ממנו, וש. שלום היה משורר חשוב מאד. עכשיו כשאני מעלעלת בקובצי שיריו אני מוצאת שיר שלמדנו בעל-פה ודיקלמנו בבית הספר, ואלה שני בתיו הראשונים:
שֶׁהֶחֱיָנוּ
שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמָן הַזֶּה
מַשְׂאַת נֶפֶשׁ כָּל נָבִיא וּכְמִיהַת לֵב כָּל חוֹזֶה
שֶׁחֲלוֹם אֵינִי חוֹלֵם וְדִמְיוֹן אֵינִי הוֹזֶה
שֶׁאֶמֶת הַמַּחֲזֶה.
שֶׁרָאִיתִי בְּמוֹ עֵינַי בִּנְפֹל הַזֶּרַע בְּיִזְרְעֶאל,
מִיְדֵי קֹמֶץ אַלְמוֹנִים מְזֵי רָעָב וּבְנֵי בְּלִי צֵל,
וְהִנֵה אֲלֻמָּתָם תִּתְנַשֵׂא וְתִתְגַּדֵּל –
לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל!
כשנתקלתי עכשיו בשיר גיליתי שאני עדיין מסוגלת לדקלם אותו בעל-פה. כוחה של גירסא דינקותא. ישנם עוד כמה שירים שמוכרים לי:
מִמְרוֹמִים בְּרָכָה יוֹרֶדֶת,
פְּרִי צוֹמֵחַ בַּשְּׁמָמָה.
עַם מָצָא אֶת הַמּוֹלֶדֶת,
שָׁב אָדָם לָאֲדָמָה.
(שיר הברכה)
(שיר הברכה)
כשהיינו ילדים איש לא גיחך לשירים האלה, והם הרכיבו את טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות שלנו. ברבות השנים נשתכחו, ונשתכחו גם אחרים. כעת אני מעלעלת בשירי ש. שלום ומגלה שירים שלא היכרתי מעולם, שירים שלא דיקלמנו בבית-הספר:
תָּמִיד אֲנִי רוֹאֶה: סִמְטָה בִּיְרוּשָׁלַיִם
וּמַדְרֵגוֹת צָרוֹת וְנַעֲוֵי בָתִים,
וְקִמְרוֹנוֹת מִמַּעַל וְאֹפֶל בֵּין-עַרְבַּיִם
וְחִלְחוּלֵי קוֹלוֹת וְאֹרֶב מַבָּטִים.
וְהוּא עוֹמֵד בַּכּוּךְ, חוֹרִים בִּמְקוֹם עֵינַיִם,
עוֹטֶה חָלוּק שָׁחוֹר, אָרֹךְ וּגְלוּשׁ-קְמָטִים,
וְקָפֶה הוּא טוֹחֵן בִּשְׁנֵי גְּלִילֵי יָדַיִם,
וְזֶרֶם הַטָּחוּן שׁוֹפֵעַ לִרְהָטִים.
וְהוּא טוֹחֵן בַּיּוֹם וְהוּא טוֹחֵן בַּלַּיִל,
בַּחוּץ – גְּשָׁמִים, חַמְסִין, קְטָטוֹת וּמִשְׁתָּאוֹת.
הוֹרְסִים אֶל הַמִּסְגָּד דוֹרוֹת עֲרָב בְּחַיִל,
פּוֹסְעִים הַיְּהוּדִים אֶל כֹּתֶל-הַדְּמָעוֹת.
וְיוֹם אֶחָד אֵינוֹ... אֲנִי זוֹכֵר עֲדַיִין:
הַכּוּךְ כְּפֶה פָּעוּר בְּהֵעָקֵר הַשֵׁן,
אַךְ בִּי עוֹד מִסְתַּיֵּט, וְלֹא אֵדַע מִנַּיִן:
עִוֵּר עוֹמֵד בַּכּוּךְ טוֹחֵן, טוֹחֵן, טוֹחֵן...
