שביבי תקווה

 

לפעמים התקווה צומחת דווקא ממחוזות היאוש. בעודי בולעת מאמרים וכתבות אחוזי יאוש שמתארים כמה גוש השינוי הצטיין במערכת הבחירות ובכל זאת הפסיד, או לפחות לא ניצח, אני מבחינה במהרה באבחנות שגויות שמתחילות להפוך לקונספציה, שביסודה עומדת טענה שמערכת הבחירות של גוש השינוי נוהלה בצורה המיטבית, ולכן בכל מערכת בחירות נוספת הוא ייכשל עוד יותר. אבל  האמת שונה: מערכת הבחירות של גוש השינוי כלל לא נוהלה היטב. על חלק מהדברים כבר כתבתי, וחזרתי וכתבתי, אבל תמיד טוב לחזור על דברים שסותרים טענות שגויות.

גוש השינוי אמנם ערך הסכמי עודפים, אבל לומר שהוא הגיע לבחירות מאורגן היטב, יותר מגוש נתניהו, זו אמירה מופרכת לגמרי, כי הסכמי עודפים זה חשוב, אך זה איננו העיקר במערכת בחירות, ובפרט כשהיריב הוא גוש שדבק עשרות שנים במנהיגו ורואה בו אדם שאין לו תחליף. לרוץ מול גוש נתניהו מבלי להתאחד מאחורי מנהיג מוסכם, רצוי זה שמפלגתו היא הגדולה ביותר ושסיכוייו לעמוד בראש הגוש הם הטובים ביותר, זו מכשלה שמונעת ניצחון. וזה בדיוק היה המצב בגוש השינוי: חוץ מאיזנקוט שחצה את רף עשרים המנדטים, והיה גיבוי לציפיותיו לעמוד בראש הגוש, בנט הריץ את עצמו לראשות הממשלה בתמיכת לפיד, ליברמן הריץ את עצמו, ובשולי הגוש השתרך מגלומן נוסף, יועז הנדל, שאף הוא ביזבז לגוש קולות נחוצים. איש מהם לא גרף כמות של קולות שהצדיקה את היומרה, וכולם הזיקו לאיזנקוט, במיוחד אביגדור ליברמן, שבסופו של דבר השיג רק שבעה מנדטים, ויצר תחושה שאין לגוש שום מצפן, שאיש איש לנפשו וכל אחד מאמץ אסטרטגיה אחרת ופונה ליעד שונה, ושכולם נלחמים בכולם. שוב ושוב ביקשו תומכי הגוש מראשי המפלגות בו להגיע להסכמות, אך כשכל ראש מפלגה בגוש מריץ את עצמו לראשות הממשלה, כמעט בלתי אפשרי להתחרות בגוש נתניהו, המלוכד בהתלהבות ממנהיגו ודבק בו בכל מאודו. כדי לנצח צריך מסר אחיד. בנט, שאין לו מושג קלוש על הונגריה, תבע את מנהיגות הגוש בטענה שהניצחון בהונגריה הושג בזכות היותו של פטר מדיאר איש ימין. לו הבין באמת מה קורה בהונגריה, היה יודע ששיטת הבחירות שם אזורית-רובנית, בדומה לאנגליה וצרפת, והניצחון הושג בזכות התלכדות של כל מתנגדי אורבן מאחורי מועמדותו של מדיאר. לו היו מפצלים את תמיכתם בין מנהיגים שונים כמו גוש השינוי בישראל, היו בהכרח מפסידים שוב לאורבן. כמו כן, לו הכיר בנט ולו מעט את הימין האירופי, להבדיל מהימין הקיצוני הישראלי שבנט משתייך אליו, היה מבין שמדיאר מייצג בעיקר ימין כלכלי שתומך בשיתוף פעולה הדוק עם האיחוד האירופי, ולא שום דבר שדומה למזכיר מועצת יש"ע ועמדותיו בעניין ארץ ישראל השלמה. לו רצו אנשי גוש השינוי ללמוד באמת מנצחונו של מדיאר, ולא רק לפמפם את עצמם, היו מבינים שראשית כל עליהם להתאחד מאחורי מנהיג אחד, מועמד יחיד לראשות הממשלה, ולדבוק בו בעקביות, ולא להסביר שהם טובים ממנו, בוודאי לא להכפיש ולבזות אותו, כפי שהתייחס ליברמן לאיזנקוט. גם הוויכוחים על הדרך צריכים להתנהל בפגישות פנימיות ולא בכיכר העיר, שם הציג גוש השינוי יד איש ברעהו.

התפעלות יתרה היתה גם מהישראלים שהגיעו להצביע. אמנם הגיעו כמאה אלף ישראלים להצביע למרות מחירי הטיסות המופקעים, אך בחו"ל חיים כשמונה מאות אלף ישראלים, כלומר שרק כשמינית מהישראלים החיים בחו"ל הגיעו להצביע. זה לא מעט, אבל רק חלקם הצביעו לגוש השינוי. חלקם, כמו בכל מערכת בחירות, הגיעו כדי לחזק את נתניהו והמפלגות החרדיות, שלמרבה הצער מצביעיהן עדיין נחושים ומחויבים יותר מתומכי גוש השינוי. כמו הקמפיין המגוחך של נפתלי בנט, שהלהיב בעיקר אותו עצמו, גם ההתלהבות ממצביעי גוש השינוי שנוהרים כביכול מחו"ל להצביע היתה מאד מוגזמת. לכן כלל לא בטוח שבבחירות חוזרות אנשים לא יגיעו להצביע. נכון שחלק מהמגיעים מחו"ל אמרו שהם מגיעים להצביע פעם ראשונה אחרי שנים רבות, אבל אחרים אמרו שהקפידו להגיע לכל מערכת בחירות, ולכן אם תהיה מערכת בחירות נוספת, לא בטוח שיגיעו פחות. אולי דווקא יגיעו יותר אנשים, שיבינו שמחנה השינוי זקוק להם כדי להצליח באמת לשנות. ואם אכן יצליח גוש השינוי להשתלט על הכנסת ולחוקק חוקים חדשים, כדאי מאד שיעביר חוק שיאפשר לאזרחים ישראלים להצביע גם בחו"ל בשגרירויות ובקונסוליות, כפי שיכולים לעשות אזרחי מדינות דמוקרטיות כמו ארצות-הברית וצרפת כל עוד יש להם דרכון בתוקף. חוק כזה יכול באמת לשנות את תמונת ההצבעה.

ככל שחשבתי כמה גרוע ומפוצל היה הקמפיין של גוש השינוי, וכמה אפשר ללמוד ממנו לקח ולשפר אותו, הבנתי שהתחושה שאין עוד תקווה למתנגדי נתניהו, ושכל מערכת בחירות נוספת תסתיים בתוצאות גרועות עוד יותר, איננה מוצדקת. גם אינני חושבת שהערבים לא ייצאו יותר להצביע, כפי שטוענים. הם רק החלו להבין את כוחם ואת יכולתם להשפיע, וגם גוש נתניהו מתחיל להבין שלהתעללות בערבים ולרמיסתם עלול להיות מחיר כבד גם מבחינתו, כמו גם לרמיסה האכזרית של מתנגדי נתניהו וערכיהם. אבי בר-אלי ב"דה מארקר" ציטט אתמול ב"יומן הכנסת" שלו, חבר ליכוד שמקווה לממשלת אחדות עם איזנקוט, שאמר לו: "אותה ממשלה כבר לא תהיה. יריב לוין לא יהיה שר משפטים ואיתמר בן-גביר לא יהיה." אם כבר למחרת הבחירות הבינו בגוש נתניהו שרפורמה משפטית נוסח לוין וממשלה עם בן-גביר ירדו מהפרק, המצב איננו כה גרוע, ועוד יש לנו תקווה.   

אשר יגורתי בא לי

 

במשך שבועות הבעתי כאן את התסכול שחשתי מההתחייבות של איזנקוט שלא להישען על קולות הערבים, ומרוב כעס, ביני לביני, אמרתי לעצמי כמה פעמים: הלואי שהערבים יקבלו 18 מנדטים, אבל לא באמת האמנתי שזה יכול לקרות. ההצבעה הערבית הגדולה משמחת אותי מאד, למרות שאני מבינה שיהיה מאד קשה לאיזנקוט, בנט וליברמן לשתף פעולה עם הערבים, אחרי שהתחייבו שלא לשבת איתם, שזו היתה התחייבות יהירה מאד ומאד מטופשת. אסור היה להם לסמוך על הסקרים, ומה גם שהסקרים טעו רק לגבי הליכוד. מפלגות גוש השינוי קיבלו בסקרים תוצאות דומות לתוצאות שקיבלו במציאות. ההצבעה הערבית הגדולה היא מאד חשובה, כי היא מראה שהציבור הערבי מעוניין להשתמש בהליכים הדמוקרטים הממוסדים כדי להשפיע על הזירה הפוליטית, וזאת התפתחות חיובית.

אני כמובן מאד עצובה מכך שנתניהו קיבל כל כך הרבה קולות, ושיש לו כל כך הרבה תומכים, אבל אולי אחרי ההצלחה הגדולה של הרשימות הערביות, אולי בבחירות הבאות, במקום לגדף אותן, ינסו לשתף איתן פעולה, וזה הערך החינוכי של ההצלחה הערבית בבחירות, גם אם היא לא תתממש מיד.

ערך חינוכי יש גם למיעוט המנדטים, יחסית לציפיות, של נפתלי בנט המגלומן והסחטן, שדרש לעצמו את מועמדות הגוש לראשות הממשלה וסירב להתחייב שיתמוך בראש המפלגה הגדולה ביותר לראשות הממשלה, וכמוהו גם ליברמן. הייתי משוכנעת מראש, כפי שכתבתי כאן, שההימנעות של שני הטרולים מהכרזה על איזנקוט כראש הגוש ומועמדו לראשות הממשלה, תפגע מאד בהצלחת הגוש, ונדמה לי שהתוצאות הוכיחו זאת. מצד שני גם קמפיין המפלגה הגדולה של איזנקוט היה מיותר: הוא לא תרם להגדלת המפלגה אלא רק העכיר את היחסים בין המפלגות בגוש השינוי. מיותרות היו גם ההכרזות של ליברמן על כל חרמותיו נגד ערבים, חרדים ונגד הקמת ממשלת מיעוט, וההכרזה הטיפשית שיישב עם הליכוד ללא נתניהו, כאילו נתניהו יתנדב לפרוש מבלי שיכריחו אותו לפרוש. בניגוד לטענה החוזרת שגוש השינוי היה מאורגן היטב לבחירות, רץ גוש השינוי לבחירות כששלושה מראשי המפלגות בו מתחרים זה בזה ומערערים זה על מנהיגותו של זה, בעוד שגוש נתניהו התייצב כדרכו כאיש אחד מאחורי נתניהו. לא תרמה גם רפיסותו של לפיד, ששוב התעקש להמליך על גוש השינוי את בנט, כאילו לא למד דבר מכשלון ממשלתו המשותפת עם בנט, שנחרת בזיכרון כראש ממשלה עם ששה מנדטים. בהחלט היה צדק בטענתו של איזנקוט שמפלגה צריכה להיות גדולה כדי לזכות ללגיטימציה כשמנהיגה דורש את ראשות הממשלה, גם אם החוק איננו מחייב זאת. ברור שלו מפלגתו של איזנקוט היתה זוכה ליותר מנדטים מהליכוד, מצבו של גוש השינוי כעת היה טוב בהרבה. אבל את התמיכה במועמדותו לראשות הממשלה מטעם גוש השינוי היה איזנקוט צריך להשיג מראשי המפלגות בגוש בהסכמה בינם לבין עצמם. הוא לא הצליח בכך ועקב כך ניהל את מערכת הבחירות מעמדת חולשה. בסופו של דבר, אילו ידעו בנט וליברמן לרסן את האגו המגלומני שלהם, הם היו יוצאים נשכרים מהתייצבות מאחורי איזנקוט.

