שקר ההתנחלויות המגינות

 

מכל השקרים ותעמולת הכזב שאנו נאלצים לשמוע השכם והערב, המקומם ביותר הוא השקר שההתנחלויות מגינות על הישובים במרכז הארץ, ושללא ההתנחלויות היו ישובי מרכז הארץ חשופים למתקפה דמויית השביעי באוקטובר. זה איננו רק שקר על ההתנחלויות – זה בראש וראשונה שקר על מחדל השביעי באוקטובר, שסיבתו העיקרית היא דילול כוחות הצבא בעוטף עזה והעברתם ליהודה ושומרון, כדי להגן על ההתנחלויות והמאחזים, כולל עשרות החוות הלא-חוקיות שהקימו בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק ביהודה ושומרון כדי להתעמר בפלשתינים, לגרשם ולגזול את אדמתם.

לאחר טבח החמאס מיהרה אורית סטרוק להסביר שהסיבה לטבח היא הסכמי אוסלו וההתנתקות – היא לא נזקקה כמובן לוועדת חקירה כדי להציע את ההסבר הזדוני הזה, שכמובן פוטר את האחראים האמיתיים לטבח מאחריותם. מתנחלים כמו נדב העצני אף טענו שהדיווח על העברת גדודים מעוטף עזה ליהודה ושומרון הוא עלילת דם. אך, כפי שסיפר כתב "כאן" רועי שרון, לאחר שדיווח שלא היתה העברה כזו, הוא החל לקבל טלפונים מחיילים שסיפרו לו כיצד הועברו זמן קצר לפני הטבח מעוטף עזה ליהודה ושומרון. למעשה הופקרו ישובי עוטף עזה ללא הגנה, ומה שבלתי ניתן להבנה עד היום, ולא במקרה מונעת קואליציית הטבח את חקירת הדבר, כיצד במשך שעות, גם לאחר שהחלה להתברר תמונת פלישת החמאס לעוטף עזה, עדיין הצבא לא הגיע להציל את הישובים, ובמקרה של קיבוץ בארי, אין שום הסבר לכך שיחידות צבא נערכו מחוץ לקיבוץ ולא נכנסו אליו, כפי שדיווחו חברי קיבוץ ואחרים שהגיעו לסייע באופן לא מאורגן. לא במקרה נלחמת הקואליציה למנוע כל וועדת חקירה, ומנצלת את העדר החקירה כדי להפיץ את שקריה ולהציג את המתנחלים כמציליה וגואליה של עוטף עזה, בזמן שבפועל היתה עוצמתם הפוליטית היתרה של המתנחלים, שהתבטאה בהפיכת צה"ל למשמר הפרטי שלהם, הסר לא פעם לפקודתם, אסונה של עוטף עזה, ואסונה של מדינת ישראל כולה.

לא במקרה נבחרו רק מתנחלים למקומות הנחשבים ריאליים בציונות הדתית. אם בעבר כיהנו בציונות הדתית נציגים מכל מדינת ישראל, ופעלו בממשלה בעיקר בתחום החינוך, היום הימין הדתי מייצג אך ורק התנחלות לאומנית, גזענית ונפשעת, שעוסקת אך ורק בניסיונות לגרש את האוכלוסיה הפלשתינית מיהודה ושומרון באמצעות הקמת ישובי-דמה של קראוונים בודדים, שמטרתם היחידה היא להתעמר בפלשתינים ולגזול את אדמתם, מבלי לבחול באלימות נגד פלשתינים ואפילו ברצח. המתנחלים המאורגנים היטב קנו לעצמם השפעה גדולה גם על הרכב הליכוד, וגם השרים שאינם מתנחלים מחלים את פניהם.

בעוד שאנשי הליכוד ותומכיהם בערוץ 14 מסיתים הסתה חסרת מעצורים נגד ערוץ 12, מקדיש ערוץ 12 כמה שעות בשבוע לתכניתם של יאיר שרקי ואברי גלעד, שמהללת את התנהגותו הנפשעת של איתמר בן-גביר בבתי הסוהר, מעודדת התעללות באסירים, מתמוגגת מעונש המוות, ומציגה את הדעות הלאומניות ביותר כקונסנזוס, מפיהם של שרה העצני-כהן, מוריה קור וחגי סגל, וכמובן מפי צמד המנחים עצמם. אמנם מזמינים מדי פעם לפאנל כעלי תאנה את כתב הארץ ג'וש בריינר, את הח"כ לשעבר ממפלגת העבודה איתן כבל, והשבוע אפילו ראיתי בפאנל את יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו", אבל מה שמנורמל ומוצג כקונסנזוס הוא הלאומנות הקיצונית ביותר. שרה העצני-כהן מקפידה להלל ולפאר את בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, שלדבריה הם האנשים שהיא הכי בוטחת בהם. השבוע היא הסבירה שהמתנחלים ש"יצאו לטיול" בכפר הפלשתיני תל הם מטיילים תמימים שהותקפו, ולטעון שהם חיפשו חיכוך עם הפלשתינים זו האשמת הקורבן, שהרי מתנחלים מגיעים לכפרים פלשתינים רק מתוך כוונות טובות לטייל ולהכיר את הארץ, בלי שום כוונות זדון. וחגי סגל שטח לפני הצופים בנאום ארוך את שבחן של ההתנחלויות, שבלעדיהן היו ישובי מרכז הארץ מותקפים כמו ישובי עוטף עזה בשביעי באוקטובר, וכך צד שתי ציפורים במכה אחת, כאשר גם הציג את ההתנחלויות כמגינות על מרכז הארץ, וגם סילף את האמת על השביעי באוקטובר, שהוא תוצאה ישירה מהפקרת העוטף לטובת ההתנחלויות, המאחזים ושאר התיישבות השקר שהוקמה ביהודה ושומרון במיוחד על ידי סמוטריץ' וסטרוק לצורך גירוש הפלשתינים. השבוע גם הודיע סמוטריץ' שהוא איננו מוצא שום פסול במעשיו ואיננו מתחרט על דבר, ואיש לא שאל אותו האם איננו מתחרט שבתור שר במשרד הביטחון לא דאג להציב כוחות צבא שיוכלו להגן על ישובי עוטף עזה, במקום להותיר אותם מופקרים לחמאס, בעודו דואג אך ורק להקמת חוות מדומות ביהודה ושומרון. אולי כדאי שאנשי ערוץ 12, לצד מחאתם המוצדקת וההכרחית כנגד ההסתה נגדם, ייתנו את דעתם גם לתכנים שהם נותנים להם במה, ולו גם אחרי חצות.

 

 

איריס לעאל מתבכיינת

 

אני צריכה כנראה קודם כל להסביר למה המאמר של איריס לעאל במוסף "הארץ" (24/7/26) על החרם נגד ישראל, שלצערה איננו מבחין בין תומכי הממשלה לבין אמנים וסופרים שמתנגדים לה, כל כך הרגיז אותי. קודם כל כי זה מאמר בכייני ומתקרבן ואפילו נרקיסיסטי. כולו תלונה על כך שהיא סובלת מהחרם על ישראל למרות שהיא מתנגדת לממשלה, והיא לא מתביישת להשוות את עצמה לסופרים הנרדפים בברית-המועצות שהמערב תמך בהם כחלק מהתנגדותו לדיקטטורה הסובייטית. איריס לעאל למיטב ידיעתי לא נזרקה לכלא, לא נשלחה לסיביר ואפילו לא לעוטף עזה, לא פוטרה מעבודתה ואיננה מתקשה למצוא מו"ל לספריה. יכול מאד להיות שקשה לה עכשיו לפרסם בחו"ל - אז קשה לה. שתתמודד. לרוב הסופרים העבריים קשה לפרסם גם בארץ, ולרובם אין במה בעיתון "הארץ" לילל על כך. אם עיתון "הארץ" כל כך דואג לספרות העברית, יהיה נחמד אם הוצאת שוקן תוותר על דרישת  תשלום מהסופרים כדי לקרוא את כתב ידם – רק עבור הקריאה. אני לא מדברת על תשלום עבור הוצאת הספר. לבקש תשלום עבור הוצאת ספר זה שיקול כלכלי. לבקש תשלום עבור קריאת כתב-יד שלא מחייבת לכלום זאת חזירות. והסופרים העבריים, שלא לדבר על סופרות, הרבה יותר עניים מהמו"לים, ולרובם אין אפילו משרה בעיתון "הארץ", אפילו לא בשכר העלוב שעמוס שוקן משלם לאנשים, כשהוא בכלל משלם.

אם בן אדם חושב שהחרם על ישראל מוצדק, בגלל ההרג של יותר משבעים אלף פלשתינים בעזה, אז שישלים עם זה שגם הוא נפגע במידה כזו או אחרת מהחרם, שאף אחד לא מת ממנו. בסך הכל מדובר בפגיעה מוגבלת. מעט מאד סופרים ישראלים בכלל מצליחים לפרסם בחו"ל ולהשתכר מכך, ורוב הסופרים ממילא אינם יכולים להתפרנס מספרות ורק רוצים שיקראו אותם, ובמקרה הכי גרוע הם יכולים לפרסם את יצירותיהם באינטרנט, ואם הם נורא רוצים שיקראו אותם גם בחו"ל, הם יכולים לפרסם באנגלית ואז ממילא יקראו אותם גם בחו"ל, כי כשמשהו עולה לאינטרנט, אפילו בפלטפורמה נישתית, מי שמעוניין לקרוא כבר איכשהו מגיע. כמובן כל סופר רוצה שיפרסמו אותו מו"לים נחשבים ושאולי גם ישלמו לו, אבל רוב הסופרים לא זוכים לכך וזו ממש לא סיבה להתבכיין. אם מישהו מזועזע מההרס והמוות שזרעה ישראל בעזה, ולו גם בתגובה לטבח החמאס באזרחיה, שיגלה קצת פרופורציות, ולא יתבכיין על זה שמחרימים אותו בחו"ל או שסאלי רוני לא רוצה להתראיין אצלו, או לא רוצה שיתרגמו את ספריה לעברית, או מציבה תנאים לפרסומם בעברית שבעיניי הם משפילים. אפילו אם רנדום האוז היו מסכימים לפרסם ספר שלי ולהפיץ אותו בארצות-הברית, לא הייתי מסכימה שיַתנו איתי תנאים לגבי אמונתי הפוליטית, וזה שאני חושבת שישראל התנהגה ועדיין מתנהגת בעזה בצורה נפשעת וכמעט בכל יום הורגת חפים מפשע, ממש לא שייך לעניין. יש דבר שנקרא כבוד עצמי. כבוד עצמי זה אומר שאתה לא מסכים שמישהו יתנשא עליך ויציב את עצמו כמפקח על עמדתך המוסרית, והאופן שבו אתה בוחר לבטא אותה. כבוד עצמי זה גם לא להתבכיין כשאתה סובל ממשהו שאתה בסך הכל מצדיק או לפחות מבין.