(טוחן הקפה העיוור)
כמה מחמיץ את הלב השיר הזה שנכתב לפני מאה שנים כמעט, אבל מצד תוכנו יכול היה להיכתב היום, ויכול להיקרא כעת כאגדה מאגדות ירושלים, שלא רק הקפה נטחן בה וזורם אלא גם הזמן וזרם גרגרי החול שלו נטחן ללא הרף בידי עיוור שאת חליפות הזמנים וההתרחשויות איננו רואה, והכל חולף על פניו ונשאר על מכונו, הכל משתנה ונשאר בעינו... אני נמשכת לירושלים הזו של פעם שעומדת בעינה:
סַגְרִיר וָרוּחַ... סְתָו בִּיְרוּשָׁלַיִם...
אֶת כָּל הָאֳפָקִים כִּסָּה הַשְּׁכוֹל...
אֲנִי חוֹצֶה עַד קַרְסֻלַּי בַּמַּיִם...
עָלַי לָלֶכֶת – וְאֵינִי יָכוֹל...
כְּתָלִים בַּדֶּלֶף... טַחַב... תַּן בּוֹרֵחַ
חָלַף בָּרְחוֹב... רָאִיתִי אֶת טְלָפָיו...
אֲנִי נִגַּשׁ אֶל הַדֶּלת וּפוֹתֵחַ...
אֲנִי עָיֵף, כָּל עוֹד אָנִיד עַפְעָף...
(מתוך הפואמה "און בן פלא", מחזור "ירושלים", 1940)
ושיר האבל, שהוא שיר מאוחר, ובו זנח המשורר הזקן אמן-הצורה את החרוז והמשקל ושח כמו לנפשו:
אֲחוֹתֵנוּ ז"ל
גּוּף אֲחוֹתֵנוּ
קַל הָיָה
כַּאֲשֶׁר נְשָׂאנוּהָ לִקְבוּרָה.
בַּעְלָה וּבָנֶיהָ
קָרְאוּ הַ"קַּדִּישׁ",
וּבִתָּה מֵעֵבֶר לַיָּם.
וַאֲנִי וְאָחִי
וַאֲחוֹתֵנוּ הַנּוֹתֶרֶת
עָנִינוּ אָמֵן.
שֶׁמֶשׁ יְרוּשָׁלַיִם
מֵרְקָה הַמַּצֵּבוֹת
בְּהַר הַקְּבָרִים:
"יְפֵה נֶפֶש",
"רַב-פְּעָלִים",
"צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן".
עַל לוּחַ הָעֵץ,
נָעַצְנוּ בֶּעָפָר הַתָּחוּחַ
שֶׁל קֶבֶר אֲחוֹתֵנוּ
אֵין תְּאָרִים,
זוּלָתִי הַשֵּׁם:
לֵאָה
בַּת ר' אַבְרָהָם יַעֲקֹב
וְאֶסְתֵּר,
_ _ _ _ _
לֵאָה, לֵאָה!
ירושלים, ז' בטבת תשל"ו
ורק כעת התוודעתי לכך שגם פרוזה כתב, ורומן אחד "יומן בגליל", רומן שלשונו לשון שירה, וגם הרומן הזה, שבו הוא מגולל את אהבתו כמורה במושבה בגליל לנערה בדואית שמשמשת כאומנת לילדי המושבה, מצד לשונו מיושן ומצד תוכנו רלוונטי לגמרי לימינו אלה, ויתרונו שהוא אותנטי, כי את המאורעות שמנסים סופרים צעירים לשחזר היום, הוא מספר בזמן אמת ובכנות גדולה.
"כל הבחורות הערביות שבמושבה מדברות עברית. וכשהן חשות בקרבתי הן מרימות את קולן ומקפידות על טהרת הלשון, למען תת לי מושג מעוצם ידיעתן.