בגדול הוכיחו התוצאות שיכולתו של גוש השינוי למשוך קולות מגוש נתניהו מוגבלת. יאיר גולן קיבל את קולות העבודה ומרץ, והקולות של יאיר לפיד וגנץ התחלקו בין איזנקוט, בנט ולפיד. כמעט לא נוספו לגוש קולות חדשים, למעט מנדט בודד שעבר לליברמן ומנדטים בודדים שעברו לאיזנקוט. לגבי קמפיין הפרלמנטים של בנט אני מסכימה לדבריו של אלי אוחנה, שהתפארותו של בנט בקמפיין שלו הזכירה לו קבוצה שהפסידה שתיים-אפס ומתגאה כמה יפה שיחקה. גם לפני הבחירות חשבתי שטענותיו של בנט, שהצליח לשכנע מצביעים של בן-גביר להצביע לו, מגוחכות. אם יש משהו שמערכת הבחירות הוכיחה, הוא שאת דפוסי ההצבעה בישראל, שהם ביסודם זהותניים, קשה מאד לשנות, ואני האחרונה שאכחיש שזה מאד מייאש.

אני כמובן מקווה מאד שגוש השינוי יקים ממשלה עם המפלגות הערביות, לפחות כדי למנוע מנתניהו לנצל את המצב כדי להישאר בשלטון בראש ממשלת מעבר ולערוך בחירות חוזרות עד שהתוצאה תמצא חן בעיניו, כפי שעשה בעבר, בטרם הוקמה ממשלת השינוי הראשונה בראשות בנט ולפיד. יהיה עצוב מאד אם גוש השינוי לא יסלק את ממשלת נתניהו, זאת שלא רק מושלת בציבור שרובו מתנגד לה, אלא גם מתעללת בציבור מתנגדיה, ובפרט בציבור הערבי. מצד שני אני מבינה את הקושי לשתף פעולה עם הערבים, כשגוש השינוי כולל ימנים קיצוניים כמו בנט וליברמן, והשמאל כל כך קטן וחלש.

האמת היא שהתאמצנו מאד, אבל כוחנו דל מדי, ולכן הפסדנו בבחירות, ואין על כך נחמה.

 

לסלק את שופכי דמו של רבין

 

מעולם לא היה בישראל פער כה גדול בין המציאות הפוליטית לבין השיח עליה. בכל הסקרים זוכים מתנגדי נתניהו לרוב מוחלט, בין 65 ל-70 מנדטים, אבל השיח במהדורות החדשות ובתוכניות האקטואליה הוא על "שוויון בין הגושים", והאפשרויות שמוצגות לצופים הן ממשלת אחדות עם נתניהו או בחירות חוזרות. הסיבה היא כמובן גזענות: כ-15 מנדטים שצפויות לקבל המפלגות הערביות אינם נספרים. האפשרות המאד פשוטה של מפלגות ישר, ביחד והדמוקרטים, אפילו ללא ישראל ביתנו של ליברמן, להקים ממשלת רוב עם המפלגות הערביות, איננה מוצגת אפילו כאפשרות תיאורטית, למרות שהיא לא רק אפשרית, אלא היא האפשרות הרצויה ביותר, זו שתוביל את ישראל לדרך חדשה, של שיתוף פעולה בין יהודים וערבים, במקום של גזענות ושנאה, שאליה אנחנו מובלים מאז רצח רבין, ששופכי דמו, תחילה באלימות מילולית המלבה שנאה, ובהמשך באלימות הולכת וגוברת עד למעשה הרצח, רודים בנו בשפלות ובאכזריות המאפיינות אותם, עד עצם היום הזה: איתמר בן-גביר עם הסמל השבור של מכוניתו של רבין, שהבטיח שהם יגיעו גם לרבין כמו שהגיעו לסמל המכונית, והם אכן הגיעו, ועל גופתו של רבין הוא עשה את דרכו לממשלת נתניהו, עד להשתלטות על משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, והפך אותם לגופים בשירות הדיקטטורה של נתניהו, ובלית דין ולית דיין הפך את ההתגרויות בעליות להר הבית למעשה שגרה, התגרויות שמילאו תפקיד מרכזי בעידוד החמאס לפלוש לישראל ולטבוח את תושביה, באירוע שהחמאס כינה "מבול אל-אקצה", ולא בכדי. ונתניהו, האיש מהמרפסת בכיכר ציון, שהסית נגד רבין הסתה שלא היתה כמוה קודם לכן, ומאז איננו חדל להסית ולשסות את חסידיו במתנגדיו, ואיננו חדל מלשסות אותם בקורבנות טבח השביעי באוקטובר, ששני אלה, נתניהו ובן-גביר, יחד עם חברם בצלאל סמוטריץ' ושותפתו אורית סטרוק, המיטו עלינו ומאז חומקים מכל אחריות ומאשימים את קורבנות מחדליהם באסון שהמיטו עליהם, ואין גבול לאכזריותם ושפלותם. אלה האנשים שמציעים לנו כשותפים לשלטון, כדי להמשיך את דרך הגזענות והשנאה ולמנוע שיתוף פעולה עם המפלגות הערביות, שלמעשה הן מפלגות משותפות ליהודים וערבים, כפי שהיו פעם רוב המפלגות, לפני שהשנאה והגזענות, ששפך עלינו מחנה הימין מאז שפך את דמו של רבין, בנו חומה בין יהודים וערבים שהפכה למובנת כל כך מאליה, עד שמי שמבקש לשבור אותה הוא זה שמרימים עליו גבה, ואילו מי שדוגל בפשעים נגד האנושות, וקורא לגירוש ורצח ערבים, הרס בתיהם וגזל אדמתם ורכושם, נחשב לנורמלי וסביר.

ביום חמישי האחרון, ב-22 באוקטובר, חל יום הזיכרון העברי ה-31 לרצח רבין, ורק ערוץ 8 של הוט טרח להקדיש תכנית ליום הזיכרון, ושידר את סרטם התיעודי של יוסי מלמן ונדב בן-צור "רצח רבין: מסיתים מבט" (שגיאת הכתיב מכוונת), שעוסק בהסתה לרצח רבין שמעולם לא נחקרה, שמראש הושמטה מן המנדט של ועדת שמגר שחקרה את הרצח, שאיש מהמסיתים הראשיים לרצח לא נתן עליה את הדין, לא נתניהו, לא איתמר בן-גביר, לא איש מהרבנים שהסיתו נגד רבין. כולם לא רק שלא נענשו, אלא פרחו ושגשגו על גופתו של רבין. וכעת, בפרספקטיבה של שלושים ואחת שנים, מזעזע לראות כמה גדול חלקם של שופכי דמו של רבין באחריות לטבח השביעי באוקטובר ולאסונם הנמשך של קורבנות הטבח. לא רק נתניהו ובן-גביר, גם הרב אליקים לבנון, לדוגמה, שהיה בין המסיתים נגד רבין, עובדה שהושמטה מערך ויקיפדיה שלו, ובינואר 2025, כאשר נחתמה עסקה עם חמאס לשחרור בשלבים של כל החטופים, קרא להפקיר את החטופים למותם למען המשך המלחמה.

מאז רצח רבין ועד היום מחריבים שופכי דמו את מדינתנו ואת חיינו, מחריבים את הדמוקרטיה ואת מוסדותיה, הופכים את ישראל למדינה שהרצח הוא לחם חוקה, שאין בה דין ואין דיין, כי מערכת המשפט מפריעה להם לפגוע בערבים חפים מפשע, והדאגה לחיי אדם שהניעה את המאבק למען שחרור החטופים, מפריעה להם לכונן מלחמת נצח לגזל ורצח של האוכלוסיה הפלשתינית, וגם על דמם של היהודים אינם חסים, אם הם עומדים בדרך למימוש שאיפות הגזל האינסופיות שלהם, כאשר שום מחיר דמים איננו גבוה מדי בעיניהם.

כעת בהישג ידינו לסלק מחיינו את אוכלי המוות, ולהתחיל בשיקום ההרס והחורבן שהמיטו עלינו, אך במקום תקוה וחתירה לשלום מציעים לנו גזענות ושנאה, שנאה וגזענות שאין להן סוף. וכמו טנטלוס אנחנו רואים לנגדנו את המים שצמאנו להם ואת הפירות שייחלנו לאכול, אבל ידינו איננה מגעת, ופינו נותר יבש, ואם לא יתעשתו מתנגדיו של נתניהו, ולא יקבלו את ידן המושטת של המפלגות הערביות, ימשיכו שופכי דמו של רבין לשלוט בחיינו, ולא נוכל לעלות אל קברו ולומר לו ולעצמנו, שסופסוף סילקנו מחיינו את שופכי דמו ושיש לנו תקוה.

על קופים וברווזים

 

גדעון סער התנפח מכתב התמיכה של טראמפ (שככל הנראה נוסח בלשכת נתניהו – טראמפ לא היה מסוגל לומר את הדברים בקולו ופרסם אותם בפוסט). השאלה בבחירות, הסביר לנו האדם לכל עת, היא מי יתקוף באיראן, ורק נתניהו יתקוף באיראן. אמת, רק נתניהו היה מסוגל לצאת עם טראמפ לתקיפה מטומטמת בטענה שהוא יפיל את המשטר האיראני, ולחזק את איראן ששולטת כיום במיצר הורמוז שקודם היה מיצר בינלאומי פתוח וכיום נתון לשליטת איראן שגורמת לעליית מחיר הדלק בכל העולם, ולכעס אינסופי של כל המחנות בארצות-הברית על נתניהו, שהפך את ישראל מאהודה על שתי המפלגות לשנואה על שתיהן. טראמפ עצמו אמר השבוע שכנראה הגזים בהריגת מנהיגי איראן, כי כעת אין לו עם מי לדבר שם. יאיר גולן אמר את זה קודם, אבל אז בישראל הסתייגו מדבריו כאילו לא היו האמת לאמיתה. כשטראמפ אמר אותו הדבר, ואפילו בצורה קיצונית יותר: הרגתי דרג ראשון, שני ושלישי, ועכשיו אין לי עם מי לדבר, התעלמו בישראל מדבריו אלה, שנאמרו רק ימים ספורים לפני הודעת התמיכה שלו בנתניהו, שחשיבותה העיקרית היא מה שהיא: תמיכה של טראמפ בנתניהו לראשות הממשלה, כדי שיצטרף אליו לתקיפה באיראן. מעניין אם מישהו ישאל בסקרי הבחירה האם הציבור בישראל חושב שלתקוף באיראן זה הדבר הכי חשוב שעליו הבחירות. אני מהמרת שהדבר האחרון שהציבור בישראל רוצה זה עוד מלחמה שבה יבטיחו לנו לחסל את הגרעין האיראני ולהפיל את המשטר האיראני, בדיוק כמו שהצליחו בשתי המתקפות הקודמות על איראן, ועם תוצאות דומות, אם לא קשות עוד יותר.

גם בקרב תומכי נתניהו קשה למצוא מישהו, שאחרי שלוש שנות מלחמה בלתי נגמרת רוצה עוד מלחמה. הציבור הישראלי זקוק נואשות למנוחה ושיקום, לקצת שלוות נפש, ובמיוחד לתחושה שהוא יכול לסמוך על ההנהגה שהיא תפעל להיטיב עם הציבור ולא עם עצמה, ולכן איזנקוט מקבל בסקרים אחוזי התאמה גבוהים יותר לראשות הממשלה. רוב הציבור מאמין לאיזנקוט שהוא יפעל לטובת הציבור ולא לטובת עצמו, ורוב הציבור מאמין לו שהוא לא צריך שיעירו אותו כשיש סכנה, כי אכפת לו והוא בעצמו יבדוק כל הזמן אם יש סכנה ויפעל להדוף אותה, וכזה הוא גם יאיר גולן, וכאלה הם גם בנט ולפיד. רק נתניהו התעלם מכל סכנה ומכל אזהרה, כי כל מה שעניין אותו, גם תוך כדי המתקפה באיראן, זה לסדר לעצמו בעזרת טראמפ חנינה, או ליתר דיוק ביטול משפט, ואם לא יצליח בעזרת טראמפ, להרוס את מערכת המשפט בישראל באמצעות הקוף שלו יריב לוין, כפי שניסה להכפיש ולרמוס את משפחות החטופים והמשפחות השכולות באמצעות הקוף השני שלו ינון מגל. לנתניהו יש הרבה קופים, חלקם אשכנזים כמו יריב לוין וינון מגל, וחלקם מרוקאים, כמו אבישי בן-חיים ומירי רגב. כמובן שהם קופים רק במובן של העולם התחתון, שלפי הקוף של נתניהו ינון מגל, המשמעות של קוף בעולם התחתון דומה למשמעות של מריונטה, שזו בובה שמופעלת על ידי חוטים, ומגרונה הבובתי בוקע קול אדוניה, שזה תיאור די מדויק של הקוף של נתניהו ינון מגל וגם של קופי נתניהו האחרים, שכנראה השימוש לגביהם במונחים של העולם התחתון איננו מקרי אלא מדויק והולם.