.ב"הארץ" כותבים המון על סאלי רוני, סופרת שבכלל לא שמעתי עליה ומעולם לא קראתי, שזה כמובן לא אומר הרבה. אני די זקנה והסופרות האהובות עלי הן נטליה גינצבורג ואליס מאנרו שכבר לא בחיים, ובשנים האחרונות שמחתי להתוודע לאליזבת סטראוט האמריקנית שתיבדל לחיים ארוכים. לפי מה שהבנתי סאלי רוני לא ממש מכוונת לקוראים כמוני. אבל אם הייתי נורא רוצה לקרוא אותה הייתי משיגה את הספר במקור וקוראת אותו, כפי שאני עושה בעצם כל הזמן עם סופרים שמתורגמים לעברית או שלא. אני מניחה שרוב האנשים שחשוב להם לקרוא את סאלי רוני, ושכנראה קוראים גם את עיתון "הארץ", יכולים לקרוא אנגלית, שהיא שפה שבוגרי תיכון ישראלי אמורים להיות מסוגלים לקרוא בה ספר, כך שהשאלה אם יתרגמו אותה לעברית או לא היא שאלה די שולית, וכל העניין הוא סמלי, ולכן עוד פחות ראוי לדון בו במציאות שבה חיי אדם מאוימים, ובפרט אם אתה מצהיר על עצמך כמי שאובדן חיי אדם כואב לך.

לעאל מתלוננת על כך שעמדות פוליטית הופכות לאביזר אופנתי, אבל זה טבען של עמדות פוליטיות. גם בישראל יש לא מעט אנשים שנזכרו להסתייג מנתניהו כשהפופולריות שלו שקעה בעקבות מחדל השביעי באוקטובר. גם בישראל יש אנשים, למשל כמה מכתבי "הארץ", שהתנאו בתמיכתם במפלגת מר"ץ כשהדבר נחשב לאליטיסטי, אבל כשמר"ץ המוכה נזקקה במיוחד לקולותיהם כדי לעבור את אחוז החסימה, היפנו לה עורף ורצו להצביע ללפיד, האיש שלא רצה לשבת עם הזועביז, וגם לא רצה לצאת לרחובות עם אנשים שנעמדו מול מכת"זית, והיום, אותם כתבים מטיפים מוסר לכולנו, ומסבירים איך צריך לנהוג כדי שלא נחזור על הטעויות שהם עשו, ולא הפחיתו אפילו גרם מהתנשאותם על קוראיהם ושאינם קוראיהם. אנשים אוהבים לאבזר את עצמם בלבוש אופנתי, בדעות אופנתיות, באנטישמיות אופנתית. אופנה זה דבר חשוב ומשפיע. עכשיו אופנתי בעולם להגיד שישראל מבצעת רצח עם בעזה ולכן צריך להחרים את כל הישראלים, ולא אופנתי לדבר על השואה, או על טבח השביעי באוקטובר. אופנות באות והולכות. מה שחשוב עכשיו זה להעיף את ממשלת הטבח ולהפסיק את ההרג בעזה, את פרעות המתנחלים ביהודה ושומרון ואת כל המלחמות, גם באיראן, כמובן. למען עצמנו צריך לעשות את זה, כדי שנוכל לחיות במקום אנושי. כדי שנוכל לחיות פשוטו כמשמעו. החרם בינתיים יחכה לזמן שבו נפסיק להרוג ולהיהרג.     

 

 

פולקר שלנדורף / הבית על שפת האגם

 

פעם, לפני המהפכה המשטרית ולפני טבח שמחת-תורה, הייתי מחכה בקוצר רוח לפסטיבל הסרטים בסינמטק ירושלים, שהביא תמיד סרטים שלא יוקרנו בבתי הקולנוע בישראל, או יוקרנו זמן רב אחרי הפסטיבל. בעצם זה היה לא רק לפני המהפכה המשטרית. כבר בקורונה הפסקתי ללכת למקומות שהרבה אנשים מתקבצים בהם. בעצם כבר שש או שבע שנים שום דבר איננו כפי שהיה קודם, ובין השאר מיעטתי לראות סרטים בכלל וגם בפסטיבל הסרטים שכל כך אהבתי בעבר מיעטתי לבקר.

השנה הייתי צריכה להיות שמחה יותר, כי כל החטופים החיים חזרו. לגבי אלה שחזרו בארונות, היה רק עצב. רק אדם חסר מצפון יכול להתגאות בהחזרה כזו ולבקש מחיאות כפיים. ומכיוון שהאדם חסר המצפון עדיין בשלטון, המועקה עודנה נמשכת, ולא תחלוף עד שהמצב ישתנה. כשקיבלתי את רשימת הסרטים בפסטיבל, אפילו לא היה לי חשק לעיין בה. רק בערב יומו האחרון של הפסטיבל משהו השתנה אצלי, אינני יודעת מדוע, והלכתי ביום האחרון לצפות בסרטו החדש של פולקר שלנדורף, שנקרא בעברית "הבית על שפת האגם", ובגרמנית נקרא "חיפוש בית" (Heimsuchung), כשם ספרה של ג'ני ארפנבק שעליו הוא מתבסס, ומשרטט את תולדות גרמניה במאה העשרים דרך סיפור דייריו של בית על שפת אגם סמוך לברלין במדינת המחוז ברנדנבורג.

הסרט מתחיל כמו אגדה. חלקת היער שעדיין לא נבנה בה הבית היתה אמורה להיות ירושתה של קלרה, בתו הצעירה של ראש העיר, שאמה מתה בלידתה. אבל קלרה נכנסה להריון מחברה הדייג, ואביה מתעלל בה עד שהיא מואסת בחייה. קלרה מטביעה את עצמה באגם כשהיא זועקת "אמא, אמא". זה איננו ספוילר, כי מדובר רק בפתיח לסרט, שמצולם בגוונים עכורים, כמו עבר מיתי, למרות שהוא מתרחש במקביל לפיצול חלקת היער המיועדת לקלרה לשניים, ומכירת אחת החלקות לאדריכל שבונה שם בית לאהובתו הצעירה, עוד בטרם התגרש מאשתו שעליה איננו יודעים דבר. האהובה היא קדרית, וכשאיננה מכיירת, היא שוחה באגם. בכל עת שמישהו בסרט נכנס לשחות באגם ציפיתי שהוא ייתקל בגופתה של קלרה, אבל קלרה שטבעה עם עוברה הלא רצוי איננה נזכרת עוד בסרט בשום צורה. זו אני שלא הפסקתי לחשוב עליה כל הסרט, ולחוש מועקה שאולי הבמאי לא התכוון לגרום לצופים לחוש, ואולי כן. שלנדורף מאד מנסה בסרט לתאר ביושר את תהפוכות ההיסטוריה הגרמנית, וגם לומר משהו על היחס לנשים ועל השינויים במעמדן. אבל לפחות מבחינתי חשתי בסרט הרבה פחות התייחסות לגורלן של נשים כנשים, והרבה יותר משמעות לגורל המשותף להן ולגברים, גורל שנחרץ על פי זהותן הלאומית והפוליטית, והרבה פחות עקב היותן נשים. מבחינה זו סיפורה של קלרה לא ממש מתחבר להמשך הסיפור, ואולי לכן הוא נעלם מיד ולא נזכר עוד. הסרט משקף חברה מאד שמרנית, אולי מפני שמדובר במזרח גרמניה. גם בדור שנולד אחרי המלחמה כולם מתחתנים.

את החלקה השנייה ב"יער של קלרה" רוכש תעשיין טקסטיל יהודי, שמזמין את שכנו האדריכל לבנות גם עבורו בית. התעשיין רוכש את החלקה עבור חתנו, הרופא היהודי ד"ר קפלן שנשוי לבתו, ולהם בת קטנה בשם דוריס. שתי המשפחות השונות כל כך, האדריכל ואשתו נטולי הילדים ושלושת הדורות של המשפחה היהודית, חיים בשלום ובאחווה, אך כאשר עולה המשטר הנאצי, והיהודים מנסים להימלט, האדריכל מנצל את מצוקת היהודים כדי לקנות את חלקתם במחצית מערכה האמיתי. היהודים לא יצליחו להימלט. כולם יישלחו אל מותם. אבל בסרטו של שלנדורף אין רואים הרג ומוות. אלה רק נרמזים. גם לא רואים בסרט גופות. מי שמת גופתו נותרת באגם או נקברת בארון מפואר. היער שבו מצולם הסרט נותר יפהפה בחלוף העונות, ורוב הזמן הוא מצולם בשמש הקיץ, כשהעצים מלבלבים, השיחים ירוקים והכל פורח, ומימי האגם כחולים וצלולים כבגלויית תיירות.

לאחר המלחמה יבחרו האדריכל ואשתו להישאר בבית, אך הוא יופקע מהם ויועבר לרשותה של סופרת קומוניסטית מקורבת לשלטון שלחמה בנאצים. היא מתנגדת לרכוש פרטי, אך דואגת שאיש לא יגזול ממנה את האחוזה שקיבלה לרשותה כרכוש המפלגה ובזכות קשריה הטובים. שלנדורף איננו חוסך בתיאור צביעותה של פעילת המפלגה, שמנצלת את קשריה ואת כל סובביה, ובעוד רוממות האידיאולוגיה הקומוניסטית בפיה, היא חיה בעצם כבעלת אחוזה קםיטליסטית לכל דבר. בזקנתה, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי שהיה תכלית חייה, גם היא תטביע את עצמה באגם, לאחר שנים של חיים נוחים על שפת האגם. ההתאבדות שלה אמורה לשקף את הטרגדיה של תומכי הקומוניזם, אבל היא מתקשה לשבור את הלב.

לאחר מותה שואפת נכדתה לרכוש את הבית שבו בילתה ילדות מאושרת. אך הבית יועבר לבעלים אחרים ובסופו של דבר ייהרס.

יש בסרט איזו תחושת חד-גדיא: כל דייר טורף את קודמיו ולבסוף נטרף בעצמו. היהודים הנרצחים והעבר הנאצי עולים לתודעה כשצרור מכתביהם, שנטמנו בגומחה נסתרת, מתגלה ומזכיר את חטאי העבר, אבל זכרם איננו גורם לאיש לחשוב שאולי השיג את הבית שלא בצדק, ואולי לכן נלקח ממנו לימים. בתחושתי שלי, הדמויות היחידות בסרט הנוגעות ללב ומעוררות הזדהות הם בני המשפחה היהודית, הם וכמובן קלרה, שנעלמה מבלי להשאיר עקבות והפכה למעין אגדה קדומה. כל הגרמנים שמתגוררים בבית נראו לי צבועים ומרושעים, ואינני יודעת אם זו היתה כוונת הבמאי, או שזו תחושתי שלי. אף לא אחת מהדמויות הגרמניות בסרט נגעה ללבי, למעט קלרה האומללה בהופעתה הקצרצרה בראשיתו. האדריכל ואשתו הם אופורטוניסטים, והסבתא הקומוניסטית שנכדתה היא זו שכביכול מגוללת את הסיפור, היא צבועה ונצלנית, ואין שום קשר בין האידיאולוגיה המוצהרת שלה לחייה האמיתיים. גם הנכדה שמשוכנעת שהבית על שפת האגם מגיע לה בירושה, לא עוררה בי אהדה. את ספרה של ג'ני ארפנבק לא קראתי, ואינני יודעת האם הסרט משקף את הספר, והאם התחושה המעיקה שיצר בי נובעת מהסיפור הכתוב או מהסרט כפי ששלנדורף יצר אותו: ראיתי אנשים רעים למדי חיים בנוף יפהפה, ואם יכולתי להסיק מסקנה כלשהי מהסרט, היא שאנשים הם לרוב רעים ונצלנים, ושאת העוולות הנוראות שהם גורמים לזולתם אי אפשר לתקן, והעובדה שרבים מהם נענשים על חטאיהם, איננה מנחמת.