רוב דבריהן סובבים על התינוקות מישראל שהן מגדלות... מלבד זה הן מרבות לדבר על חתנים וכלות ועל החתונה. החתונה זוהי נקודת הגובה בחייהן של עלובות אלה, תקופת הזהב שאינה חוזרת. ההכנות המרובות והחגיגות המפוארות הקשורות אליה עומדות כחומת אור מזהירה בין ימי הילדות החשוכים, שהם ימי שעבוד האב, ובין ימי הנישואים המרים, שאין להם צבע כל עיקר וששעבוד הבעל ממלאם."
כמו בעיירה היהודית באירופה גם במושבה בארץ ישראל, לנשים היהודיות משרתת מבנות עם-הארץ, והיא מגדלת את הילדים, ולעתים קרובות היא גם האהבה הראשונה, האהבה מאחורי הגדר. אבל כאן ישנה סכנה נוספת. כאן הנשים בהמות עבודה הן, והקנאה קנאה עזה:
"ומה אני בעיניך, לינה?
- אתה איש טוב מאד ודי... שם ערבים הולכים... רשעים... יראו אותי אתך... יספרו לאבי... יכעס... יהרוג אותי... גם את אמי הרג... שלום".
זה הסוד שהיא מפקידה בידו כמתת אהבתה, את אשר היא זוכרת מגיל ארבע:
"היא יודעת. זה אבא שם שחונק את אמא שלה. אמור אמר שיעשה זאת כשמצא פעם את שיך עלי באהלה. שבועת קנאות נשבע אז באזניה. עתה הוא מקיים את שבועתו, כבר קיים. שכן קם הוא ומכתת רגליו על החול ומסתכל בה בעינים בוחנות. שוב הוא מטה גופו עליה והבל חם יוצא מפיו. שוב הוא מעביר אצבעותיו השעירות על מערומי גוה. תהילה לאללה, היא ישנה. בפסיעות נחפזות הוא יוצא ועוזב את האוהל. תהילה לאללה, היא ישנה.לינה ישנה ונחרת אמא אינה נשמעת עוד.
אולם היא לא ישנה באותו הלילה."
סיפור שהופך לסיוט למורה המאוהב בלינה:
"ולינה ילדה בת ערב היא בתוך המושבה העברית. סביבה איסורים, חרמות, פחדים, פחד מות... והפחד שבלב, פחד המות האיום, עולה על כולם. תוקף הוא עלי לכל מבט שחור של ערבי, לכל פגיון התחוב באזור, לכל לחישה שמשתמעת מאחורי. איכר בא אל בית הספר לשוחח עמי ב"עניין מיוחד", ועד שאני שומע מה הוא רוצה ממני שטף דם מציף את פני, רגלי מתמוטטות והולכות ונשימתי חטופה בחזי. ילד קורץ לחברו ולבי עומד וקופא. ובלילות מקימני הפחד ממיטתי, מעמידני ליד פתח חדרי במארב, להאזין ולחקור: הקרבו פעמי הרוצח, נוקם נקמת הדת, גואל הדם של בת שבטו ה"מחוללה"?"
אבל סוד אהבתם של המורה היהודי ולינה לא נתגלה. מאורעות אחרים הפרידו ביניהם, וש. שלום מספר אותם כסדרם:
"גמלים באים.
על הגמלים אנשים, נשים וטף. בין הגמלים סוסים ופרדות טעוני שקים, מחרשות, כלי בית, חמורים אחדים עם סייחיהם מתרוצצים ביניהם. ערבים וערביות דופקים בבהמות. אחד רכוב על גבי חמורו נוסע בראש המחנה. בת-צחוקו הולכת לפניו, רגליו הארוכות נגררות ומתנדנדות משני עברי החמור. ידידי הוא זה מכפר הערבים.
- "סלאם עליכום, יה חוג'ה".
- - עליכום אל סלאם.
- "מה שלומך, יה חוג'ה?"
- תודה. טוב. ואתה?
- "אללה יבורך, יה חוג'ה... עוד פעם סלאם עליכום, יה חוג'ה... הולכים אנחנו מזה... רחוק רחוק... כי לא נתראה עוד, חוג'ה..."