מה שעצוב הוא שגם האנשים שממשיכים לתמוך בנתניהו, תומכים בו כי הם מאמינים שהוא יגן עליהם ויביא להם ביטחון, למרות שהוא לא פעל נגד החמאס לפני השביעי לאוקטובר אלא העביר להם כספים שגרמו לחמאס להתעצם והתנגד להמלצות השב"כ וצה"ל לחסל את בכירי החמאס ובראשם את יחיא סינוואר, והוא לא מנע את הטבח ולא ברור מה הוא בדיוק עשה בבוקר השביעי באוקטובר גם אחרי שהעירו אותו. הוא לא הציל את הבסיס בנחל עוז ולא את קיבוצי בארי וכפר עזה וניר עוז ונחל עוז, למרות שאפשר היה לעשות הרבה יותר בבוקר השביעי באוקטובר וזה לא נעשה, לא רק באשמתו אבל במידה רבה באשמתו, כי כוחות צבא עמדו מחוץ לבארי ולא נכנסו לשם, ויש סיבות טובות לחשוב שזה היה בהוראתו הישירה שהם לא נכנסו לקיבוץ לסלק את המחבלים, וזו אחת הסיבות שהוא כל כך מפחד מוועדת חקירה, אפילו מוועדת בדיקה ממשלתית שהוא היה יכול להקים בלי הסכמת האופוזיציה, אבל הוא בכלל לא רצה שום וועדת חקירה עם סמכויות חקירה אמיתיות.

כמובן שהקמת ועדת חקירה ממלכתית זה מה שרוב מוחלט של הציבור מעוניין בו, ורוב מוחלט של הציבור חושב שבלעדי ועדת חקירה כזו שתעשה עבודה מאד יסודית, לא נוכל לתקן את מחדלי השביעי באוקטובר, ושלכן ועדה כזו היא אחד הדברים שהכי חיוני להקים אחרי הבחירות, ואם נתניהו ייבחר שוב לא תקום ועדת חקירה כזו כי הוא ימשיך להכשיל את הקמתה. יתרה מכך, חלק גדול מהציבור חושש שאם נתניהו ייבחר שוב, ישראל תהיה בסכנה של טבח נוסף, כי נתניהו לעולם לא יכניע את החמאס בעזה, כי האפשרות הריאלית היחידה לסלק את החמאס היא להכניס לשם את הרשות הפלשתינית, ונתניהו, וגם חלק נכבד מהקואליציה שלו, מעדיף את החמאס על הרשות הפלשתינית, ולכן לעולם הוא לא יסלק את החמאס אלא תמיד הוא חיזק והעצים את החמאס וחשב שהחמאס הוא נכס ושהוא מורתע, ואם הוא ייבחר הוא ימשיך לחזק את החמאס ולפגוע ברשות הפלשתינית שיש לה תיאום בטחוני עם ישראל, שגורמי הביטחון חושבים שהתיאום הבטחוני הזה מנטרל הרבה מאד פעילות טרור נגד ישראל. והדבר הכי מטורף שרונן בר מספר בתביעת הדיבה שלו נגד נתניהו, הוא שזמן קצר לפני השביעי באוקטובר שרים בממשלה, הוא לא מציין מי אבל אפשר לנחש, חשבו שצריך לתת לחמאס להשתלט גם על יהודה ושומרון, והוא, רונן בר, היה צריך להסביר להם שמדובר בארגון טרור אכזרי שרוצה להרוג ישראלים.

אי אפשר להגיד לישראלים, לא טראמפ ולא נתניהו ולא גדעון סער יכולים לומר להם מה באמת חשוב להם בבחירות. שבוע אחרי הבחירות בישראל תתקיימנה בארצות-הברית בחירות אמצע הקדנציה, והסקרים מנבאים לטראמפ מפלה קשה בבחירות האלה והפסד של השליטה בבית הנבחרים ואולי גם בסנאט, שיהפוך אותו למה שמכנים ברווז צולע, ואולי הבעת התמיכה שלו בנתניהו קשורה להפסד הצפוי הזה. אינני יודעת כמובן בוודאות מדוע החליט טראמפ לתמוך בנתניהו, אבל כבר לא בטוח שהתמיכה הזו שווה הרבה, ועוד פחות בטוח מה התמיכה הזו תהיה שווה אחרי בחירות האמצע. מכיוון שאנחנו עסוקים בדיונים מעולם החיות, אי אפשר להימנע מהמחשבה שטראמפ ונתניהו הם שני ברווזים צולעים שתומכים זה בזה, וזו כמובן ההחלטה של כל אחד מאיתנו אם להמשיך לצלוע אחריהם, או ללכת בדרך חדשה.  

נתניהו ואלימות המתנחלים

 

אני לא באמת מבינה מה המתנחלים מנסים להשיג באלימות חסרת המעצורים שלהם. למה הם היכו מכות רצח את צלמת הוושינגטון פוסט היידי לוין? ואת משלחת הדיפלומטים? אני כבר לא שואלת למה הצבא לא עוצר את האלימות. את זה אני דוקא מבינה: הצבא לא עוצר את אלימות המתנחלים כי הממשלה לא רוצה לעצור את אלימות המתנחלים. נראה שהממשלה רוצה דווקא לעודד את אלימות המתנחלים ופשעיהם. לכן שר הביטחון ישראל כץ ביטל את המעצרים המינהליים של טרוריסטים לאומנים יהודים, וגם מעצרים של טרוריסטים יהודים שנתפסים בשעת מעשה לא מתקיימים, או שבמהרה משחררים אותם. ואיתמר בן-גביר ביקש להיות שר משטרה כדי למנוע אכיפה על פשיעה לאומנית ולעודד אותה, וחברתו למפלגה לימור סון הר-מלך אמרה ששורף משפחת דוואבשה הוא קדוש וצדיק. גם את הרב של בן-גביר, דב ליאור, לא עצרו עקב ההסתה לגניבת זיתים מפלשתינים. כמובן שאין שום בסיס הלכתי לגניבה וגזל ממי שאינם יהודים, כפי שהורה דב ליאור, לא בארץ-ישראל ולא בשום מקום. לעשרת הדיברות אין חריגים. אין חריגים ל"לא תרצח" ואין חריגים ל"לא תגנוב". יש רשעים שמתיימרים להיות רבנים ולהורות הלכה, ודב ליאור הוא מהגרועים שבהם. מקומו בכלא יחד עם חסידו בן-גביר. אבל שום דבר לא ישתנה אם לא תסולק ממשלת הטבח של נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר. מבלי לסלקם אי אפשר אפילו להתחיל לתקן. ומה שמצא נתניהו לנכון הוא לגנות את קורבנות האלימות על כך שהוכו מכות רצח, שזה מאד מכתים את תדמיתה של ישראל, כאילו אחרי חורבן עזה ושטפון אלימות המתנחלים נשארה לישראל איזו תדמית שאפשר להכתים. בעצם נתניהו בכלל הטיל ספק במכות הרצח שהוכו הצלמת היהודיה המבוגרת וראש עיריית אולנואה-אימריAulnoye-Aymeries)  ) שבצפון צרפת ברנאר בודו (Bernard Baudoux). נתניהו טען שהיידי לוין הותקפה "לכאורה" ושברנאר בודו הוא קומוניסט שהניף על בניין העירייה שלו דגל פלשתין. כנראה לדעת נתניהו מי שמצלם את אלימות המתנחלים צריך לקבל מכות רצח, שלא לדבר על מי שמניף את דגל פלשתין. נתניהו כמובן האשים את היידי לוין המוכה כמעט עד מוות, ואת ברנאר בודו שהוטח ארצה, שניהם אנשים מבוגרים, לא בעברית אלא באנגלית המצוינת שלו, כי נתניהו מדבר אנגלית כל כך מצויינת, שממש לא משנה כמה הדברים שהוא אומר באנגלית המצויינת שלו מחרידים.

יש אנשים שחושבים שנתניהו רוצה להבעיר את הגדה כדי למנוע בחירות וחילופי שלטון, ויש אנשים שחושבים שנתניהו רוצה לנרמל אלימות קשה, כדי להפעיל אותה ביום הבחירות נגד יריביו ולמנוע את החלפת ממשלתו באחרת, ואני לא כל כך בטוחה שנתניהו באמת כל כך מבריק כמו שטוענים אוהביו ושונאיו גם יחד. אני חושבת שהרבה ממעשי הזוועה ומאמירות הזוועה של נתניהו, משקפים את הרשעות והנקמנות שלו, ולא בהכרח מחשבה חדה ותכנית סדורה. כשמותחים עליו ביקורת, הוא תוקף את קורבנותיו ומכפיש אותם עד שנמאס להם והם מגישים תביעת דיבה, כפי שעשה רונן בר אחרי שנתניהו טען שרונן בר מנסה להסתיר "מחדלים ופשעים". אם הוא היה מסתפק באמירה שרונן בר רוצה להסתיר את מחדליו, רונן בר לא היה מגיש תביעה, אבל ברגע שנתניהו האשים אותו ב"פשעים", הוא לא יכול היה לשתוק יותר, ובניגוד לכל החכמים שאומרים שהתביעה לא מתאימה לדיון בבית-משפט, אני דווקא משוכנעת שבית-המשפט יכול בהחלט להרשיע את נתניהו בהוצאת דיבה על רונן בר, ושבית המשפט זה מקום בכלל לא רע לדון בהכפשות של נתניהו על אנשים אחרים, שמטרתן היא לחפות על מחדליו שלו. במיוחד נתניהו נוטה להשליך על זולתו את מה שנכון לגביו, ולכן כשהוא ועורך הדין המקורב אליו אילן בומבך האשימו את אחים לנשק והקפלניסטים שברצונם לזייף את הבחירות התמלאתי פחד, כי ברור לי שאם נתניהו מאשים את מתנגדיו ברצון לזייף את הבחירות, הוא משליך עליהם את הרצון ואולי גם הכוונה שלו עצמו לזייף את הבחירות, וכשנתניהו וסמוטריץ' הכריזו שהם ישלחו אלפיים איש "לבדוק שלא יהיו זיופים אצל הערבים", הבנתי שנתניהו וסמוטריץ' רוצים להשתמש בבריונות כדי למנוע הצבעת אמת של ערבים, ושאולי יש קשר בין אלימות המתנחלים ביהודה ושומרון לבין התכניות של נתניהו וסמוטריץ' לגבי הבחירות. ביני לביני אני מתפללת שכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, כלומר שהערבים יקבלו בבחירות לפחות חמישה עשר מנדטים, ואפילו יותר, ואני מייחלת שיהיו ל"ישר" ו"ביחד" ול"דמוקרטים", יחד עם המפלגות הערביות, יותר מששים מנדטים, כדי שיוכלו להקים ממשלה עם הערבים ובלי ליברמן שמתאמץ להכשיל את גוש השינוי, כי זה התסריט הכי טוב והכי צודק. אני לא יודעת אם זה מה שיקרה, אבל מה שחשוב שזה לא בלתי אפשרי, אם רק יהיה רצון.