 

 

 

דרעי בממשלה ושאר הפרות של פסקי בג"ץ

 

דיברו הרבה על המתקפה של דרעי על הרמטכ"ל, בזמן שהוא עצמו יושב בישיבות קבינט ושולח את הלא-חרדים להילחם ואפילו למות, בעודו מתגאה בנכדיו העריקים. משום מה לא הזכירו את העובדה שדרעי מנוע בכלל מלכהן כשר בממשלה מתוקף פסק-דין של בג"ץ, וזאת בעקבות הסדר טיעון שנערך עימו בעקבות הרשעתו בשנת 2022 בעבירות מס, והקלה בעונשו ממאסר בפועל למאסר על תנאי, בעקבות התחייבות שנתן לשופט לפרוש מן החיים הפוליטיים, התחייבות שהתכחש לה לאחר הבחירות האחרונות, כאשר ביקש להצטרף לממשלת הטבח, אך בג"ץ חייב אותו לכבד את דבריו, מכיוון שבזכותם זכה להקלה בעונשו.

כיצד איפוא יושב דרעי בישיבות ממשלה ובישיבות קבינט כביכול היה שר בכיר? נתניהו "מזמין" אותו לישיבות. לנתניהו יש אכן סמכות לזמן לישיבות ממשלה בעלי תפקידים שעשויים לתרום לישיבה, אבל דרעי נמצא שם בגלל הקשר הפוליטי בינו לבין נתניהו, והמחויבות ההדדית ביניהם לתמוך איש ברעהו, שמעמידה לרשות נתניהו את המנדטים של ש"ס, שבלעדיהם לא היתה לו ממשלה.

רבים הזדעזעו חהכרזת הממשלה שלא תכבד את פסק הדין של בג"ץ לגבי מועצת הרשות השנייה, כאילו מדובר בפסק-הדין הראשון שהממשלה איננה מקיימת. אבל בפועל הממשלה איננה מצייתת לפסקי הדין של בג"ץ  לאורך כל הקדנציה שלה, והפיכת דרעי לנוכח קבוע בישיבות הממשלה הוא אולי ההפרה הממושכת והקבועה ביותר של פסקי הדין של בג"ץ, ושל רוח פסקי הדין. אדם שנקבע שאיננו ראוי לכהן כשר בשל עבירות פליליות, ובשל הבטחתו לבית המשפט שבכוונתו לפרוש מהחיים הפוליטיים, למעשה מכהן כשר לכל דבר, יושב בישיבות ממשלה וקבינט, ונוכחותו בהן הפכה לכה מובנת מאליה עד שאיש אינו מציין שמדובר בהפרת פסק-דין של בג"ץ. כל נוכחות של דרעי בישיבת ממשלה או קבינט היא יריקה בפרצופו של בג"ץ.

כמובן שזה איננו המקרה היחיד: הממשלה המשיכה להתנכל ליועצת המשפטית לממשלה ולהתעלם מחוות-דעתה גם לפני החוק הדיקטטורי שהעבירה השבוע, ובכך כמובן הפרה את החלטת בג"ץ שהיועצת ממשיכה בתפקידה, ולממשלה אין סמכות להדיח אותה. איתמר בן-גביר ממשיך להתערב בעבודת המשטרה ומונע קידום של קצינים שאינם לרוחו, וכמובן יריב לוין נמנע ממילוי תפקידו ואיננו מכנס את הוועדה למינוי שופטים, כדי שלא תוכל למנות שופטים שאינם לרוחו. הממשלה ומשרתה הנרצע יו"ר הכנסת אמיר אוחנה אינם מכירים בבחירתו של יצחק עמית לנשיא העליון ומפיצים שקר מכוער ש"עמית בחר את עצמו". עמית כמובן נבחר כחוק בוועדה לבחירת שופטים ועל פי המסורת של מינוי השופט הוותיק ביותר בעליון לנשיא, אך מאחר שיריב לוין חפץ במינוי שופט אחר, הוא מסרב להכיר בבחירה וטוען ש"עמית בחר את עצמו", שזו עלילה. ולסיום, נתניהו גם איננו ממהר להורות לכנסת להצביע מחדש על מינוי מבקר המדינה, לאחר שבדרך פלא כמה חברי כנסת מהליכוד צילמו את עצמם, בניגוד לחוק המחייב חשאיות בהצבעה, מצביעים עבור ראבילו, כמצוות נתניהו, וטוענים שלבג""ץ אין סמכות לבטל את ההצבעה שמפרה את החוק שחוקקה הכנסת. לבג"ץ דווקא יש סמכות לחייב את הכנסת לנהוג על פי החוקים שהכנסת חוקקה. אבל כשמדובר בממשלה של עבריינים ופושעים, קצרה ידו של בג"ץ מלגרום לה לשוב מסורה.

מרית בן-ישראל / מותה ומותה של אמא שלי

 

אל תתאבדו בבקשה. גם אם אתם חולים מאד או זקנים מאד, אל תתאבדו בבקשה. הניחו לטבע לעשות את שלו בזמן שלו, ואל תנסו לחסוך סבל, כי כנראה תוסיפו סבל. זה לפחות מה שקרה לרות בן-ישראל שניסתה לשתות סם שינה בכמות קטלנית, אבל במשך שבועיים התנודדה בין חיים למוות, וסבלה מאד, וצעקה מכאבים, ונזקקה למורפיום כדי למות בפחות סבל. את המורפיום אפשר לקבל בטיפול בית. הרופאים והאחיות המטפלים יעניקו אותו לחולה שיזדקק לו. אל תנסו לבד.

זו המסקנה שלי מספרה של מרית בן-ישראל, "מותה ומותה של אמא שלי". המחברת דווקא טוענת שזכתה לפרידה הנכונה והטובה, ועם בואם של אנשי מגן דוד אדום היתה, להפתעתם, שלווה ומחויכת. אבל אולי שמחה שהשבועיים של טיפול באם המתנדנדת בין חיים למוות הסתיימו סופסוף במוות שלם וגמור? את כותרת המשנה של הספר הזה: "סיפור אהבה", לא הצלחתי בכלל להבין. רות בן-ישראל, על פי עדותן של בנותיה, לא היתה אם אוהבת. היא היתה בראש וראשונה רעייתו המסורה ושותפתו לדרך של איש מפא"י גדעון בן-ישראל, שאולי הכי מתאים להגדירו כמנהיג פועלים, שהקדיש את חייו לפעילות כאיש הסתדרות וחבר כנסת, לסיוע לעולים חדשים, לעובדים ולגימלאים, ויחד עם אשתו, שניהם משפטנים במקצועם, הם קידמו חוקי הגנה על עובדים, נשים ואזרחים ותיקים. הם היו בראש וראשונה אנשי ציבור, שאכן הקדישו את חייהם לטובת הציבור, והניחו את הטיפול בילדיהם במידה רבה בידי הסבים ובמיוחד הסבתות. היה לך מזל שאבא מת לפנייך, אומרת מרית לאמה, והיית יכולה לפתוח את הלב גם לאנשים אחרים, ואפילו לסביון [אחותה] ואליי.", ואמה עונה "כן, אתן הייתן שלב ב'". כמה נורא, אני חושבת לעצמי, לחכות שאביך ימות, כדי לזכות בלבה של אמך יולדתך. אבל מה שנורא באמת היא הטבעיות שבה הן דנות במצב הזה, שהיה שובר את לבם של רוב בני האדם: מקומן המשני בלב אימן. ואילו אביהן, דמות דומיננטית בציבור ובפוליטיקה הישראלית, כמעט ואיננו קיים בחיבור הזה, והמעט שנאמר עליו מרוחק מאד. וזה לא שמרית בן-ישראל איננה מתייחסת למחירו המשפחתי של הפמיניזם, אבל היא מעדיפה להרחיק את הדיון לסבתא רבתא אחת, שהקדישה את חייה לצדקה, והפקידה את הטיפול בעשרת ילדיה בידי בתה הבכורה. מרית שואלת את השאלה, מי ישלם את מחירו של כל הפמיניזם הזה, אבל על המחיר ששילמו היא ואחותה היא מספרת כאילו מדובר באנקדוטה משפחתית משעשעת ולא בשברון-לב.

בכלל הספר הזה, בניגוד לכל הציפיות, משעשע. הוא גדוש סיפורים משפחתיים עסיסיים בכיכובן של דמויות צבעוניות ויוצאות דופן, סבים וסבתות רבי יוזמות וכישרונות, וכמוהם גם רות בן-ישראל מתגלה כאמנית מתוסכלת, רקדנית וכוריאוגרפית, ציירת ומוסיקאית, שעקב לחצי הוריה ויתרה על מימוש כישרונותיה בצעירותה, ושבה אליהם רק בזקנתה, מאוחר מדי. מרית היא זו שהיטיבה ממנה לממש את כישרונותיה האמנותיים, ואולי גם למצוא סיפוק ואושר. נדמה שהריחוק הרגשי הותיר את האם כדמות נערצת, גם לאחר מותה, אבל גם חסם את האפשרות לקרבה אנושית אמיתית, שיש בה גם החמצה וצער. הן הירבו לצחוק ביחד, וגם בשבועיים האלה של הטיפול המייגע והמזעזע כאחת באם הגוססת הירבו לצחוק, אבל צחוק הוא גם דרך לבטא מבוכה ובלבול, ולאו דווקא רגש עמוק. היחיד שיכולתי להזדהות עם רגשותיו היה בן-זוגה של מרית, שנפרד מן האם לפני שבלעה את סם השינה שאמור היה להמיתה בתוך שעה שעתיים והכזיב, ואמר שאיננו מסוגל להיות נוכח בתהליך ההוצאה להורג העצמית הזו. הוא הגיע מדי יום לבקר, אבל נשאר בקומה הראשונה, ולא עלה לקומה העליונה שבה שכבה במיטתה בין חיים למוות. מניסיוני המשפחתי למדתי, שטיפול מסור בנוטים למות איננו מבטא בהכרח אהבה ומסירות. לפעמים מצטיינים בו דווקא מי שיש להם חשבונות בלתי סגורים עם המת או אינטרסים כאלה ואחרים. אולי אי אפשר להימנע מכך, אבל תחושתי שלי כקוראת היתה שמרית בן-ישראל איננה מעזה לחשוף בכנות את יחסיה עם אמה, וגם לא לדון בכנות בהתרחשות הנוראה הזו, של התאבדות שהשתבשה והפכה לשבועיים של גסיסה, חלקה בלא הכרה, אבל חלקה ביסורי גוף ונפש. חשתי שהיא מעדיפה ליפות מעט גם את היחסים וגם את האירועים, לברוח למיתולוגיה משפחתית, ולהדחיק כאב, משברים, התלבטויות ואולי גם חרטות. וכן, אני מתנגדת בכל לבי להתאבדות, אבל גם מי שמאמין בצדקתה, לא ייתכן שלא יהיו לו לפחות תהיות האם זו הדרך הנכונה, האם אין בכך אכזריות כלפי בני משפחתך, מטלה כבדה מנשוא, לסייע לך להמית את עצמך, ומה מרגישים מאוחר יותר, האם באמת הכל כל כך משחרר ואין כלל רגשי אשמה או חרטות, או חרדות או צער? לי אישית קשה להאמין בכך.