- איכה זה?
- "עת צרה, חוג'ה... את אדמתנו מכרנו... ציונים יבואו עליה, "מוסקובים", הם ישבו בה ואנחנו נלך... חיה בנעימים, חוג'ה צעיר, אהבתיך..."
אני אוחז בידו ואיני מניחו לנסוע. כחרב חדה עברני יגון הגורל.
- לא רעים הם הציונים – התחלתי מסביר לו בשטף מלים שבגמגום – גם אני אחד מהם. כל היהודים ציונים. נרדפים הם בכל העולם. אין מנוח לכף רגלם. הכל שוחטים אותם. מקום אין להם להניח עליו את ראשם. ולכם ערב, עבר הירדן, סוריה, תימן, וכל הארץ פתוחה לפניכם, ולנו... לנו... סלח לנו, אחינו הזקן... אומללים אנחנו!"
והרי כך היו אומרים גם בילדותי, ויש שאומרים כך גם היום. אני אוהבת שהדברים בפי הדמויות דברי אמת ולא דברים שנשתלו בפיהם מימים אחרים, ואין הם מנסים לסבר את אזנם של בני דורות אחרים, ואינם מספרים אלא את המציאות כהוויתה בכל כיעורה:
"גם באותו בוקר, כשמצאו את גופתו של הד"ר שר נתוחה לנתחים על המכונית שלו המרוסקה בידי אדם, שב מן הבדואים שלו, מאהובי נפשו. הדם שפיכה ממנו בלי הרף לא נתנני לראות יותר מאשר את בת-הצחוק שעל שפתיו. היתה זאת אותה בת-הצחוק שנחה עליהן תמיד בדברו עמנו, עם זרים, עם אשתו, עם בתו הקטנה שולמית-גרושינקה. ידו הגדולה שנשענה אל אדן המכונית היתה פתוחה לבנה-צהבהבת וכנשואה לשלום לקראת מישהו רחוק. יחידה היתה היד הזאת שנשארה שלמה."
"דבר מותו האיום של הד"ר שר הטיל זועה במושבה. נשים התעלפו, התיפחו, פרכו כפיים וגברים זעקו נקם. בבית הספר התלחשו הילדים, הלחיתו בפינותיהם, שאלו שאלות מגומגמות ונשתתקו סוף סוף שתיקה שיש עמה אימה חשכה. גדולים שבהם השחיזו סכינים בסתר, עלו בהפסקות להשקיף מעל "גבעת הצופים" שבגן והחליפו אמרים בהולים על רובים, אקדוחים, אבק שריפה וכיוצא באלה."
"השפחות הערביות, שנקראו על ידי הוריהן לשוב הכפרה, עזבו את אדוניהן היהודים מתוך בכי ודמעות והתרפקו על ילדי טיפוחן, שאהבום אהבה עזה. אולם יש מהן שבלובן שבעיניהן הבהיק גם משהו אחר...
עזבה גם לינה את בית הפקידות. לא נפרדתי ממנה בלכתה ולא החלפתי דברים עמה זה ימים רבים."
"דם! בכל פינה, בכל עין, בכל פנים קוראים את בשורת הדם, בני אדם שוחטים בני-אדם. אי-שם זה הולך ונעשה. בחברון, במוצא, בבקעת הירדן, ביסוד-המעלה הקרובה, בחוצות קריה נשפך הדם, על המוקד עלה עם בתים ויושביהם, שדות זובלו בהרוגיו, הרס סכריו הדם. בני אדם שוחטים בני-אדם..."
ועד עצם היום הזה.
"יומן בגליל" התפרסם בשנת 1932, וראוי מאד להתפרסם מחדש ולהיקרא.
אפרת גוש הלחינה את שירו היפה של ש. שלום לא הכל כה פשוט
אפרת גוש הלחינה את שירו היפה של ש. שלום לא הכל כה פשוט