 

האנשים שאינם נספרים

 

היום אמרו בערוץ אחת עשרה שיש סקר דרמטי שלפיו גוש נתניהו מקבל יותר מגוש איזנקוט, וזאת הבעיה שלי, כי אני ספרתי בגוש איזנקוט ששים ושלושה מנדטים, ובגוש נתניהו רק חמישים ושלושה. בטלויזיה, לא משנה באיזה ערוץ, לא סופרים קולות של ערבים. כמו הרבה דברים שנוהגים לומר בטלויזיה, לא מסבירים למה לא סופרים קולות של ערבים. כנראה האנשים בטלויזיה מבינים משהו שאני לא מבינה. אני מכירה כמה ערבים והם נראים לי בני אדם בדיוק כמו היהודים. יש להם אף ופה ושתי עיניים ממש כמו ליהודים, ואם הם מכירים אותי הם אומרים לי שלום ומה שלומך ממש כמו היהודים שמכירים אותי. כשחייתי בחו"ל ופגשתי שם ערבים מישראל הם היו מאד שמחים לפגוש אשה מישראל, וזה קצת הפתיע אותי, ואחר כך חשבתי שאחרי חודש לבד בהונגריה אתה שמח לדבר עם מישהו עברית, אפילו אם עברית היא לא שפת האם שלך. פגשתי שם פעם עיראקי אחד שמאד שמח וסיפר שאחיו נשוי ליהודיה אז הוא יודע כמה מלים בעברית כמו שבת שלום וחג שמח. פגשתי אותו באוטובוס מוינה לברטיסלבה, והייתי היחידה בכל האוטובוס שהייתי צריכה לרדת בתחנת הגבול בין וינה לסלובקיה ולהראות את הויזה שלי לגנרלית כזאת שמנה עם עשרות מדליות על החזה שלה, והרגשתי ממש רע להיות היחידה שיורדת מהאוטובוס והולכת לגנרלית בתחנת הגבול, למרות שזה היה רק פורמלי ולא עשו לי שום בעיות להיכנס לסלובקיה. אני מניחה שלהיות ערבי בישראל זה קצת דומה לחוויה הזו, ומאז שיש ממשלה של נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' זה הרבה יותר גרוע כי יכולים סתם להכות אותך בלי שום סיבה בגלל שאתה ערבי, ובגלל מה שעושים לערבים בשלטון נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' ישראל התחילה להגעיל אותי ממש, והרבה פעמים כשאני מנסה לראות מה קורה אני כל כך נגעלת מהגזענות שאני מכבה את הטלויזיה ואחר כך אני מסתכלת באתר "הארץ" מה קורה כי בכל זאת אני רוצה לדעת. הבוקר למשל הפרשן הפוליטי החרדי ישי כהן דיבר על ההבטחה של הרשימה המשותפת שהם יתנו רשת ביטחון להחלפת ממשלת נתניהו, וישי כהן, שהוא אמנם פרשן חרדי ומן הסתם גם תומך בממשלת נתניהו עם החרדים, אמר שזאת מתנה לנתניהו. רשת ביטחון של המפלגות הערביות להחלפת הממשלה שתאפשר לסלק את ממשלת נתניהו זאת מתנה לנתניהו? ועוד כשחושבים כמה זה לא מובן מאליו, ואיך הרשימה המשותפת שיתפה פעולה עם נתניהו נגד ממשלת השינוי, והם גם רקדו אתו ביחד כשהצליחו להפיל אותה, כי כל מה שעניין אותם זה לפגוע במנסור עבאס שנפרד מהם והצטרף לממשלת השינוי. ועיידה תומא סולימן אפילו כתבה מאמר כזה, שבו היא לעגה לאנשים שמפחידים אותה מבן-גביר, כי היא טענה שמה כבר ההבדל בין בן-גביר לממשלת השינוי. נדמה לי שעכשיו היא כבר יודעת מה ההבדל, ועכשיו הרשימה המשותפת מוכנה לעשות הכל כדי להיפטר מהממשלה שהשופרות שלה מספרים שרופאים ערבים מרעילים חולים יהודים, שזה מזכיר את עלילות הדם שהנאצים המציאו על רופאים יהודים. אולי צריך להרגיש כעס, אבל אני מרגישה בעיקר בחילה. בחילה מינון מגל ובחילה מבן-גביר עם פולחן חבל התליה שלו ובחילה מנתניהו וסמוטריץ' וסטרוק, וככל שהזמן עובר אני מרגישה יותר ויותר בחילה ממדינת ישראל שהעלתה את האנשים האלה לשלטון, ועכשיו אני מתחילה להרגיש בחילה גם מגוש השינוי שלא מפסיק לדבר שהוא יקים ממשלה בלי ערבים, למה בעצם? למה לא להקים ממשלה עם ערבים שרוצים להצטרף? בגלל שנתניהו יגיד שלאיזנקוט יש ממשלה עם ערבים? שלזה גם ישי כהן התכוון. נתניהו יגיד שלאיזנקוט יש ממשלה עם ערבים? אז הוא יגיד. למה אנחנו צריכים לחיות לפי מה שיגיד הגזען המבחיל שהמיט עלינו אינספור אסונות והרס לנו את המדינה? למה צריך להיות אכפת לי מה אומר האיש ששלח את חסידיו לירוק ולקלל אותנו במאהל החטופים ועכשיו מתגאה שהוא החזיר את כל החטופים, למרות שארבעים וששה חטופים שנרצחו וחזרו בארונות יכלו לחזור בחיים, אם הוא לא היה מבטל עסקאות לשחרורם כדי שבן-גביר וסמוטריץ' יהיו מרוצים, כי לא רק ערבים הם אוהבים להרוג, גם את החטופים הם העדיפו מתים, ובן-גביר אפילו את התינוקות לא רצה להחזיר. עכשיו אמרו לאיציק בונצל ולינון מגל להתנצל כביכול, אבל הם בסך הכל ממשיכים לומר את אותם הדברים שנתניהו עודד אותם להגיד כשהחטופים היו בעזה והוא לא רצה להחזיר אותם כי פחד על הקואליציה שלו וגם רצה למשוך מה שיותר זמן את המלחמה, כי יותר קל לשלוט בזמן מלחמה כשהאנשים פחות חופשיים ויושבים במקלטים ומפחדים שיפול להם טיל על הבית והולכים למילואים במקום לצאת להפגנות. הלואי שהערבים יסכימו להצטרף לקואליציה ששלוש מבין המפלגות בה פוסלות אותם בגלל גזענות ופחדנות, ויוסי ורטר כתב ב"הארץ" שליברמן תוקף את מנסור עבאס בגלל שיואב סגלוביץ' שהצטרף לרע"מ, חקר אותו בזמנו והמליץ להעמיד אותו לדין, ואם זה נכון, זה שיא השפלות וזה לא שונה מנתניהו שמוכן להרוס את המדינה בגלל אינטרסים אישיים ונקמנות. אני כמובן אצביע ליאיר גולן, היחיד שאיננו חוטא בגזענות ופחדנות, שסופסוף מתחיל להגיד את האמת גם על התקיפה המטומטמת של טראמפ ונתניהו באיראן שהביאה אסון על כל העולם, וחבל שהוא בכלל תמך במלחמה הזאת בהתחלה, כשכל בן-אדם עם קצת שכל היה יכול להבין שאחרי הטבח שמשמרות המהפכה טבחו במפגינים לא תהיה שום התקוממות ושום נפילת משטר, ושנתניהו רצה את המתקפה הזאת רק כדי ללחוץ שיבטלו את המשפט שלו בגלל מצב המלחמה, וגם עכשיו הוא מפזר תחזיות מלחמה לפני הבחירות ואין ספק שהוא ישמח לדחות את הבחירות, כי תגידו מה שתגידו על נתניהו, לספור הוא יודע, אולי הוא מעדיף לספור בלב ולא בקול רם, אבל הוא יודע שלמתנגדים שלו יש יותר מנדטים ממה שיהיו לו, כי שום ערבי כבר לא יצביע לממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ', ממשלת חבל תלייה והפקרת חטופים ואסון אחרי אסון אחרי אסון, ממשלה שמוכרחים להעיף כי פשוט אי אפשר יותר לסבול את מה שהם עשו מהמדינה שלנו, שהיתה תמיד מדינה בעייתית עם שני עמים מסוכסכים ביניהם, אבל רק בקדנציה האחרונה של נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' נהייתה מדינה מגעילה, שבא להקיא ממנה, אלא אם כן אתה ממש מחבב חבלי תלייה.

כמה שבועות לפני השביעי באוקטובר 2023

 

 

ב-16 באוגוסט 2023 הכותרת הראשית ב"הארץ", של רוית הכט, היא "נתניהו חותר להחליש את הצבא לקראת המשך חקיקת ההפיכה והגיוס". המשפט הראשון בכתבה אומר כך: "בנימין נתניהו סימן את הרמטכ"ל הרצי הלוי ואת צמרת צה"ל כאויבים, והחל במסע ההשחרה שלהם במטרה לשסות בהם את הבייס ולקעקע את הלגיטימציה הציבורית שלהם... המטרה: השגת מטכ"ל חלש, כנוע ומורתע לקראת שתי לבנות החבלה שירצה להטמין בכנס החורף: החוק השערורייתי לפטור מגיוס לתלמידי ישיבות, והחוק לפוליטיזציה של הוועדה לבחירת שופטים."

יום קודם לכן דיווח יניב קובוביץ כי יאיר נתניהו שיתף פוסט של ארז תדמור שטען כי הלוי ייזכר כ"רמטכ"ל הכושל וההרסני בתולדות צה"ל". זאת מאחר שלטענת נתניהו, האב והבן, הלוי אשם בהפסקת ההתנדבות לצה"ל של רבים ממתנגדי ההפיכה המשטרית, ובעיקר בכך שדיבר על הנזק שגורמת ההפיכה המשטרית לכשירותו של צה"ל, שנתניהו ביקש להסתיר מהציבור. ב-8 באוגוסט דיווח עמוס הראל ב"הארץ" שהשלכות ההפיכה כבר ניכרות, וצה"ל מתמודד עם שחיקה חסרת תקדים, ובחיל האוויר מתקשים לשכנע קצינים להאריך את שירותם, ובמטכ"ל שוררת אווירת נכאים. באותו יום דיווח גם יניב קובוביץ שגם בחיל הים הודיעו בכירים שיפסיקו להתנדב למילואים. קובוביץ דיווח גם שראש השב"כ רונן בר הזהיר שהטרור היהודי בגדה מלבה טרור פלשתיני. בתגובה תקפו אותו חברי קואליציה. אזהרה דומה השמיעה באותו יום דובר צה"ל דניאל הגרי. ב-13 באוגוסט דיווח עמוס הראל כי צמרת צה"ל כבר אינה מוכנה להסתיר מהציבור את עוצמת המשבר. ב-14 באוגוסט דיווח "הארץ" שנתניהו הורה לצבא להימנע מפרסום בנושא.

בכתבתה הנ"ל מה-16 באוגוסט הסבירה רוית הכט שבלי חוקי ההפיכה אין לנתניהו סיכוי לעצור את המשפט המתנהל נגדו ולהישאר על כס ראש הממשלה, וכמו כן יתקשה ללא חוקי ההפיכה לשמר את הקואליציה שלו, וללא חוק הגיוס לא יתמכו החרדים בחוקי ההפיכה.

החלשה מכוונת של הצבא, השתקתו והכנעתו לא החלו לאחר הטבח, אלא קדמו לו ואפשרו אותו. מאז חזרתו לשלטון פעל נתניהו אך ורק להחלשת מערכת המשפט, ובמקביל להחלשת הצבא וכוחות הביטחון, כדי להעביר חוק גיוס מנוגד לצורכי הצבא שישיג את תמיכת החרדים להפיכה המשטרית, וכדי למנוע מהצבא והשב"כ לפעול לעצירת ההפיכה המשטרית שבכירי הצבא ובעצם כל ראשי גופי הביטחון זיהו כסכנה ברורה ומוחשית לאיומים על ישראל מצד אויביה, שראו בשסע החברתי המתגבר בעקבות ההפיכה המשטרית עדות לחולשת ישראל והזדמנות לתקוף אותה.

ב-3 בספטמבר מדווח "הארץ" שבן-גביר ביקש לצמצם ביקורים אצל אסירים ביטחוניים לפעם בחודשיים במקום פעם בחודש. הנהגת האסירים הביטחוניים, המייצגת את חברי כל הפלגים הפלשתיניים הכלואים בישראל, איימה לנקוט צעדי מחאה, ומערכת הביטחון הזהירה מהסלמה ביטחונית. נתניהו הקפיא את ההחלטה. עמוס הראל כתב תחת הכותרת "שר הדלק": "זה נראה כמו הדבר האחרון שישראל זקוקה לו כרגע, אבל השר לביטחון לאומי איתמר בן-גבירהצליח בסוף השבוע לגרום למהומה חדשה." בהמשך הוא כותב: " זה קורה בעיתוי רגיש, כשבגדה המערבית נרשמה עלייה מובהקת בפיגועים ובתקריות, והמתיחות בבתי הסוהר גואה."

ב-11 בספטמבר דחה נתניהו את ההחלטה בעניין ביקורי האסירים לאחרי החגים.