 

מרית בן-ישראל, מותה ומותה של אמא שלי, הוצאת אלטנוילנד, ישראל, 2025 , 154 עמ'.     

עוד גזענים

 

אינני יודעת מדוע חילי טרופר עזב את בני גנץ כדי לחבור למפלגה אחרת, שגם היא איננה עוברת את אחוז החסימה. את חילי טרופר אני זוכרת בעיקר כמי שמנסה לגזור גזירה שווה בין מפלגות שמאל כמו מר"ץ, שמבקשות להגיע לפיוס ושלום עם הערבים, ולהכיר במדינה פלשתינית עצמאית, לבין מפלגות הימין של בן-גביר וסמוטריץ', שמעוניינות להתנכל לפלשתינים ולגרש אותם מבתיהם ומאדמתם וגם עושות הכל כדי לעודד אלימות נגד פלשתינים שתביא לגירושם, כאילו רדיפת שלום גם היא פשע נגד האנושות. הגזירה השווה הזו מאפשרת לטרופר לנרמל את הגזענות שלו עצמו כלפי ערבים, ואת קרבתו הרעיונית הרבה יותר לימין הלאומני האלים מאשר לשמאל הפציפיסטי.

יועז הנדל שייך במוצהר לימין הגזעני, ובשל גזענותו מנע מבני גנץ להקים ממשלה עם מפלגות ערביות, ממשלה שכמותה הוקמה בסופו של דבר על ידי יאיר לפיד ונפתלי בנט בשותפות עם מנסור עבאס. מי יודע כיצד היו הדברים מתגלגלים לו הורחק נתניהו מהשלטון מוקדם יותר, ואולי אפשר היה למנוע כך ממדינת ישראל ותושביה אסונות שנתניהו הביא עליהם. יפה כמובן שיועז הנדל התנדב לשירות מילואים ארוך, ואת זה אני אומרת בלי שום ציניות. מול הניסיון המחפיר לפטור את החרדים משירות צבאי, שאולי יהפוך בימים הקרובים לחוק, שותפות בשירות הצבאי בהחלט ראויה להימנות על דרישות הסף לכהונה בכנסת, אבל אין די בכך. מי שמעדיף את המשך שלטון נתניהו על פני ממשלה בשותפות יהודית-ערבית, איננו ראוי אפילו לקול אחד ממתנגדי נתניהו.

כל חברי הכנסת שבוחנים אפשרות להקמת מפלגות חדשות הם אנשי ימין, שהדבר היחיד המשותף להם הוא יחסם הגזעני לערבים, שמאפיין את הימין הישראלי כולו, ולמרבה הצער גם לא מעט ממה שמכונה "מרכז" ובעצם הוא ימין מתון יותר, כזה שאיננו שולל לגמרי פשרות עם הפלשתינים, אבל איננו מעוניין בשותפות אמיתית עם אזרחי ישראל הערבים, ואפילו לא עם מפלגתו של מנסור עבאס שמייצגת במידה רבה אוכלוסיה בדואית, שרבים מבניה משרתים בצה"ל, ושעשרות מבניה נרצחו בטבח שמחת-תורה בידי אנשי חמאס, שכשם שלא חסו על נשים ותינוקות יהודים, לא חסו גם על נשים ותינוקות מוסלמים. אפשר היה לצפות שדווקא הטבח הנורא, שכפה על יהודים, בדואים, תאילנדים ונפאלים, שותפות גורל בנסיבות מחרידות, ייצור קירבה ושיתוף פעולה, אבל מסיבות שאני מתקשה להבין, דווקא המפלגות שהיו שותפות להקמת ממשלת השינוי בשותפות מנסור עבאס, שהתגלה כשותף נאמן וסולידרי, מצהירות בראש חוצות שלא תקמנה ממשלה עם ערבים, ובכך יורות לעצמן ברגל. ממשלה משותפת ליהודים וערבים, שתבנה שיתוף פעולה פוליטי בין אזרחים שוחרי שלום שרוצים לקדם פיוס בין העמים ותרומה משותפת לשיקום המדינה הפצועה והמדממת מאסון השביעי באוקטובר, ממשלה שתחפש ריפוי לפצעים וחיבור מחודש לקרע שנוצר בין העמים בעקבות הטבח, היא בעיני לא אילוץ אלא מטרה. לא צריך לפחד מהאשמות השווא של הימין הפשיסטי, כאילו טבח השביעי באוקטובר הוא תוצאה של הסכמי אוסלו או ההתנתקות. ההיפך הוא הנכון: דווקא הקיפאון ביחסים עם הפלשתינים, עקיפתם בהסכמי השלום עם מדינות המפרץ, וההתגרות הבלתי פוסקת של איתמר בן-גביר בהר הבית, הם אלה שחיזקו את החמאס ודחפו אותו לתכנן את הטבח. הממשלה הלאומנית שעסוקה כל העת בניסיונות טרנספר של הפלשתינים, היא זו שגם הביאה על ישראל את האסון, וגם מאפשרת לחמאס להציג את עצמו ברחבי העולם כלוחם לחירות הפלשתינים, ולא כארגון טרור פונדמנטליסטי שפועל לרצח יהודים באשר הם יהודים ולהרס מדינתם. עצוב מאד שהשואפים להחליף את ממשלת הטבח, דבקים בגזענות במקום להציב חזון של פיוס ושיתוף שיוביל לדרך חדשה.

ההתפארות של בצלאל סמוטריץ'

 

ההתפארות השקרית והמקוממת של בצלאל סמוטריץ', כביכול הוא אחראי להשבת החטופים, קוממה רבים, ורבים גם הזכירו את המניע הפוליטי של בנימין נתניהו למנוע עסקה כוללת להשבת החטופים כדי להמשיך את המלחמה, בהנחה שמצב מלחמה מתמשך יסייע להישארותו בשלטון. אבל נדמה היה לי שנמנעים מלהזכיר את המניעים של סמוטריץ' עצמו להפקרת החטופים, וחשוב להזכיר אותם, כי הם חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה שהוא ואנשי מפלגתו מקדמים.

טענתו של סמוטריץ' שהשבת החטופים איננה המטרה החשובה ביותר, והתנגדותו לעסקאות, נעשו מתוך הזיית גירוש תושבי עזה והתנחלות באדמתם, הזיה שחלקו בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק, איתמר בן-גביר, יצחק גולדקנופף, דניאלה וייס, וגם חברי ליכוד כמו גילה גמליאל, שהתפארה בתכנית הטרנספר שלה, שלכאורה תאמה את תכניתו של טראמפ להעברת תושביה של עזה למקום אחר והפיכת עזה לסוג של לאס-וגאס, תכנית שננטשה במהרה כמו התבטאויות הזויות אחרות של דונלד טראמפ, שכל אדם שפוי הבין, שגם אם מתעלמים משאלות מוסריות ומשפטיות, אין לתכניות אלו שום היתכנות מעשית.

כאשר אפשר היה לקיים עסקה כוללת להשבת החטופים וסיום המלחמה בעזה, דנו סמוטריץ' וסטרוק כמה מתושבי עזה יוכלו לגרש בכל יום, איתמר בן-גביר הבטיח לבנות לשוטרי משטרת ישראל שכונה בעזה, יצחק גולדקנופף הזה על בניית שיכונים לחרדים בעזה המפונה, ודניאלה וייס התרוצצה בעזה – מקום שאזרחים שפויים אינם מורשים, ומן הסתם גם לא מעוניינים במיוחד, להסתובב בו, וכבר הכינה תכנית להקמת התנחלויות מצפון עזה ועד דרומה.

כמובן הם לא התכוונו לבצע הכל לבדם. הם היו משוכנעים שטראמפ וכל העוצמה האמריקנית יעמדו לצדם, והם בהחלט ראו בצה"ל קבלן ביצוע לגירוש הנפשע, שהוא פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, אבל מבחינת הוזי ההתנחלות בעזה, אין לדברים אלה כל חשיבות: אנשים שאינם מייחסים שום חשיבות לחיי אדם, לזכויות אדם, לחוק ומשפט, לסבל אנושי, אינם מייחסים גם שום חשיבות לדעתו של הציבור הישראלי על תכניותיהם. מבחינתם הם שליחיו של האל, ושאר בני האדם צריכים לעמוד לשירותם, גם כאשר מדובר בביצוע הפשעים החמורים ביותר. זה לא שהם אינם מכינים את הקרקע: כבר שנים מסבירים בימין שלא צריך להיות כל כך נגד הנאצים. נתניהו טען כידוע שהיטלר בכלל לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי נתן לו את הרעיון, והקנצלרית באותם ימים אנגלה מרקל נאלצה ללמד אותו היסטוריה ולהסביר לו שהיטלר דווקא רצה מאד להרוג יהודים, וגם די הצליח בכך. לאחרונה הורה ראש השב"כ דוד זיני להפסיק את נסיעות אנשי השב"כ לאושוויץ. רק זה חסר לימין ההזוי: שאנשים יגיעו למסקנה שגירוש ורצח הם פשעים נוראים נגד האנושות. הם עוד עלולים לסרב לתת יד לביצועם, ולהחמיץ את חזונם הדגול של הזויי הקואליציה.

טראמפ, שבניגוד לסמוטריץ' מדבר אנגלית, למזלו זו שפת אמו, והוא גם מדבר עם אנשים שאינם גרים בהתנחלויות, ואפילו אינם בני עמו, חלקם אפילו ערבים, או תורכים, או סינים, הבין די מהר שהדיבורים על גירוש תושבי עזה מקוממים חלק נכבד מהאנושות, ועדיף לחדול מהם, אם הוא רוצה להמשיך ביחסי מסחר תקינים עם מדינות הנפט העשירות, וגם עם החותן הלבנוני שלו, שגייס עבורו לא מעט מצביעים. באוקטובר 2025, לאחר שנתיים שבהם ישראל נלחמה בעזה, החליט טראמפ שמספיק ודי, ואילץ את נתניהו להסכים לסיום המלחמה, ואת חמאס להחזיר את כל החטופים, או ליתר דיוק את אלה מהם שנותרו בחיים ולא נרצחו בשנתיים שבהן הופקרו על ידי הממשלה, בעוד סמוטריץ' וחבריו הוזים על גירוש העזתים והתנחלויות בעזה.