ב-12 בספטמבר התכנס בג"ץ לדון בחוקיות החוק לביטול עילת הסבירות. באותו יום דיווח עמוס הראל מהכנס השנתי למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן, ששר הביטחון יואב גלנט הודיע שאיראן מקימה שדה תעופה בלבנון למטרות טרור, 20 ק"מ מגבול ישראל, וראש המוסד דדי ברנע הזהיר מאיום קיומי פוטנציאלי מהסיוע הרוסי לאיראן. הראל הסביר שהדברים בכנס מסתמכים על הערכת מודיעין ההולכת ומתחדדת בדבר מאמץ איראני מוגבר לפגוע בישראל, הניזון גם מביטחון עצמי גובר של המשטר. הוא כותב: "הגילויים החדשים על המהלכים האיראניים המדאיגים רק מחדדים את השאלה מדוע נתניהו מושקע כל כך בקידום ההפיכה המשטרית – שלפי כל הסקרים , רוב הציבור הישראלי מסתייג ממנה – במקום להתמקד בקידום פני הרעה. עניינית, וגם תדמיתית, הוא יכול היה להשתמש בטיעון בדבר המצב הביטחוני המסתבך כדי להצדיק את הקפאת החקיקה לשנה וחצי לפחות, כפי שנדון במתווה הנשיא."

נראה שהראל מתקשה להבין את מה שרוית הכט הסבירה היטב כל כך: נתניהו חייב את ההפיכה המשטרית כדי לבטל את משפטו, ושום איום ביטחוני על מדינת ישראל לא יניא אותו מכך.

באותו היום מתכנס הקבינט הביטחוני לדון במתיחות הביטחונית ובהיערכות מערכת הביטחון לחגי תשרי. בן-גביר חזר ודרש לדון בהחמרת תנאי הכליאה לאסירים הביטחוניים. נתניהו הודיע שלא יהיה שינוי בתנאי הכליאה עד לדיון בנושא באוקטובר.

יהונתן ליס ויניב קובוביץ מציינים באותה ידיעה ב"הארץ" ב-13 בספטמבר, ששר הביטחון גלנט צייץ כדלהלן: "נוכח האתגרים הגדולים הניצבים לפתחנו עלינו לומר לעצמנו באופן ברור – מוטלת עלינו חובה לחזור ולעסוק בעיקר. ביטחון, נורמליזציה עם שכנותינו, כלכלה משגשגת והשלטת חוק וסדר – כל אלו קודמים וחשובים מכל מאמץ לאומי אחר." נתניהו ובן-גביר לא ממש הקשיבו לדברי שר הביטחון.

ב-14 בספטמבר מדווח "הארץ" שמערכת הביטחון תומכת בהעברת עוד ציוד צבאי לרשות הפלשתינית. סמוטריץ' ובן-גביר מתנגדים. במערכת הביטחון סבורים שהעברת אמצעי לחימה ומיגון לרשות תסייע במיגור קיני הטרור במחנות הפליטים. לדברי בכירים במערכת הביטחון, ההבדלים בין עמדת אנשי המקצוע לדרג הפוליטי מעמיקים לאחרונה גם בשל המגעים לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה. במערכת הביטחון סבורים שצריך לנצל את המגעים להסכם בין ארה"ב, סעודיה וישראל כדי לקדם רגיעה ביטחונית בגדה המערבית על ידי ויתורים ומחוות לפלשתינים. זאת בניגוד למדיניות הממשלה האומרת כי צריך לנתק את הקשר בין הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערב לסוגיה הפלשתינית, והנוטה לשלול כל אסטרטגיה שתיטיב את מצבם של הפלשתינים. באותו יום מדווחים אמיר תיבון ובן סמואלס ב"הארץ" כי סעודיה הבהירה לארה"ב שהפלשתינים הם חלק מרכזי בכל הסכם.

ועוד ב-14 בספטמבר: עמוס הראל מדווח על נאום שנשא הרמטכ"ל הרצי הלוי בעצרת המרכזית של צה"ל לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. הלוי אמר ששורשי המלחמה בחטא היוהרה. כשלון ההתרעה המודיעינית היה החמור בתולדות המדינה. בידיעה המודיעינית אין ערך כשלעצמה, אם אין מבינים את משמעותה. לפני המלחמה לא חסרה לצה"ל ידיעה, אלא מודעות. לאמ"ן היה מידע על האויב, על כוונותיו ועל יכולותיו. "מה שנפקד היה ההבנה העמוקה של השלכות המידע, בעיקר בשל ביטחון מופרז וזלזול באויב, עריצות מחשבתית ואי הטלת ספק בהנחות היסוד, המודיעיניות, המבצעיות והאסטרטגיות."

גם הראל תהה האם הלוי דיבר על מלחמת יום הכיפורים או על חוויותיו שלו במאמציו להביא לידיעת הקבינט המדיני את הפגיעה בכשירותו של צה"ל עקב הקרע שגרמה ההפיכה המשטרית. כותרת הכתבה היתה "הלוי למד את לקחי 73 ויודע כי במשבר, האחריות תוטל עליו". בכתבה מפרט הראל: "אם תפרוץ מלחמה בקדנציה של הלוי, איש לא יעשה לו הנחות על שהמדינה נקלעה למשבר בשל ניסיון הממשלה לבצע הפיכה משטרית." רק שלושה שבועות יעברו עד שהדברים יתגשמו התגשמות מצמררת.

ב-20 בספטמבר מדווחים ג'קי חורי ויניב קובוביץ ב"הארץ" על הסלמה בגדה ובעזה. 3 פלשתינים נהרגו בפעילות הצבא בג'נין וכשלושים נפצעו, ואחד נהרג בגבול עזה מאש צה"ל. נתניהו ששהה באותה עת בעצרת האו"ם בניו יורק מסר כי הוא מתעדכן בנעשה בג'נין ובגבול רצועת עזה  באופן שוטף. בעימותים בגבול עזה השתתפו עשרות פלשתינים והם אירעו בשני מוקדים, ממזרח לעיר עזה וממזרח לחאן יונס. בחאן יונס נצפה בלון תבערה לראשונה אחרי זמן רב, וכמה צעירים ניסו לפרוץ את הגדר ליד עזה. זוהו גם כמה מקרים של הפעלת מטענים. בכירים פלשתינים טענו כי ההפגנות נועדו לאותת על החרפת המשבר ההומניטרי ברצועה. בחמאס האשימו גם את ממשלת ישראל בהסלמה, עקב איומי בן-גביר לפגוע בתנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים וכניסת מתפללים יהודים להר הבית במהלך החג. הדיווח מציין שב-17 בספטמבר הפגינו מאות בגבול הרצועה והבעירו צמיגים במחאה על כניסת מתפללים יהודים להר הבית, ושיומיים קודם תקף צה"ל עמדת חמאס במהלך הפגנה שבה התקרבו פלשתינים לגדר, יידו אבנים, הפעילו מטענים והבעירו צמיגים.

ניכר שההסלמה בגבול עזה עוררה תשומת לב בממשלה רק כשנמשכה והחמירה. קובוביץ מדווח גם על סגירת מעבר ארז עד להודעה חדשה. ב-21 בספטמבר הכריז בן סלמאן שבכל יום מתקרבים להסכם עם ישראל, וחשף שמטרתו היא להשיג נשק גרעיני לסעודיה, כדי לחזק את מעמדה מול איראן, מה שככל הנראה היה ידוע לנתניהו קודם לכן, אבל הוצנע היטב מהציבור.

 ב-22 בספטמבר דיווחו ג'קי חורי ואמיר תיבון שהפלשתינים דורשים הקפאת התנחלויות ונציגות בארה"ב, ואילו מיכאל האוזר טוב ויניב קובוביץ דיווחו שסמוטריץ' ובן-גביר לא יסכימו לפינוי מאחזים והקפאת בנייה כחלק מהסכם עם סעודיה, ולא לצעדים מדיניים שיכשירו מדינה פלשתינית.

ב-24 בספטמבר, בערב יום הכיפורים תשפ"ד, שוב מדווחים ג'קי חורי ויניב קובוביץ על יותר משבוע של הפגנות ליד הגדר בגבול עזה, ועל תקיפת עמדות חמאס בקרבת הגבול, לאחר שמפגינים פתחו באש לעבר החיילים. הגר שיזף מדווחת באותו יום שמאז 2022 נעקרו מבתיהם 1100 פלשתינים עקב אלימות מתנחלים. באותו יום מפרסם עמוס הראל מאמר שמתייחס להפתעת פרל הרבור שכותרתו היא גם המסקנה: "ההפתעה הבאה תגיע – השאלה איך צה"ל נערך אליה." שבועיים אחר כך נדע: צה"ל לא נערך אליה.

ב-26 בספטמבר מדווחים יניב קובוביץ וגקי חורי שההפגנות בגבול עזה נמשכו וצה"ל תקף פעמיים ברצועה. על פי הדיווח מאות פלשתינים הפגינו מול הגדר והבעירו צמיגים, ובאל-בוריג' הושלך מטען אל הכוחות שלא פגע באיש. הם מדווחים גם שיומיים קודם הודיעו חמאס, הג'יהאד האיסלמי והחזית העממית כי יחריפו את המתיחות הביטחונית ואת המאבק האלים נגד ישראל. ההחלטה של שלושת האירגונים, שלדברי אנשיהם יגבירו את התיאום ביניהם, התקבלה בתום מפגש בביירות שבו השתתפו בכירי הארגונים, בהם ראש הלשכה המדינית של חמאס, סאלח אל-ערורי.

שאלה: מדוע נזקק נתניהו לאזהרות של המצרים והאמירתים, או של אמ"ן ושב"כ, אם בכירי החמאס, הג'יהאד האיסלמי והחזית העממית הודיעו בעצמם שהם עומדים להחריף את מאבקם האלים נגד ישראל? האם נתניהו איננו קורא עיתון? או שדבקותו בהפיכה המשטרית דחקה כל ידיעה אחרת?

בעשרים ושביעי בספטמבר מדווח ג'קי חורי שיום קודם הפגינו עשרות פלשתינים בגבול הרצועה, זה היום השנים-עשר, וכי צה"ל תקף בתגובה עמדות חמאס. ואילו שגריר סעודיה הודיע לרשות הפלשתינית שסעודיה פועלת להקמת מדינה פלשתינית שבירתה מזרח ירושלים.

ב-28 בספטמבר מדווח עמוס הראל שישראל, חמאס, האו"ם, מצרים וקטאר מנסות להרגיע את ההסלמה בגבול רצועת עזה. ההפגנות מתקיימות מדי ערב כבר שבועיים, ובין המפגינים מסתובבים גם צעירים חמושים באקחים, היורים מטווח של כמה עשרות מטרים בחיילי צה"ל. "נראה שברקע ישנה גם הבנה של הנהגת חמאס בעזה כי מרחב התמרון הישראלי מצומצם. לפי גישה זו, הממשלה עסוקה במשבר הפוליטי, שכולו מעשה ידיה, ותתקשה לגייס קשב ומאמץ למבצע צבאי ברצועה." ועוד הוא כותב בהמשך: "נראה שישראל מוכרת לעצמה קונספציה מוטעית שחמאס מחויב לחלוטין לרגיעה ארוכת טווח, ושהציבור בעזה התאהב בשיפור הכלכלי ולכן ילחץ על חמאס שלא להפר את השקט. בפועל, אף שהעזתים מפסידים כעשרה מיליון שקל ליום מאז הופסקה כניסת הפועלים, הם עוד לא מצמצו."

גם את המאמר הזה נתניהו לא קרא כנראה.

ב-29 בספטמבר, ערב חג הסוכות, הודיעו מארגני ההפגנות האלימות בגבול רצועת עזה על הפסקתן, כמה שעות לאחר שישראל פתחה את מעבר ארז לכניסת פועלים מעזה. בישראל הניחו ככל הנראה שהמצב בעזה נרגע, מפני שזה מה שרצו לחשוב. משום מה לא חשב איש שכדאי להשאיר בגבול עזה כוחות משמעותיים יותר ליתר ביטחון. אפילו התירו לחלק מהכוחות לצאת לחופשת חג, מבלי להתייחס כלל לאיומי שלושת האירגונים בביירות ב-26 בספטמבר להחריף את המאבק האלים נגד ישראל.

ב-2 באוקטובר דיווח "הארץ" שישראל שוקלת שורת צעדים למניעת הסלמה ביטחונית ברצועת עזה, כולל הגדלת מכסת הפועלים הפלשתינים הרשאים להיכנס לתחומיה והקלות בתנאי הכנסת הסחורות לרצועה, ומתקיימים מגעים מול קטאר על העברת סיוע כספי מטעמה לשלטון חמאס ברצועה, וזאת מחשש שהתלקחות ברצועה תפגע במגעים עם סעודיה להסכם נורמליזציה (ולא חלילה מחשש שהתלקחות ברצועה תפגע בתושבי עוטף עזה, לכן גם לא מצאו לנכון לעבות את הכוחות בגבול הרצועה).

בידיעה נאמר שבצהרי האחד באוקטובר הודיעו מארגני ההפגנות בגדר על כוונתם לחדש את העימותים בעקבות עליית מאות יהודים בבוקר אותו יום להר הבית, "כדי להעביר מסר לאויב שממשיך בפגיעה במסגד אל אקצא שהוא קו אדום." בעקבות התערבות של המצרים והקטארים חזרו בהם מכוונתם להפגין. "הארץ" מדווח שעלו להר הבית 748 יהודים כולל ח"כ יצחק קרויזר, שכמה מהעולים ניסו להתפלל ואחד אף תיכנן לשחוט גדי.

ב-3 באוקטובר מפרסם ג'קי חורי: "מצרים הזהירה: המשך עליית יהודים להר הבית יביא להסלמה". הוא כותב: "מקור המעורה בפרטים אמר ל"הארץ" כי לאירועים בירושלים ובגדה המערבית, כמו גם להחמרה בתנאי האסירים הפלשתיניים הכלואים בישראל, עשויה להיות השלכה ישירה על הנעשה בגבול הרצועה." שמתם לב? אזהרה מצרית לגבי המצב ברצועת עזה כמה ימים לפני השביעי באוקטובר. כנראה זו האזהרה המצרית המדוברת, שנתניהו מעולם לא שמע עליה, אבל אני קראתי עליה בעיתון "הארץ", בזמן אמיתי.

ב-6 באוקטובר כתב עמוס הראל כי מבצעי המעצרים של צה"ל, הנשק הפלשתיני ופעולותיו של סמוטריץ' גורמות להסלמה. הכותרת היתה "כל הדרכים לאינתיפאדה." בגדה המערבית לא פרצה אינתיפאדה, אבל למחרת בבוקר קרה בגבול רצועת עזה משהו שאיש בישראל לא התכונן לקראתו. ההפתעה הגיעה מהר יותר משציפו, חמישים שנה בדיוק אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים, וישראל לא היתה מוכנה. היו מי שאמרו שהחמאס הרדים אותנו. האמנם? האם השתלשלות הדברים שכולם היו גלויים ולא מוסתרים מצביעה על ניסיון של החמאס להרדים אותנו, או אולי דווקא לעורר אותנו? האם הדברים היו מידרדרים לידי כך לולא פעל נתניהו להחלשת הצבא לצורך ההפיכה המשטרית והדהיר את מדינת ישראל לתהום ללא מעצורים? האם חסרו אזהרות בתוך ישראל ומחוצה לה? והאם הכל היה באמת בלתי נמנע, או שדווקא אפשר היה לעצור את פלישת החמאס, בוודאי שאפשר היה לעבות את הכוחות בגבול עזה ולהקטין את האסון? והאם אפשר להסיר כל אחריות מפעילותם המתגרה של בן-גביר ואנשיו בהר הבית למתקפת חמאס שלא במקרה כונתה "מבול אל-אקצא", ושוב – כיצד התייחסו לאזהרה המצרית בנידון, שהיתה פומבית ומפורשת? האם היה החמאס מצליח לגייס התלהבות כזו בקרב העזתים ללא ההתגרות של בן-גביר, שנתניהו אמנם ניסה לרסן, אך לאחר שמינה אדם כה מסוכן לשר לביטחון פנים, איבד בעצמו את השליטה על המתרחש?

נתניהו ואנשיו מנסים לשכנע את הציבור שלא ידעו דבר ושהאסון היה בלתי נמנע, אבל אני אינני משוכנעת בכך. האמת היא שאני משוכנעת שרק ממשלת נתניהו-סמוטריץ-בן-גביר יכלה להמיט עלינו את אסון השביעי באוקטובר, והיא לא רק אחראית מתוקף תפקידה לאסון ולאבידות הנוראות, אלא היא לגמרי אשמה בטבח ובמוות שזרע, וראוי שחבריה יבלו עד יומם האחרון בכלא, ומחריד לחשוב שימשיכו לשבת על כסאם, ואפילו עוד דקה.

 

האסון שנמנע והאסון שקרה

 

כשנתניהו הודיע שצריך לחקור האם טייס המשנה שניסה להפיל את המטוס העמוס ישראלים בדרכו לתל-אביב נשלח על ידי איראן, חשבתי לעצמי, שכנראה לדעת נתניהו חשוב יותר לחקור את האסון שלא קרה, מאשר את האסון של השביעי באוקטובר שכן קרה, ובפרט אם אפשר יהיה להאשים את איראן ולהצדיק מלחמה נוספת, אבל די מהר התברר שגם האסון שנמנע מקורו במחדל של ממשלת ישראל, שהיתה אמורה לבדוק ולוודא שצוותי המטוסים שממריאים מדובאי לישראל אמינים, ולצורך זה ישנה מחלקה ברשות המיסים שאם הבנתי נכון כפופה גם למשרד התחבורה, ולכן מן הסתם גם האסון שלמרבה המזל נמנע, לא ייחקר כראוי, כי ממשלת נתניהו חוקרת רק אם תוצאת החקירה הצפויה אמורה לשרת אותה, ואם לא זה המצב, נתניהו כבר ידאג שלא יחקרו דבר. מירי רגב כבר התראיינה הערב לאיילה חסון והסבירה בצורה קצת מבולבלת שהמוסד צריך לבדוק חברות זרות, ואחר כך אמרה ששב"כ אחראי, ואחר כך אמרה שגם בחברה בריטית יכול להיות טייס מוסלמי. היא אמרה את זה כאילו בחירה של צוותי תעופה היא משהו כמו מזג האוויר, שאין לבני האדם שום שליטה עליו, והכל עניין של מזל. כמובן שלא זה המקרה. נושא בטיחות הטיסות, ובפרט מאז ה-11 בספטמבר, כשהתברר שאפשר לחטוף מטוסים לא רק כדי לשבות את נוסעיהם, אלא כדי להשתמש בהם להפיל בניינים ולגרום לאלפי אבידות, מעסיק מאד את חברות התעופה ורשויות התעופה, ובדיוק מסיבה זו סובלת מדינת ישראל וסובלים תושביה מהפסקת טיסותיהן לישראל של חברות זרות, כל אימת שהמצב הבטחוני בישראל מתערער, כפי שקורה כבר שלוש שנים עקב המלחמה הבלתי נגמרת. גם בהסכמי השלום בין ישראל לדובאי נכלל סעיף שאוסר על טייסים ממדינות שלישראל אין יחסים דיפלומטיים עימן להטיס מטוסים לישראל. כלומר, מישהו כבר חשב על כך שעלולה להיות בעיה בטיחותית בטיסות מדובאי. בעצם השב"כ אוסר כבר מזה זמן על חברות ישראליות לטוס לדובאי בגלל בעיות בטיחות. מדוע הניחו איפה לחברות תעופה מדובאי לטוס לישראל? ומה משמעות הדבר, שכולם ציינו לשבח, שגם כאשר חברות זרות רבות הפסיקו את טיסותיהן לישראל בגלל מצב המלחמה המתמשך, וחלקן עדיין נמנעות מלטוס לישראל, חברת Fly Dubai המשיכה לקיים את טיסותיה לישראל, ואפילו הוסיפה טיסות אליה? האם הנכונות לטוס לישראל בזמן מלחמה מצביעה על יחסים טובים במיוחד בין דובאי לישראל, או משקפת זלזול של שתי המדינות בבטיחות הטיסות ובבטיחות הנוסעים? אולי האסוציאציה לשביעי באוקטובר, לטענה של נתניהו שהמזהירים מפני סכנת מלחמה מפריזים באזהרותיהם, ואטימת אוזניו לאזהרות, היא אסוציאציה נכונה? אולי ידעו שהטיסות מדובאי לישראל אינן בטוחות דיין, אבל סמכו על המזל? אולי הישראלים שפותו לטוס לדובאי בהמוניהם או לחנות בה חניית ביניים פשוט הופקרו, כפי שהופקרו תושבי עוטף עזה, בטענה שהחמאס מורתע ולא מסוגל לבצע פלישה בהיקף גדול, לא מפני שזה היה נכון, אלא מפני שחשוב היה יותר לנתניהו להרוס את מערכת המשפט ולבצר את שלטונו, ולא מפני שלא היתה סכנה? ובדומה לכך חשוב היה למכור לאזרחי ישראל פיתויים של חופשות זולות  ומפנקות בדובאי העשירה, ואשליות שדיכוי הפלשתינים איננו מעניין את מדינות המפרץ כמו הכסף הקל שהתיירות הישראלית מבטיחה? כפי שבאחד באוקטובר 2023 התפרסמו הבטחות לשלום קרוב עם סעודיה, שעל פי ההדלפות לא הפריע לסעודים העדר ההתקדמות ביחס ישראל לפלשתינים, הדלפה שרק תמימים במיוחד לא זיהו בה את עקבות הספין העקבי של נתניהו, שהוא יביא לישראל שלום עם מדינות ערב גם ללא מדינה פלשתינית, ושאפילו התעללות בפלשתינים וגירושם לא יפריעו לסעודיה, שתמיד ראתה בעצמה את מנהיגת העולם המוסלמי ופטרונית הר הבית, לקיים יחסי שלום עם ישראל.

שלום עם סעודיה לא נחתם, והשבוע סירבה סעודיה אפילו להתיר למטוסים ישראלים לנחות בה כדי להשיב לישראל את נוסעי המטוס שניצל רק בזכות קברניט נחוש ונוסעים בעלי תעוזה ותושיה יוצאות דופן. מה יהיה כעת על הטיסות בקו תל-אביב-דובאי אין לדעת. האם המטוסים יחזרו לטוס ובאלו תנאים, והאם הנוסעים הישראלים ימשיכו לבטוח בחברות התעופה של דובאי שכה הכזיבו. כמו במקרה של השביעי באוקטובר, כאשר התעלמות נתניהו מהסכנה הבטחונית גרמה לאסון אדיר ממדים, שעירער את שלטונו יותר מכל משפטיו, כך הזלזול וההפקרות בנושא הפיקוח על בטיחות הטיסות בקו דובאי-תל-אביב, אולי במטרה להקל על הפעלת הקו ולפתות את הישראלים בחופשות מפנקות באדיבות ממשלת ישראל, פגעה בסופו של דבר באמינות הקו, ועלולה לפגוע אנושות ברווחיות ובהמשכיות שלו, וגם לערער את יחסי ישראל עם מדינות המפרץ, שמתוחים ממילא עקב ההרס וההרג שזרעה ממשלת ישראל בעזה. שכרו של הזלזול יוצא בהפסדו.

 

ואם נשיא איחוד האמירויות לא הזהיר את נתניהו?

 

נניח שכדברי בנימין נתניהו, נשיא איחוד האמירויות לא הזהיר אותו מפני הטבח שתיכנן חמאס. האם זה פוטר את נתניהו מהזלזול והתוקפנות שלו כלפי האזהרות שכולנו שמענו במו אזנינו מפי יואב גלנט, שבגללן מיהר נתניהו לפטר את גלנט וחזר בו זמנית, אך לבסוף פיטר אותו מתפקידו? האם העובדה שהרמטכ"ל בזמנו הרצי הלוי הגיע לכנסת והתחנן לפגישה עם נתניהו לפני ביטול עילת הסבירות ונתניהו התחמק ממנו, איננה מספיקה כדי להרשיע את נתניהו בסירוב להאזין לאזהרות ולפעול לאורן? האם לא די באזהרות אנשי המודיעין שאויבינו רואים בשסע החברתי שגרמה המהפכה המשטרית חולשה שהם יכולים לנצל לפגיעה בישראל, כדי לדרוש מנתניהו דין וחשבון על ניסיונו לפגוע אנושות במערכת המשפט ולקרוע את החברה הישראלית לגזרים, מתוך סיבות אנוכיות לגמרי, ומבלי להתחשב בתוצאות? ומה באשר ליחס המזלזל כלפי התצפיתניות שאזהרותיהן היו ספציפיות ומבוססות על מראה עיניים, על התרגילים שחמאס ערך לנגד עיניהן המבועתות?

כמו כל פושע מצוי מבסס נתניהו את הגנתו על הקושי של הצד השני להוכיח את טענותיו: בהעדר יכולת להוכיח שדאג להגנה ראויה על עוטף עזה, שהציב שם מספיק כוחות – ולא, זו איננה אחריותם הבלעדית של הרמטכ"ל ושר הביטחון. ראש הממשלה הוא האחראי העליון על הצבא ועליו לוודא שהמדינה מוגנת בצורה ראויה מפני האיומים עליה - מתמקד נתניהו במה היה אילו, כאילו איש איננו יודע מה היה באמת כאשר כן העירו אותו: במשך שעות הוא לא עשה דבר. המחבלים טבחו בבארי, בניר עוז, בנחל עוז, בכפר עזה, וצה"ל לא הגיע. שעות רבות אחרי שנתניהו התעורר צה"ל לא הגיע לישובים ולבסיסים המוצפים מחבלים.