לא היה קשה לחוש כיצד אותם ביביסטים פשיסטים מיהרו לשכוח את הימים הארוכים והמענים שבהם הכפישו את החטופים, את משפחותיהם ואת תומכיהם, והאשימו אותם בבגידה, בשיתוף פעולה עם חמאס ובמה לא. כעת אומצה אופנה חדשה: נתניהו ושריו, ובפרט אלה שמנעו עסקאות והביאו למותם של עשרות חטופים בשבי, החלו להסביר שבכלל רק בזכותם החטופים השתחררו, ועל שיבתם של החטופים, ארבעים וששה מתוכם בארונות, מגיעות לנתניהו ולממשלתו מחיאות כפיים אדירות, שהרי אין שום הבדל בין מי שמחזיר חטופים חיים למי שמחזיר אותם בארונות. נתניהו מתגאה שהחזיר את כולם, ארבעים וששה במצב גופה, סמוטריץ' מסביר שבזכותו הם חזרו, אברי גלעד שכח את הימים שבהם המליץ לחטופים למות בשקט בשבי, ואפילו עמית סגל שכח להסביר שהמאבק להשבת החטופים נבע רק מרצון להפיל את נתניהו.

כי אם כבר חלום גירוש העזתים וההתנחלות בעזה גווע, או ליתר דיוק התפוגג, וחלום טראמפ כפטרון המתנחלים התגלה כהזיה, כפי שהיה כל העת, וממשלת נתניהו התגלתה כפי שהינה: גם הזויה, גם מרושעת וחסרת אנושיות, שלא לומר נפשעת, וגם מטפחת חלומות שוא מנותקים מהמציאות, מדוע לא למהר ולאמץ את ההישג שהביאו אחרים, בתקוה שכולם ישכחו שכל הזמן פעלתם נגד, ואם לא הצלחתם להגשים את חלומכם, לפחות תקחו חלק במה שכן קרה במציאות?

אלא שיש בעיה אחת: הזיכרון. דחיית העסקאות ותוצאותיה הנוראות חרותות לא רק בזכרונם של הנפגעים הרבים, אלא צרובות בבשרם של מי שאיבדו את קרוביהם וחבריהם, או היו עדים לענותם וסבלם, או חוו את ההכפשות, ההתנכלויות, היריקות והעלבונות מצד מעריצי נתניהו, שבעודם מאיימים ויורקים על הנאבקים להשבת החטופים, הקפידו לזעוק "רק ביבי", או "ביבי המלך", למען ידעו הכל שלוחיו של מי הם. לו רק היה אפשר למחוק את הזיכרון הזה מלבבות האנשים.

אבל הזיכרון הוא עקשן, וגם האמת.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                             

וו.ה.אודן / כשיצאתי ערב אחד

 

התרגום מוקדש לניצן וגיא ליום נישואיהם

 

וו.ה. אודן / כשיצאתי ערב אחד

 

כשיצאתי ערב אחד

וברחוב בריסטול צעדתי מטה

ההמונים על המדרכה

היו שדות קציר של חיטה.

 

ולמטה ליד הנהר הגואה

שמעתי שירת אוהב מזדמרת

תחת קמרון המסילה:

"האהבה איננה נגמרת.

 

"אוהבך, יקירה, ואמשיך לאהוב

עד שאפריקה לסין תתחבר,

ויקפוץ הנהר מעל ההר,

ודג האלתית ברחוב יזמר.

 

"אוהבך עד שהאוקינוס

יקופל ויתלה לייבוש ממים

ושבעה כוכבים יגעגעו

כמו אווזים בשמים.

 

"הַשָּׁנִים ירוצו כמו ארנבות

כי אוחז בזרועותי

את פרח הזמנים,

האהבה הראשונה בעולם."

 

אך כל השעונים בעיר

השמיעו את צלצולם:

"אל יוליך אותך הזמן שולל.

אינך יכול לכבוש את הזמן.

 

"במחילות הסיוטים

שם את הצדק מפשיטים

הזמן מביט מן הצל

וכשאתה מנשק הוא משתעל.

 

"בדאגה וכאב ראש

דולפים החיים כמטר

והזמן יקבל את מבוקשו

אם לא היום אז מחר.

 

"בתוך עמקים ירוקים

שלג נורא התעבה

הזמן שובר את מעגלי הריקוד

ואת קידת הטבלן המרהיבה.

 

"טבול את ידיך במים

טבול אותן עד פרקן,

הבט, הבט באגן

ותהה מה הפסדת כאן.

 

"הקרחון בארון קודח

הַמִּדְבָּר נאנח במיטה

והסדק בספל התה פותח

לארץ המתים סמטה.

 

"באשר קבצנים מגרילים שטרות

וג'ק מוקסם מן הענק

ונער השושן הצחור שואג

וג'יל נופלת על הגב.

 

"הו הבט בראי, אל תחדל,

הו, הבט ביגונך,

החיים נותרו ברכה

גם אם לברך לא תוכל.

 

"הו עמוד, עמוד בחלון,

כאשר בבכי תמרר:

את שכנך הסורר תאהב

עם לבך הסורר."

 

הנאהבים כבר חמקו

כבר היה מאוחר, מאד מאוחר,

השעונים לצלצל פסקו

והלאה זרם הנהר.

 

 

הערות המתרגמת:

 

אודן יוצר בשירו תחושה של שיר עם, וגם מזכיר שירי וסיפורי עם כמו סיפור ג'ק והאפון הענק, שיר הילדים Jack and Jill ושיר הילדים Green grow the rushes, הבנוי בדומה ל"אחד מי יודע", מהאחד ויחיד עד שנים-עשר השליחים, ובו מוזכרים Lily white boys, נערים צחורים כשושן, כלומר טהורים מחטא, כמו השושן הצחור המסמל את הבתולה מריה.

טבלן הוא עוף מים דומה לברווז.

 

השיר המקורי:

 https://poets.org/poem/i-walked-out-one-evening

 

 

זיני הביתה

  

לא הייתי מאלה שהזדעזעו כאשר דוד זיני מונה לראש השב"כ. לא ידעתי עליו הרבה, לבד מכך שאחיו שמואל זיני מנהל את עסקיו בישראל של המיליארדר סיימון פאליק המקורב לנתניהו, ושזו כנראה הסיבה למינוי. ידעתי גם שהתמנה לראש השב"כ מאחורי גבו של הרמטכ"ל אייל זמיר, מה שהיה די מגעיל, אבל חשבתי שזו יותר אחריות של נתניהו, שלעולם איננו עושה דברים בצורה הגונה וראויה. אפילו המכתב של אשתו לנשות אנשי השב"כ, שהרגיז הרבה אנשים, לא הטריד אותי במיוחד – הוא נראה לי כמו עוד קלישאה קיטשית של "אשת חיל" שהמגזר הדתי מטפח, ואין צורך לקחת ברצינות יתרה. אבל השבוע זיני חצה את כל הגבולות. לא גבולות של חוק, גבולות של אנושיות, ואי אפשר לשאת את חוסר-האנושיות שלו.

כמה עלוב ומרושע לומר בתגובה להוראה המחפירה שלו לבטל את אירועי חודש הגאווה ואת התקציב המוקדש להם שה"שב"כ איננו צריך להתעסק באירועי גאווה". במדינת ישראל הומוסקסואלים משרתים בכל כוחות הביטחון, מסכנים את עצמם ולעתים גם מקריבים את חייהם. מדינת ישראל איננה פוטרת הומוסקסואלים משירות, וכבר שנים רבות מגייסת אותם לכל תפקיד ביטחוני שהם נדרשים לו. לאירועי גאווה בכוחות הביטחון, וגם בכל מוסד או גוף אחר, יש מטרה אחת: לתת להומוסקסואלים, שבמשך שנים רבות סבלו מאפליה ומביזוי, תחושת כבוד ושייכות, ולהעביר להם מסר של קבלה ושיתוף. כאשר ראש השירות מבטל את אירועי הגאווה – בסך הכל מדובר במקרה זה בהרצאה ולא במסיבה, הוא מעביר את המסר ההפוך: אתם, ההומוסקסואלים, אינכם שייכים ואינכם רצויים. בלתי נסבל שראש השירות מעביר מסר כזה לאנשים המשרתים תחתיו. לא כנסת ישראל ולא משרד ראש הממשלה לא החליטו שהומוסקסואלים אינם רצויים בשירות הביטחון הכללי. דוד זיני כראש השירות החליט על דעת עצמו להעביר להם מסר שלילי ולגרום להם לחוש בלתי רצויים. זוהי לא רק נסיגה לאחור ביחס כוחות הביטחון לשילוב הומוסקסואלים, זהו גם צעד שפוגע באנשים בגלל נטייתם המינית, ולכן זהו גם צעד פוגעני ומרושע כלפי קבוצה שעדיין סובלת מדעות קדומות כלפיה ולפיכך גם מאפליה. אי אפשר להתייחס לכך כאל צעד טכני או חסר חשיבות. ראש הממשלה היה חייב להביע את דעתו על הפגיעה הזו באנשים שהתנדבו לשרת בשב"כ, שכפוף למרותו, מכיוון שמדובר בשינוי מדיניות ושינוי המסר של שילוב הומוסקסואלים שהיה מקובל במשך שנים רבות. כמובן שהיה ראוי שיו"ר הכנסת, שעם מינויו לתפקיד הדגיש את משמעות המינוי לקהילה הגאה, יתקומם ויסתייג מצעדו המכוער של ראש השב"כ, לולא השלמנו מזמן עם היותו של אמיר אוחנה בובה של נתניהו, שמחא כפיים וצהל למשמע שאלתו המחפירה של טראמפ בעת ביקורו בכנסת, מדוע הנשיא יצחק הרצוג איננו מעניק לנתניהו חנינה. כל אדם הגון ואנושי – וכל מי שביטחון ישראל יקר ללבו – צריך לחוש לנוכח הוראתו זו של זיני מיאוס ובחילה.