אני מתקשה להבין מדוע דווקא האזהרה הכוללנית של נשיא איחוד האמירויות מסעירה את הציבור הישראלי יותר מכל מה שראה לנגד עיניו לפני הטבח: הדהירה המאיימת להרס המשפט והדמוקרטיה במדינת ישראל, קריעת העם לגזרים בסיפורים על טייסים שלא ימלאו את תפקידם ויסרבו להציל את כוחות הקרקע, שמעולם לא קרו במציאות אלא בעלילות הדם הביביסטיות, ביטויים של זלזול באנשי הצבא והתפארות בחשיבות הממשלה, שלפני השביעי באוקטובר, וגם אחרי השביעי באוקטובר, לא עשתה דבר להגן על תושבי ישראל ולטפל במצוקותיהם. מה היו החוקים שנתניהו העביר עם חזרתו לשלטון? חוק שמקשה על הוצאתו לנבצרות, חוק למימון מעונותיו הפרטיים של חשבון הציבור, חוק להגדלת תקציב הלבוש והאיפור שלו ושל רעייתו. מה עשה נתניהו למען אורנה המשעממת שביקשה חדר מיון קדמי בקריית שמונה, צורך חיוני בעיירת גבול מוכת טילים. ולא, העובדה שאורנה בלעה את עלבונה והמשיכה לתמוך בנתניהו איננה משנה דבר. האמירה שבקשה לחדר מיון קדמי בקריית שמונה משעממת את נתניהו נאמרה לכל תושבי ישראל ולגבי כל מצוקותיהם וצרכיהם, הבטחוניים והאחרים.

האם היה אזרח ישראלי שלא ידע שגבול עזה מסוכן? שצעדות לגדר של אנשי חמאס, הבערת צמיגים, בלוני נפץ, ירי, רקטות, כולם חלק מחייהם המאוימים של תושבי עוטף עזה? האם היו הורי חיילים ששירתו בגבול עזה שלבם לא נחרד מאימת האיום על ילדיהם? האם מישהו, אזרח או חייל, אחרי שנים כה רבות של ירי על ישובי העוטף, אחרי פרשת חטיפתו של גלעד שליט, אחרי ההחזקה ארוכת השנים של חמאס בגופותיהם של הדר גולדין ואורן שאול, האם היה אזרח ישראלי שלא ידע שחמאס שואף לחטוף ישראלים ועדיף חיילים?

לו נחת חייזר ושמע את דברי נתניהו, יכול היה לחשוב שהטבח בתושבי עוטף עזה היה דבר כה בלתי סביר, שאי אפשר היה לצפות אותו ולהתכונן אליו מראש. אבל במציאות הטבח בעוטף היה כתוב על הקיר ובאותיות גדולות. זה לא שלא הזהירו את נתניהו. זה לא שלא העירו את נתניהו. שוב ושוב הזהירו אותו, שוב ושוב ניסו להעיר אותו, והוא התעקש לעצום את עיניו, להסב את מבטו ולהמשיך בשלו – דאגה אך ורק לעצמו ולענייניו. מי שמתיימר להיות שומר ישראל הפקיר את צאן מרעיתו ולא מיהר להצילו גם כשידע בדיוק מה קרה.

ולכן יהי רצון שכדברי הנביא: הִנְנִי אֶל-הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן, וְלֹא-יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים, אוֹתָם; וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם, וְלֹא-תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה... וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי, וְלֹא-תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז.

 

בנט וליברמן כטרולים של גוש השינוי

 

הדברים שאמר גדי איזנקוט לבנט וליברמן נכונים ומדויקים. התנהלותם של השניים אנוכית, מזיקה, ומסכנת את המאמץ להחלפת נתניהו.

מאז תחילתה של מערכת הבחירות הנוכחית העמיד נפתלי בנט דרישה חצופה לבחור בו כראש הגוש וכמועמד לראשות ממשלה, ובכך חזר על התנהלותו החצופה והאנוכית ביוני 2021, כאשר דרש מלפיד, כתנאי לתמיכתו בממשלת השינוי, לאפשר לו לכהן כראש ממשלה בשנתיים הראשונות לכהונת הממשלה. העובדה שבראש הממשלה הועמד ראש מפלגה קטנה, בת ששה מנדטים בלבד, תרמה רבות לדה לגיטימציה של ממשלת השינוי ולנפילתה לאחר קצת יותר משנה. כמובן שבנימין נתניהו לא היה בוחל באמצעים להפיל את ממשלת השינוי ולחזור לשלטון, גם אם יאיר לפיד היה עומד בראשות הממשלה מלכתחילה, אבל כהונתו של בנט כראש ממשלה, כשהוא עומד בראש מפלגה קטנטנה, גם אם מילא את תפקידו בהצלחה יחסית, הפכה את טענת חוסר הלגיטימיות למקובלת, ולמרות שבכהונת בנט תמכו 60 חברי כנסת, הוא זכור כ"ראש ממשלה עם ששה מנדטים".

כהונתו של בנט בראשות גוש השינוי הפכה אותו לשנוא נפשו של הימין תומך נתניהו, ולמעשה הוא נחשב כלגיטימי רק בגוש השינוי, ותלוי בקולותיו של גוש זה. אבל בנט לא למד דבר מניסיונו כראש ממשלה מטעם מפלגה קטנה מאד, והתנהג כאילו מועמדותו לראשות הממשלה מטעם גוש השינוי היא מובנת מאליה ומתחייבת. גם לאחר שהתמיכה בו בסקרים ירדה מאד, תוצאה בלתי נמנעת לא רק מהאיחוד הבלתי מוצלח שלו עם יאיר לפיד, אלא מכך שכמו בעבר, הצלחתו הראשונית בסקרים ביטאה יותר התנגדות לנתניהו מאשר תמיכה בבנט, ועם התגבשותה והתחזקותה של מפלגת ישר בראשות איזנקוט, ירידתו של בנט בסקרים היתה צפויה, ולו גם באיחוד עם לפיד, שאכזב מאד את גוש מתנגדי נתניהו בהתנהלותו הנרפית מול ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ'-חרדים והאסונות שהמיטה על מדינת ישראל, והתאחד עם בנט לאחר שמפלגתו הידרדרה בסקרים ל7-8 מנדטים והסתכנה בהידרדרות נוספת. אין שום פלא בכך שמפלגת יחד מקבלת כעת בסקרים כתריסר מנדטים, שמשקפים את כוחם האמיתי בציבור של שני מנהיגיה: כששה מנדטים לכל אחד מהם.

אביגדור ליברמן ללא ספק שאב את דרישתו לכהן כראש ממשלה עם פחות מעשרה מנדטים מנפתלי בנט. אני משוכנעת שלולא עמדה לנגד עיניו הדוגמה של בנט, הוא לא היה מעלה בדעתו לדרוש לכהן כראש ממשלה. בקרב מתנגדי נתניהו התמיכה בליברמן כראש ממשלה נמוכה אפילו מהתמיכה בבנט, שהוא אדם חביב יותר מליברמן, ומשדר פחות התנשאות ותוקפנות. הנזק שגורמת התנהלותו של ליברמן לגוש השינוי חמור עוד יותר מזה שגורם בנט. תוקפנותו כלפי מנסור עבאס ורע"מ, והצהרתו שלא יאפשר לאיזנקוט להקים ממשלת מיעוט שנשענת על תמיכת הערבים, עלולה להשאיר את נתניהו בשלטון, ולעתים יש תחושה שזו בדיוק כוונתו, ושלא את השותפות עם רע"מ הוא מנסה לסכל, אלא את החלפתו של נתניהו באיזנקוט, שזו האופציה היחידה להחליף את נתניהו: רוב מוחלט של מתנגדי נתניהו מקבל ותומך באיזנקוט כמנהיג הגוש, ולו נדרשו להסכים להובלת הגוש על ידי ליברמן, רבים היו מסרבים לכך. מבחינה אידיאולוגית ברור שגם בנט וגם ליברמן שייכים לגוש נתניהו. משם הם באו והמניע שלהם להתנגד לנתניהו הוא אכזבה אישית ממנו שהובילה ליחסים מתוחים ואף לעוינות מצדם כלפי נתניהו, מן הסתם עוינות מוצדקת. אבל מבחינת הדנ"א שלהם הם אנשי ימין קיצוני, שחושבים שזכותם גם לנצל את השמאל כדי לרכב על גבו למימוש נקמתם בנתניהו, וגם להתייחס לשמאל כאילו דעותיו אינן לגיטימיות וכאילו הוא זקוק לרשות מהם לבטא את דעותיו ואמונותיו, כפי שאפשר לראות היטב מיחסו המתנשא של ליברמן ליאיר גולן, שממנו הוא דורש להתבטא באופן שינעם לליברמן, כאילו רק לתמיכתו של ליברמן בעונש המוות או בארץ ישראל השלמה שמעוררת מיאוס בשמאל מותר לקבל ביטוי, ואילו סלידתו של השמאל מהלאומנות הימנית, מהחרמת הערבים כאילו אינם בני אדם, מטרור המתנחלים, מעונש המוות לערבים בלבד ובעיקר מהחורבן וההרס בעזה כולל פגיעה קשה בחפים מפשע, אינן ראויות למצוא את ביטוין.

מתנגדי נתניהו ברובם הגדול מעדיפים את החלפת נתניהו באיזנקוט, ולרבים מהם זו האפשרות היחידה להמשיך לחיות במדינת ישראל. בנט וליברמן רוצים להחליף את נתניהו מסיבות אישיות וכדי לממש מאוויים פרטיים על גבם של אנשים שאמונותיהם שונות ורחוקות משלהם, והיה ראוי שיתנהגו בהרבה יותר צניעות והתחשבות.

אינס אולנובסקי / התמונות

 

את ספרה של אינס אולנובסקי "התמונות" קניתי בגלל שהסיפור הראשון בו מתייחס לפיגוע בבניין אמי"ה, האגודה לערבות הדדית יהודית בארגנטינה, שהיא הארגון המרכזי של קהילת יהודי ארגנטינה, בשנת 1994, שבו נהרגו 85 אנשים, והוא אחד האירועים המזעזעים בתולדות יהודי ארגנטינה, שהתרחש שנתיים בלבד לאחר שפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה גרם למותם של 29 אנשים. אינס אולנובסקי התגוררה בדיוק מול בניין אמי"ה ואף נפצעה קל בפיצוץ, והפיגוע היה אירוע מרכזי בחייה. אבל בספר היא מתייחסת לתמונות שצילמה מחלון הבית שבו התגוררה עם הוריה, בהן תיעדה במקרה את מי שיהפוך לבעלה, בטרם הכירו. הסיפור הזה מגלם בתוכו את מה שאינס מבקשת להעביר בסיפורים המובאים בספרה: לתמונה יש לעתים קרובות ערך היסטורי, חברתי, לאומי, אבל משמעותה העזה ביותר היא המשמעות האישית והרגשית שמייחס לה מי שמכיר את המצולמים, ושהתמונה קשורה לחייו. אינס עוסקת בעצמה בשימור תצלומים ומעודדת אנשים לשמור על תמונות, שלעתים אין להן משמעות עבורם, אבל הן בעלות חשיבות למישהו אחר.

את הפיגוע בבניין אמי"ה אני זוכרת היטב לא רק בגלל שהיה אחד המזעזעים והקטלניים ביותר, אלא מפני שעבדתי באותה תקופה בארכיון לתולדות העם היהודי, ששכן אז בבניין שפרינצק בגבעת רם, ומנהלת הארכיון חזרה ואמרה לי, שחושבים שכל הארכיון של הקהילה היהודית בארגנטינה, ששכן בבניין אמי"ה, הושמד בפיגוע, אבל זה לא נכון, כי העתק החומרים שהיו בארכיון הבניין הועבר שנים קודם לארכיון לתולדות העם היהודי ושמור שם. אולי גם בגלל האמירות החוזרות האלה, הכותרת על בניין אמי"ה משכה מיד את לבי, וגם הזכירה לי סיפור אחר שאירע בתקופת עבודתי בארכיון לתולדות העם היהודי: הגיע אדם מבוגר וסיפר שאמו עבדה בגן הילדים של הקהילה היהודית בוינה. היא נרצחה בשואה ולא היתה לו אף תמונה שלה. במסמכי גן הילדים של קהילת וינה, שנמצא, כמו כל ארכיון הקהילה, בארכיון לתולדות העם היהודי, מצאה מנהלת הארכיון תמונה של אמו של האיש עם ילדי הגן שחינכה.