אבל זיני לא הסתפק בפגיעה בהומוסקסואלים והורה הוראה פסולה ומרושעת עוד יותר: הוא הורה לפרק פינת הנצחה וזיכרון לחללי השב"כ מן ה-7 באוקטובר, שבה הוצגו תמונותיהם ודברים לזכרם. אחת מהם היתה סמדר עידן ז"ל שנרצחה בביתה בכפר-עזה לעיני ילדיה, לאחר שגם בעלה רועי נרצח בידי המחבלים. ילדיה מיכאל ועמליה הסתתרו שעות בארון עד שחולצו, והבת הקטנה, אביגיל בת הארבע, נלקחה בשבי יחד עם השכנה הגר ברודץ וילדיה, והוחזרה עמהם אחרי כחודשיים. חשבתי על שלושת ילדיה של סמדר שאולי יבואו למקום עבודתה ויראו שתמונתה כבר איננה תלויה שם בכניסה, כי לראש השב"כ זיני לא נעים להביט בתמונת העובדת שנרצחה ואחיה לגורל. מי מפרק פינת הנצחה? כיצד יכול אדם לעשות דבר כזה למשפחות החללים? המעט שמבקשות משפחות ההרוגים במלחמות ישראל הוא להנציח אותם בכל דרך שאפשר: כיחידים או בחבורה, בלוחות זיכרון או במדבקות פשוטות, בגינות או באנדרטאות, התרבות הישראלית היא תרבות הנצחה וזיכרון מתוך הטרגדיה של החיים במלחמה אינסופית. למרות המחלוקות הרבות בחברה הישראלית, הכבוד לנופלים ולמשפחותיהם מאחד ומלכד את המגזרים השונים. אין דבר מנוגד יותר לישראליות ולציונות מפירוקה של פינת זיכרון לנופלים. וגרוע מהמעשה הצידוק המחפיר: "אין צורך לראות את המחדל מול העיניים כל הזמן."

מי שמפרק פינת הנצחה איננו ראוי להיות לא אלוף בצה"ל ולא ראש השב"כ. ומי שאיננו רוצה לראות את המחדל של השביעי באוקטובר מול העיניים כל הזמן איננו ראוי להיות לא איש צבא ובוודאי לא ראש השב"כ. הדבר הראשון במעלה שצריך כל אדם ואדם שמשרת בכוחות הביטחון של ישראל, ובפרט בתפקידים בכירים, הוא לראות לנגד עיניו כל העת את מחדל השביעי באוקטובר, ולמלא את תפקידו בדחילו ורחימו. בוודאי מי שהתירוץ – השקרי כמובן – למינויו במקום רונן בר, היה כביכול אחריותו של רונן בר למחדל השביעי באוקטובר. הסיבה האמיתית למינוי היתה כמובן נכונותו של זיני לסייע לנתניהו לחמוק ממשפטו באמצעות הנפקת חוות דעת מגוחכת שעדות נתניהו במשפטו מסכנת אותו – חוות דעת שקרית שרונן בר סירב לספק, וכן לסייע לנתניהו לחמוק מאחריותו למחדל ה-7 באוקטובר ולגלגל את אשמתו במחדל על אחרים, לסייע להשכחה ולרמיסת הזיכרון והקורבנות גם יחד. התכונות שהוקיר אצלו נתניהו הן אותן התכונות שנתניהו עצמו מצטיין בהן: דורסנות, רשעות, יוהרה, גסות-רוח, בוז לזולת וניכור. כשממשלת הטבח תסולק ותקום במקומה ממשלה הגונה, היא תהיה חייבת לפטר את זיני ולמנות במקומו ראש שב"כ שמייצג את ערכיה של החברה הישראלית, אלה שנתניהו ואנשיו רומסים עד עפר.

אמה גנון / שולחן ליחיד

 

עשר שנים אחרי שדומיניק המכונה דום וווילו (Willow) הפכו לזוג, ושלוש שנים לאחר שהקימו סטארט-אפ מצליח שניהלו לכאורה ביחד – ווילו תיאלץ להבין במהרה שהכל היה לכאורה, שזכויותיה במיזם המשותף אינן רשומות ואינן מובטחות – היא תזכה לפיצוי צנוע על תרומתה למיזם, ואילו בן-זוגה ימכור אותו במיליונים, לאחר שיעזוב אותה, דווקא כשציפתה שסופסוף יציע לה נישואים ויקים איתה משפחה, כפי שהבטיח לה שוב ושוב בחלוף השנים.

ווילו מרגישה שאיבדה עשר שנות חיים ומתמוטטת. היא חוזרת לחיים אט אט בעזרת דודתה קרלה שגידלה אותה לאחר שאמה נטשה אותה בילדותה, ובעזרת לולה, חברת ילדות מסורה, ולהפתעתה גם בעזרת משפיענית רשת צבעונית שמנהלת מותג שמהלל רווקות, ומתגלה בהמשך כלסבית צעירה ומבולבלת שמתקשה לצאת מהארון. ווילו עצמה מגלה שדי נעים לה להיות לבדה, לאחר שנים של חיים במחיצת גבר שדיכא וניצל אותה מבלי שהיתה מודעת לכך, או שלא רצתה להודות בכך אפילו בפני עצמה, כמה יחסיהם מדכאים ומאכזבים, וכמה היתרון היחיד של הזוגיות הוא בנראות החיצונית שלה – היה לה עם מי להיות ועם מי ללכת לכל מקום, והיא ממש מפחדת מכך שתצטרך לבוא לחתונת חברתה ללא בן-זוג, כאילו הרווקות היא סוג של פגם, מין נכות שיש להסתירה. היא מרגישה שמעמדה בין חברות ילדותה התערער גם הוא: כעת היא זו שאין לה בן-זוג, ושלא מזמינים אותה לבילויים זוגיים, ויותר מהכל מתחברת בנפשה חוויית הנטישה של דומיניק לחוויית הנטישה שחוותה עם האם שנטשה אותה בילדותה. מנגד היא נפתחת כעת להיכרויות חדשות שלא היתה חווה לצד בן-זוגה, וגם הופכת מודעת יותר לדמויות היציבות בחייה, כמו דודתה שאימצה אותה ודאגה לה תמיד, וגם כעת מתגלה כמעוז של רגישות ואהבה.

הספר הזה של אמה גנון נוגע מאד ללב, מפני שהוא מתאר הרבה אמיתות חיים שנשים מכירות היטב: גברים חיים שנים עם נשים שאינם אוהבים באמת, כי זה נוח שמישהי מנקה ומבשלת וישנה במיטתך, ונשים חיות שנים עם גברים שאינם אוהבים אותן באמת ושמדכאים אותן עד עפר ואינן מעלות בדעתן לעזוב, מפני שמעמדן החברתי של נשים בודדות נמוך, והן צריכות לבחור בין להיות מדוכאות על ידי בן-זוג נצלן ולא נאמן לבין להיות מדוכאות על ידי החברה בכללה. זה היה המצב בעבר והוא לא מאד השתנה. האופנות משתנות, המוסיקה משתנה, הטכנולוגיה משתנה מאד. יחסי גברים ונשים משתנים מעט ולאט. ווילו היא זו שהציעה את השם לסטארט-אפ והיתה אחראית על המיתוג, אבל לא עמדה על כך שזכויותיה כמייסדת-שותפה יירשמו ויכובדו. כמו נשים רבות היא ויתרה על הכרה ועל מיסוד של מעמדה, מתוך אמון בקשר ממושך שנדמה היה לה שיימשך לעד, ומתוך רגש אשמה מתמיד כלפי בן-זוגה, כאילו היא זו שאיננה תורמת די הצורך, והיא זו שצריכה לפייס אותו כל הזמן על כך שאיננה מסורה דיה. אחד הפרקים היותר מתסכלים בספר הוא תיאור טכס שבו זוכה המיזם בפרס, אבל רק דומיניק ושותפיו הגברים מוזכרים כמייסדים, וכולם זוכים להוקרה ותודות מלבד ווילו, ששמה איננו מוזכר כלל בטכס, לא כמייסדת, לא כשותפה, לא כעובדת, היא נוכחת בטכס והיא מחוקה ושקופה לחלוטין, חווייה שנשים רבות חוו מבשרן. מישהו מחבריה החדשים ישאל אותה אם בן-זוגה פיזר עליה פירורי לחם, וכך היא לומדת ביטוי חדש שמתאר מערכת יחסים שבה הגבר זורק לאשה פירורי יחסים, וכך מקבע אותה במערכת יחסים שכולה פירורי יחסים ללא בשר. המבט המפוכח על מערכת יחסיה עם דומיניק שהתרסקה לרסיסים, גורמת לווילו להתבונן מחדש ביחסיה עם חברות ילדותה, שלעתים תומכות ולעתים מגבירות את כאבה, וקשה לה שלא להרגיש בודדה בעולם, למרות שאיננה בודדה, ולמרות שנשים רבות שעברו חוויות דומות יתקנאו בתמיכה שהיא זוכה לה מצד דודתה וחברותיה.

לא יכולתי לקרוא את הספר הזה על עשר שנות זוגיות שמסתיימות באחת מבלי לחשוב על בעלי שעזב אחרי עשר שנים, אבל לי היו שתי ילדות קטנות ולא יכולתי להתפרק, או להתאבל, או להפסיק לתפקד, או לצאת לחופשה, ואולי זה היה בעצם לטובה. אבל את חוויית הבדידות והניתוק מהחברה אני זוכרת היטב. משום מה כל מה שעלה בדעתם של חברי היה להציע לי שידוכים עם חבריהם הרווקים. איש מהם לא חשב על הדבר הפשוט והמנחם שציפיתי מהם: להזמין אותי או לקפוץ אליי לכוס קפה, ולדבר איתי על כל הדברים שדיברנו עליהם קודם, או במלים אחרות, להמשיך להיות חברים שלי, במקום לנהוג בפטרונות ולנסות לנהל לי את החיים. בספרה של אמה גנון ווילו דווקא מצליחה לשמור על יחסיה עם חברות ילדותה, שהן החברות היחידות שהיו לה גם בזמן שחיה עם דומיניק – הספר איננו אומר את הדברים במפורש, אבל ברור שבזמן שחיה עם דומיניק לא יצרה ווילו קשרי חברות חדשים, וכן, זהו אחד המאפיינים של זוגיות רעילה – בן-זוג שאיננו מאפשר לבת-זוגו לטפח קשרים חברתיים והופך אותה לתלויה בו לחלוטין. אני חשבתי שהמאמץ בספר לסגור יפה את כל המעגלים, כך שווילו שומרת על יחסיה הקרובים עם חברות ילדותה מתקתק ואופטימי מדי. כשמאבדים בן-זוג מאבדים הרבה חברים, גם חברים מהצד שלך, וגם החברויות משתנות, כי מי שהקשרים הקרובים ביותר בחייו התערערו, איננו יכול לסמוך בקלות על חברים, ישנים או חדשים, ולא פעם הוא מגלה שאיננו יכול לסמוך גם על בני משפחתו הקרובים.

זהו ספר בריטי מאד, לונדוני מאד, הדמויות בו מאד מעודכנות ומאד בעניינים, האלכוהול זורם כמים, ואף אחד איננו מציע לווילו שידוך עם חבריו הרווקים. הדמויות בספר הן בשנות השלושים או בשנות העשרים לחייהן, לכאורה רחוקות מאד ממני בגיל ובחוויות, וערבי שתייה, בקרים של הנג-אובר ואפילו חופשות על שפת הים אינם חלק מעולמי, ובכל זאת יכולתי מאד להזדהות עם הנשים בספר, שכל אחת מהן, שונות ככל שהינן זו מזו, נאלצת לחוות משהו מצערן של נשים, בעולם שהכל משתנה והשתנה בו, מלבד טבעם של האנשים.    

 

Emma Gannon, Table for One, HarperCollinsPublishers, 2025, 357 p.

העצב המשותף

 

כשהייתי באנגליה אצל בתי ניצן, לא רציתי לעשות משהו מיוחד, רק לאכול איתם ולדבר איתם. זה מה שהכי חסר לי, בגלל שהם רחוקים: לעשות דברים יומיומיים ביחד. נהניתי להכין לנכד שלי דין סנדוויץ', ולראות אותו אוכל אותו ונהנה. פתאם שמתי לב שהוא מדבר המון עם ג'מיני, הבינה המלאכותית, ממש מנהל שיחות עם הבינה המלאכותית, על כל הדברים שמעניינים אותו, והמון דברים מעניינים אותו, פוליטיקה ואסטרונומיה וטכנולוגיה וכמובן משחקי מחשב. כשהוא יהיה גדול הוא רוצה להיות ממציא של משחקי מחשב, וכמובן שהוא אוהב לשחק המון במחשב. לפעמים הוא זרוק על המיטה ומשחק במחשב, ולפעמים הוא צופה במשחקי מחשב בטלויזיה, ואז הוא מקפץ מול הטלויזיה, כאילו גם הוא דמות במשחק מחשב. המונדיאל לא מעניין אותו, כי הוא לא אוהב כדורגל, רק משחקי מחשב. בעצם גם אבא שלו אוהב משחקי מחשב ולא אוהב כדורגל. הנכד הקטן שלי אביב, שגר ביפו, דווקא אוהב לצפות במשחקי כדורגל, אולי בגלל שבתי שרון צופה איתו במשחקים. הם אוהבים לצפות ולתמוך בקבוצה החלשה יותר, כמו קורסאו או כיף ורדה, והם שמחו מאד כשקורסאו הצליחה להכניס גול אחד, מול שבעת הגולים שהגרמנים הכניסו במשחק. פעם, לפני שנים, נהניתי לצפות במונדיאל, ועכשיו אני לא מסוגלת. חזרתי לצפות בחתונמי, שזאת תכנית לבנות. את רוב הזוגות שם אני לא אוהבת - יש רק זוג אחד שמוצא חן בעיניי, אביתר ונטע, שמדברים מעט ונראים יותר מאוהבים מאחרים, למרות שהם אנשים כאלה שפוחדים להתאהב, וזה מאד נוגע ללב. כשהייתי צעירה רציתי להתעניין בדברים שנחשבים גבריים, זה נראה לי חלק מהמאבק הפמיניסטי להתעניין בדברים שנחשבים גבריים, ואחר כך הפסקתי להתעניין בדברים גבריים, והפסקתי להתעניין בצדדים הגבריים של דברים כמו מלחמות. עכשיו אני חושבת רק כמה בחורים צעירים נהרגים סתם, ואני לא יכולה לשאת את זה. כבר מלאו לי שבעים שנה, ואני חושבת על הבחורים שנהרגים בגיל עשרים וכל החיים נלקחים מהם. איך אפשר לשאת את זה, במיוחד כשהמוות הזה נראה כל כך חסר מטרה. נתניהו מספר שהוא הציל אותנו מהשמדה. זה שקר כמובן. לולא יצא למלחמה על איראן היה שקט בצפון ובכל המדינה, אנשים לא היו נהרגים סתם ואף אחד לא היה מאבד את הבית שלו ואת כל רכושו. המשטר האיראני היה עסוק בלדכא ולרצוח את העם שלו, שאת זה הוא עשה בכל מקרה, והוא לא היה מקבל את המיליארדים של הכספים האיראניים שהוקפאו, וזה היה כמובן הרבה יותר טוב. מלחמות לא פותרות בעיות, רק מוסיפות בעיות חדשות, ולכן צריך לצאת למלחמה רק כשאין ברירה, כשתוקפים אותך, ובשום אופן אסור לצאת למלחמת בחירה כשלא חייבים, וזה גם לא חוקי, לצאת למלחמה שאיננה לצורך הגנה עצמית. אני לא יודעת להסביר למה אביתר ונטע כל כך נכנסו לי ללב. הם כאילו הכי רחוקים ממני, אנשי צבא, אנשים ששירתו הרבה שנים ועדיין משרתים במילואים ארוכים, ואביתר אפילו תהה על עצמו כמה הוא אוהב ללכת למילואים, אפילו יותר מלעבודה, והוא תולה בכניסה לבית דגל ישראל גדול. אני בכלל לא מניפה דגלים, אפילו לא ביום העצמאות. היחסים שלי עם מדינת ישראל די משובשים מאז שנתניהו הסית נגד רבין, ורבין נרצח ונתניהו עלה לשלטון על גופתו. מאז אני מרגישה שגנבו לי את המדינה, ואני לא יודעת אם היא תחזור להיות שלי. פעם עוד היתה לי קצת סלחנות כלפי הימין, אבל עכשיו בכלל לא, מאז השביעי באוקטובר בכלל לא. בכל זאת אביתר ונטע נכנסו לי ללב ואני רוצה כל הזמן לחבק אותם. הם כבר לא מאד צעירים, אבל צעירים בהרבה מהבנות שלי, ואולי הם לא הקימו קודם משפחה בגלל הנאמנות שלהם לצבא ולמדינה, ומשהו בהם נוגע לי ללב וגם מעציב אותי קצת. הם בוודאי תמכו במלחמה באיראן ותומכים במלחמה בלבנון, וזה בוודאי נראה להם הכרחי. אנשים לא הולכים כל כך הרבה למילואים בלבנון, אם הם לא חושבים שהמלחמה הכרחית, והם גם האנשים שמשלמים את מחיר המלחמות, כי מה שהכי מקומם במדינה שלנו זה שאנשים ששולחים את האחרים להילחם לא משלמים בעצמם שום מחיר, ואפילו דורשים לעצמם פטור. גם בגלל זה אנשים מעדיפים את גדי איזנקוט, כי הוא איבד את הבן שלו במלחמה וגם שני אחיינים, ואולי אנשים חושבים שמי ששילם את המחיר הגבוה ביותר יהיה זהיר בלשלוח אנשים למות. אחד הדברים שמסקרנים אותי אצל אביתר ונטע זה שהם אנשים עצובים. הם מנסים לשמוח אבל הם עצובים, והם לא מסוגלים ממש לשמוח. העצב עוטף אותם כמו ענן והם לא באמת יכולים לסלק אותו, הוא יושב להם חזק על הלב. כשהייתי אצל בתי ניצן באנגליה הייתי מאד שמחה, אבל כל הזמן דאגתי מה קורה בישראל וכל הזמן הסתכלתי מה החדשות בישראל, ואם לא פורצת חלילה עוד מלחמה. עכשיו שחזרתי לישראל אני הרבה יותר מתגעגעת אליהם, להכין להם שקשוקה ולשבת לאכול איתם בסלון ולדבר איתם, שאני לא יודעת מתי זה שוב יקרה, ואם יהיה בישראל סופסוף שקט, שנוכל להיות פחות עצובים והם יבואו לבקר אותנו כאן. אולי מה שנשאר לי במשותף עם הישראלים ששמחים ללכת למילואים זה רק העצב הזה שאין לו סוף, של מי שיודע שמגיע לו טוב יותר, אבל מפקפק שזה אי פעם יקרה.

שמחה רוטמן וחבריו חוגגים את פועלם

 

חברת הכנסת והשרה לשעבר מירב כהן ממפלגת "יש עתיד", כיום "ביחד", שאלה את יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן ממפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ', מה דעתו על הקדנציה שלהם, והוא ענה לה "קדנציה נפלאה", תשובה שהרגיזה רבים, אבל מבחינתו הוא ענה לה את האמת. מפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק איננה נמצאת בפוליטיקה כדי לחזק את הדמוקרטיה ולהיטיב עם אזרחי ישראל. המפלגה הזו נמצאת בפוליטיקה כדי להפוך את ישראל למדינת הלכה, כפי שסמוטריץ' הצהיר במלוא פיו, כדי לבטל את המאפיינים הדמוקרטיים שהיו למדינה, לבטל את עצמאות מערכת המשפט, לבטל את שלטון החוק ואת זכויות האדם, כל זאת במטרה לגרש את הפלשתינים מיהודה ושומרון, ואם יוכלו גם מעזה, ועל פי חלומם מכל שטחי מדינת ישראל, וכדי ליישב את כל האדמות הפלשתיניות ביהודים, ומבחינת המטרות שלהם הקדנציה שלהם אכן היתה נפלאה. חמאס השתלט על קיבוצים בעוטף עזה, רצח את יושביהם והרס ושרף את בתיהם, מה שנחשב בעיני רוב תושבי ישראל לאסון מחריד, אך בעיני סמוטריץ' ותומכיו נתפס כנס גדול, שגם פגע מאד ביריביהם הפוליטיים, וגם פתח בפניהם הזדמנות, כפי שקיוו, להשתלט על עזה, לגרש את יושביה הפלשתיניים ולהקים לאורכה התנחלויות. אמנם לא כל חלומותיהם התגשמו. בעזה יושבים עדיין פלשתינים, למרות שרובה נהרסה עד היסוד, במטרה מוצהרת למנוע מהפלשתינים לשוב לבתיהם, אבל לסמוטריץ' ותומכיו יש סבלנות והם עדיין מקווים להשתלט על אדמות עזה. ביהודה ושומרון הקימו סמוטריץ' וסטרוק "חוות" שהן בעצם קראוונים עם זוג או כמה מתנחלים אלימים, שעוסקים בהתעללות בפלשתינים, בהרס וביזת בתיהם ורכושם ואפילו ברצח פלשתינים – תמיד אפשר לטעון שהם "חשו מאוימים", ומשטרת בן-גביר לא תעצור אותם ולא תחקור את פשעיהם, וכך הם מצליחים למרר את חיי הפלשתינים ןלגרום לגירושם ומשתלטים על אדמתם. כמובן שה"חוות" זקוקות להגנה, ולצורך זה העבירה ממשלת נתניהו-סמוטריץ' בן-גביר את רוב כוחות הצבא שהיו בעוטף עזה בעבר לשטח יהודה ושומרון, והותירה את עוטף עזה חשוף ונטול הגנה, מה שאיפשר את טבח השביעי באוקטובר שכאמור היה מבחינת סמוטריץ' ותומכיו נס גדול שבעקבותיו הרס צה"ל את עזה ועורר את תקוותיהם לכיבוש עזה, גירוש תושביה הפלשתינים ויישובה במתנחלים. בקיצור: מבחינת סמוטריץ' ואנשיו קרו בקדנציה של ממשלתם רק דברים טובים: הקמת "חוות" שפועלות לגירוש הפלשתינים מיהודה ושומרון, ולא בלי הצלחה, השתלטות על אדמות פלשתיניות, כולל אדמות פרטיות תוך התעלמות מהאיסור של בג"ץ לגזול אדמות פרטיות של פלשתינים. בכלל, בקדנציה שלהם איבדו הפלשתינים את זכויות האדם שלהם ודמם הותר, שזו בדיוק היתה מטרתם של סמוטריץ' וסטרוק ואנשיהם, ולמטרה זו הם פעלו בכל כוחם, בתפקידו הכפול של סמוטריץ' כשר אוצר וגם שר במשרד הביטחון, שלמעשה פועל אך ורק לקידום מגזר המתנחלים, וגם תושבי הצפון הם מבחינתו אך ורק בני ערובה כדי לסחוט עוד ועוד כספים למתנחלים. וכמובן רוטמן עצמו פעל ככל יכולתו בתפקידו כראש הועדה לחוקה, חוק ומשפט כדי להרוס את החוק והמשפט בישראל, לבטל ככל האפשר את זכויות האזרח ולמנוע ככל האפשר הגנה של המערכת המשפטית על זכויות האזרח, להתיר את דמם של ערבים, פלשתינים וגם יהודים שמתנגדים לממשלה, ובפרט את דמם של החטופים ומשפחותיהם, ולוודא את המשך ההשתמטות של החרדים ואת המשך שפיכת דמו של הציבור המשרת במלחמה שאין לה סוף שמסייעת להמשך שלטונה של ממשלת הסמוטריצ'ים. שאלתה של מירב כהן היתה בעצם שאלת קיטבג: היא איפשרה לשמחה רוטמן לבטא את שמחתו הכנה על אסונם של מי שאינם תומכי ממשלת הסמוטריצ'ים, כל אותם שוחרי דמוקרטיה ושיוויון וזכויות אדם, שנרמסים ונפצעים ומתים, ואם עודם חיים הם חיים באבל מתמיד על מדינת ישראל שלא היתה דמוקרטיה מושלמת, אבל היו בה מוסדות דמוקרטיים חזקים ומכובדים, והיה בה כבוד למערכת המשפט וכבוד למשפטנים וכבוד לבני אדם, ואי אפשר היה להסתובב ביהודה ושומרון ולרצוח פלשתינים ולשרוף את בתיהם מבלי להיענש על כך, כפי שאנשי סמוטריץ' נוהגים כיום וחוגגים על דם הפלשתינים, הקיבוצניקים והשמאלנים. שמחה רוטמן מבחינתו אמר למירב כהן את האמת: היתה להם קדנציה נפלאה, כי הם הצליחו במידה רבה להפוך את מדינת ישראל למדינת החלומות של הסמוטריצ'ים, מדינה של כוח הזרוע ולא של שלטון החוק, מדינה של רשעות וגזל, ולא של כבוד לזכויות הפרט, מדינה ש"לשרוף את חווארה" כשאיפת סמוטריץ' הפך מחלום למציאות. זה מה שהם חלמו וזה מה שהם עשו ואכן הם שמחים ומרוצים.

יממה של טלטלה

 

ביממה הקודמת עברתי טלטלה גדולה. בערב כשהודיעו על השיגורים מאיראן פחדתי מאד שאנחנו בתחילתה של עוד מלחמה ארוכה, עם הרוגים ופצועים ואנשים שאיבדו את ביתם, והרגשתי שפשוט אין לי כוח יותר, אין לי כוח יותר למלחמות. בבוקר קמתי כמה דקות לפני האזעקה, וכששמעתי אותה חשבתי לעצמי: עכשיו שוב נתעורר מאזעקות בשעות משונות בלילה, וכולם ייראו מרוטים וחבוטים מעייפות. למזלי הסטודנטיות החמודות בקומה שנייה הוציאו כסא למדרגות, כדי שאוכל לשבת עליו, כפי שעשיתי במשך ששת שבועות המלחמה. מראה הכסא שהמתין לי חימם את לבי, אבל עדיין כל הבוקר היה לי חשק לבכות. במדרגות פגשתי כמה שכנים צעירים וכלב, שאחרי כמה דקות, כשנגמרו הבומים של היירוטים, חזרו לדירותיהם. שאלתי אותם אם כבר הודיעו שאפשר לחזור הביתה, והם אמרו עוד לא, ואחד השכנים אמר: המשמעת שלנו מתרופפת. כי כמה זמן אנשים מסוגלים לקפוץ מהמיטה למדרגות ואז להמתין בסבלנות להוראות פיקוד העורף, ואפילו לא היה להם כסא במדרגות, הם רק עמדו והשאירו את הכסא בשבילי, כי הם צעירים וחזקים ואני כבר זקנה, וכל החיים שלי אני במלחמות וכבר נגמר לי הכוח למלחמות. כשהודיעו שאיראן תפסיק לירות עלינו הרגשתי הקלה גדולה, אבל עדיין פחדתי שהירי יימשך ושום דבר לא ישתנה. באמת ירו שוב אבל אחר כך הפסיקו לירות, ובינתיים נהיה מאוחר בלילה ושקט גמור, אבל למרות שהייתי עייפה מאד, לא רציתי לשכב  לישון כי עדיין קינן בי הפחד ששוב יירו עלינו טילים, והעדפתי כבר להמתין עד שיירו עלינו, ולא שהאזעקות יעירו אותי מהשינה, שזה הכי לא נעים, וככה ישבתי דוממת מול המחשב, בלי לעשות שום דבר ובלי ללכת לישון, ואפילו לחשוב בבהירות כבר לא הייתי מסוגלת. ואני יודעת שאנחנו אשמים, כי ישראל היא זאת שתקפה את איראן, כי נתניהו תמיד חושב שהמלחמות יעזרו לו - הוא יכריז על מצב חירום ויבטל את העדויות שלו במשפט ואת כל ההפגנות, והשוטרים יגידו לאנשים ללכת הביתה ולא להתקהל ולא להפגין, ואולי הוא גם יוכל לדחות את הבחירות, כי הוא מפחד פחד מוות להפסיד בבחירות, כאילו יש לו קיום רק בתור ראש ממשלה, ואין לו קיום בתור משהו אחר, למשל בתור בן אדם שהוא לא ראש ממשלה אין לו בכלל קיום. הוא עושה דברים מאד מקוממים ומתנהג בצורה נוראה, אבל אי אפשר שלא לראות כמה הוא מפוחד, כמה הוא חושש שישימו אותו בכלא, כמה הוא מבועת מחקירה רצינית של אירועי השבעה באוקטובר, וכמה הוא עסוק בלמנות את מקורביו כדי לשלוט בכל ועדת חקירה שתקום, והוא מעדיף כמובן שלא תקום שום ועדת חקירה, כי כל חקירה, אפילו חקירה שטחית, תגלה עליו דברים מאד קשים. אני כל הזמן חושבת על ניצול מבארי שסיפר שמחוץ לקיבוץ עמדו יחידות צבא על מדיהן ונשקן ולא נכנסו להציל את התושבים, ותמיד שאלתי את עצמי אולי נתניהו אמר להם לא להיכנס לבארי, כי שלחו אותם לשם כדי שכן יכנסו לקיבוץ ויצילו אנשים, אבל הם נשארו בחוץ למרות שידעו שהקיבוץ מלא מחבלים. אני לא מאמינה שהרמטכ"ל עצר אותם, ואני לא מאמינה שגלנט עצר אותם, אבל למרות שאינני בטוחה בכך, יש סיכוי שנתניהו עצר אותם מלהיכנס לבארי ולהציל אנשים. לאותו מישהו שסיפר איך החיילים עמדו ערוכים מחוץ לבארי, היה בן דוד בלשכת נתניהו והוא התקשר אליו בשבת השביעי באוקטובר בצהרים וביקש שייתן לו לדבר עם נתניהו ונתניהו אכן דיבר איתו, בעצם בעיקר הקשיב לו, והוא אמר לנתניהו שהקיבוץ מלא מחבלים ואף כוח צבאי לא נכנס להציל אותם, ונתניהו הקשיב לו אבל לא אמר לו משהו משמעותי, והחיילים נשארו מחוץ לקיבוץ עד אחר הצהרים. זו מחשבה אחת שיש לי, בעצם לא סתם מחשבה אלא תהייה שמענה אותי כל הזמן, אם יכלו אולי להציל יותר אנשים מבארי ובכלל. אני לא יודעת אם המחשבות שלי נכונות ומבוססות. אני רק חושבת על מה ששמעתי במקרה בטלויזיה ולא נותן לי מנוח. נתניהו חוסם כל חקירה אמיתית, אבל לפחות המחשבות מענות גם אותו, והוא יודע מה האמת, ולכן הוא רועד מפחד, וכל מה שהוא עושה שנראה כמו כוחנות ותוקפנות זה בעצם פחד נורא מהאמת, ואותי זה קצת מנחם.

Atheneaia

 

To my grandson's Dean ninth birthday

 

Atheneaia

When Mum and Dad went to Cyprus to get married, they made a long walk on the beach, and suddenly they saw something weird coming towards them from the horizon, something orange and blue. It came nearer and nearer to them, and then they saw a beautiful young lady sitting on a huge salmon fish. She was wearing a blue dress, and on her head she wore a blue crown, because she was a princess, a real princess. When the salmon and the princess got very close to the beach, the princess jumped into the water and began to swim to the beach, and the huge salmon turned and swam into the sea. He raised up his tail, as if saying goodby, and then disappeared in the water.

When the princess, Atheneaia was her name, put her small legs on the shore, she was wet and shivering. She sat on a rock and tried to warm herself and dry her wet clothes in the sun. Fortunately it was rather warm on Cyprus, and rather quickly she was warm and dry.

Mum and Dad approached her and asked: can we help you? And Atheneaia said: I am very hungry. I sailed with the salmon so many hours, and we ate only some small shrimps that we caught on the coast of the island of Crete, and since then I ate nothing.

Oh, said Mummy and Daddy together, there is a lot of good food on Cyprus. We are going to take you to a restaurant. All the three of them went together to a near restaurant and ordered a table for three.     

We must drink some wine, said Daddy, and ordered some red wine. Would you like some red wine too? He asked Atheneaia.

I don't drink wine, said Atheneaia, I drink only shrimp milk. Daddy asked the waiter: do you serve here shrimp milk?

We do, said the waiter, and soon he brought a bowl full of shrimps in a very creamy souce. Atheneaia ate it all very quickly, because she was very hungry.

Thank you, dear friends, said Atheneaia, now I must call my fish to take me away. She took out from a small pocket in her dress a whistle. It was a very special whistle, that only a fish could hear.

I must return to the beach, she said. My ride will be here right away.

Mum and Dad accompanied her to the beach and saw the huge salmon arriving on a big wave.

Goodby, dear friends, said Atheneaia and jumped into the sea. She swam so quickly, much quicker than she walked on her tiny legs. Soon she sat on the salmon's back and they both disappeared behind the horizon.

What a beautiful story to tell our kid, said Mum and Dad to each other.

They sat on the beach and looked at the sun sinkinging down into the sea.