בסיפורים שמביאה אינס אולנובסקי, אנשים מוצאים בתמונות ישנות קרובי משפחה שגורלם איננו ידוע, ולעתים גורלם משתנה בעקבות מציאת התמונה. לעתים בני משפחה שהורחקו והופרדו זה מזה מוצאים זה את זה בזכות תמונה. הרבה מהתמונות מתעדות את זוועות המשטר בארגנטינה: מתנגדי משטר שנעצרו ונרצחו מאוחר יותר תועדו בכלא, ולקרוביהם שלרוב לא ידעו מה עלה בגורלם, זוהי דרישת שלום מעבר לזמן, ולעתים פתרון לתעלומה ארוכת-ימים. לעתים הצילום הוא חלק מתיעוד מכוון, כמו אליסיה שנעצרה ותיעדה במצלמה שהבריח אחיה את חבריה לכלא, שכאשר מגיעות התמונות לידי קרוביהם, המצולמים כבר אינם בחיים. לעתים התמונה היא החפץ היחיד שנותר לקרובי המשפחה, לילדים שאיבדו את הוריהם, להורים שאיבדו את ילדיהם, לאוהבים שאיבדו את בני זוגם. לעתים בחירת המצולמים מכוונת ולעתים מקרית לחלוטין, לעתים הצלם מכיר את המצולמים, ולעתים הוא בוחר בהם מפני שנגעו לליבו מסיבה כלשהי, ורק בדיעבד מתגלה כמה משמעות היתה לצילום, כמה מיוחד היה הרגע המתועד עבור המצולמים, גם אם הצלם עצמו רק ניסה למלא משימה עיתונאית, או נקלע לסיטואציה במקרה.

אינס אולנובסקי כמעט מתחננת לקוראים שלא ישליכו תמונות. היא עצמה אוספת אותן אפילו מן הרחוב, מפתחת, מנסה לברר מי המצולמים ולמי התמונה שייכת. אולי היום יותר קל לאתר אנשים ולהעניק לתמונה הקשר ומשמעות. אבל לכולנו יש תמונות שכבר איננו זוכרים בעצמנו מי מצולם בהן, והן לא תאמרנה דבר לילדינו ונכדינו. חתני ירש אלבומי תמונות של סבתו מילדותה במטולה, והוא איננו מכיר בהם איש. רוב האנשים לא יערכו מחקר כדי לוודא מי המצולמים, ועבור מי התמונה בעלת ערך. הקריאה בספר "התמונות" גורמת להרהר במשמעות מרחיקת הלכת שיכולה להיות לחקר התצלומים ובירור משמעותם ופשרם, ובוודאי היתה לה משמעות רבה בתקופות שבהן תצלומים היו נדירים למדי – מילדותי המוקדמת יש לי רק תמונות בודדות שנעשו באירועים מיוחדים, שבהם הוזמן צלם לתעד את האירוע, או שבני המשפחה ביקרו בסטודיו של צלם לצורך תיעוד מבוים של ימי הולדת או כינוס משפחתי. בתיק השירות של אבי בצה"ל מצאתי תמונה שלו כגבר צעיר שהיא היחידה שיש לי מאותם ימים, ותמונות אחרות של אבי ואמי נותרו בבית אמי, שלאחר מותה הגישה אליו נחסמה בפנינו בידי גיסתי וילדיה, והספר גרם לי לתהות אם באחד הימים יתקשר אליי אדם זר שמצא אלבום תמונות של הוריי, או אפילו תמונות שלי מילדותי. לאחרונה קיבלתי מבת-דודי תצלום מתוק של בנותי מחתונתה באמצע שנות השמונים, כשהיו ילדות קטנות, תצלום שריגש אותי מאד. האם נדירות התמונות בעבר היא זו שהעניקה להן ערך? והאם כיום, כאשר לכל ילד שפע תצלומים מכל אירוע בחייו, וכל מפגש ואירוע מתועדים מכל זווית, האם יזכו התמונות לאותה חשיבות וערך?

לשבחו של הספר הזה, שמאד נגע ללבי, אומר שהוא איננו מנסה לשכנע שתמונה שווה אלף מלים, אלא שמשמעותה של תמונה היא בעיני המתבונן, וזו יכולה להיות משמעות שמשנה חיים.

 

אינס אולנובסקי, התמונות, הוצאת תשע נשמות 2026, תרגמה מספרדית טליה הוס. תמונת השער שאייר ניקו אריספה יפהפיה.

 

לאן? סרט של אסף מכנס

 

I like you, and that's a problem for me, אומר נהג המונית הפלשתיני חסן לצעיר הישראלי אמיר ששואל: why problem?, והתשובה היחידה שהוא מקבל: problem. והוא איננו שואל יותר. חסן ואמיר מדברים ביניהם מעט, שיחות שהתחילו במקרה, כשאמיר, שנכנס למונית עם אהובו הגרמני זרק מבלי דעת "שוכראן", וחסן חשב שאולי הוא ערבי ומדבר ערבית, כי אמיר הוא גם שם ערבי. הם מדברים מעט גרמנית, מעט אנגלית, מלים בודדות בעברית וערבית, חילופי דברים שימושיים – מה הכתובת, כמה אנשים, לאן לנסוע. חסן חי בברלין כבר עשרים וחמש שנה, ואמיר רק שנה. הם עתידים לגלות שהגיעו לברלין בנסיבות דומות, ושמחבר ביניהם שברון-לב שהם חולקים זה עם זה בהעדר אוזן קשבת אחרת. לחסן אשה ושלוש בנות שגדלו בברלין, וכבר אינן רוצות לחיות על פי המסורת. אולי היה רוצה עוד ילדים, בוודאי היה רוצה בן - אין לו בן, וזה מפריע לו. אפשר לדמיין את השיחה שהתקיימה פעם בינו לאשתו: איך נביא עוד ילד? כבר יש לנו שלוש בנות, ולאף שכן גרמני אין שלושה ילדים, בוודאי שלא ארבעה. כשאתה מהגר, אתה מוכרח להשתלב פחות או יותר, ולקבל את העובדה שילדיך חיים כמו שמקובל בארץ החדשה, ומה שהיה מקובל ואולי עדיין מקובל בג'נין, איננו אפשרי בברלין. לאמיר אין אבא, וקשה לומר שחסן רואה באמיר את הבן שהיה רוצה בו – אמיר הוא הומו, שיכור, מסומם, מיואש, אבוד. כל מה שחסן, הבעל, המפרנס, האבא, איש המשפחה והמסורת מסתייג ממנו. אבל לבו של חסן יוצא לאמיר האבוד כל כך בברלין הגדולה, והוא אכן דואג לו כאב, ואמיר אסיר תודה.

הסרט מתרחש בעיקר במונית של חסן, והצופים צופים בו דרך עיניו ויחד איתו. כמו רוב המהגרים חסן חי בברלין בתוך קהילה פלשתינית, ופוגש גרמנים רק כנוסעים במונית. אט אט לומדים הצופים להכיר את משפחתו, את עברו, את חלומותיו ואכזבותיו, ואת יחסיו עם אמיר שמחפש את קרבתו, למרות שחסן אמביוולנטי לגבי הצעיר הישראלי, שאת המלים הספורות שהוא מדבר בערבית למד כנראה בצבא. אבל בניגוד לתיירים ישראלים אחרים, אמיר איננו חושש מחסן וגם איננו מתנשא עליו, אלא שמח בקשר האנושי שמפיג במשהו את בדידותו ויאושו.

בסרט החכם ומלא החמלה הזה, שאסף מכנס כתב וביים, אין אף משפט ואף מלה שמרגישים מלאכותיים. הכל מאד אמיתי, ומאד נוגע ללב, וכל מי שחי פעם בעיר אירופית גדולה, ופגש שם מהגרים, ישראלים, או ערבים או בני עם אחר, ייזכר באנשים שפגש ובצער ההגירה שלהם. שמחתי מאד שהשחקנים הראשיים, איהב סלאמי שמשחק את חסן, ועדו טאקו שמשחק את אמיר, זכו בפרסי אופיר על משחקם המקסים בסרט, שרק עלה לאקרנים בישראל, ואני מקווה שהאנושיות שהוא מקרין תזכה לאהבת הקהל.

 

 

תפילה וחרדה

 

נדמה שתחילת שנה חדשה היא זמן לסיכומי עבר ולציפיות ותקוות חדשות, אבל בתוך מועקה הולכת וגוברת של משטר נתניהו, בחרדה אינסופית שמא יצליח שוב לנצח בבחירות, או לא ממש לנצח, אבל להישאר בשלטון בתעלול כלשהו, ועדיין ילפות את גרוננו באחיזת החנק שלו, קשה לסכם וקשה להרגיש התחלה חדשה. אפשר אולי להתנחם בדברי חז"ל שכשהצרות מתרבות סימן שהגאולה קרובה, אבל מי יכול להסתפק בסימן דל שכזה. עדיין אנו מוצפים ברוע האינסופי, שמפזר אשמה ועלילות דם לכל עבר, הסתירו ממני, לא העירו אותי, לא סיפרו לי, כולם ידעו לפני, אילו העירו אותי הכל היה אחרת, כאילו מישהו הפריע לו להגיע לקריה בשבע ומחצה, וכבר בדרך להיוועץ עם שר הביטחון והרמטכ"ל, אבל מי שניסה לפטר את שר הביטחון לאחר שהזהיר מפני סכנה ממשית לביטחון ישראל, והתחמק מן הרמטכ"ל שהתחנן להיפגש איתו בכנסת – במצב יחסים שכזה כנראה אפילו להרים טלפון לא קל, גם אם ברור שמוכרחים. ומה עשה כדי להציל את חיילי וחיילות הבסיס בנחל עוז, כשעוד היה אפשר להצילם? מה עשה כדי לסלק את המחבלים שטבחו בתושבי בארי, אופקים, ניר עוז, כפר עזה? מה עשה לאחר שש וחצי בבוקר, כשכבר התעורר וידע? כמה אפשר לשקר? והגברת השופעת רוע, שמשקרת שיאיר גולן היה בעוטף בשעה מאד מוקדמת, כשבעלה טרם ידע, כשמדובר בשמונה וחצי בבוקר השביעי באוקטובר, כשכל המדינה כבר היתה על הרגליים, כשאפילו שומרי שבת הדליקו את הטלוויזיה כשהבינו שמדובר בסכנת חיים, כשאנשים התקשרו לדני קושמרו ולתמיר שטיינמן ובכו שהם נטבחים בממ"דים ואיש אינו בא להצילם, ולא היה דבר לעשות מלבד לבכות איתם יחד. כיצד אפשר לשקר על מה שחרות בבשרו של כל ישראלי, חרות בדם, ואנשים שגרים בקרבת קיסריה מעידים שצפו בשיירת ראש הממשלה נוסעת בכביש החוף בסביבות שמונה ועשרים בבוקר, כשאנשים כבר נזעקו לגיוס חירום של מילואים, או גייסו את עצמם לסייע לקרובים, וחלקם נזעקו ממש להציל חיים, והשאלות שעדיין מנקרות, היכן היו גדודי החי"ר והשריון, מדוע לא מלאו הכבישים בטנקים דוהרים לעוטף עזה, והיכן היו מטוסי חיל האוויר, ואיך אנשים נטבחו ונשרפו למוות על טפם וזקניהם ואין מציל, אין מציל. עדיין אנחנו כלואים בבוקר הזה שאין לנו מפלט ממנו, ודווקא עליו מנסים למכור לנו סיפורי בדים. זה לא רק מרגיז, זה כואב, זה שובר, זה חונק.

ותודה לאל ולבג"ץ שעדיין יש לנו גלי צה"ל, ותאגיד שידור ציבורי, וערוצי תקשורת שאינם שופרות שלטון אלא קולות המציאות שלנו, קשה ומרה ככל שתהיה, שעדיין שומרים אותנו מחוברים, וברוכים העצב והצער והמכאוב שמוסיפה הבינה, כי הם טובים מעצימת העיניים, וברוכה האמת החותכת בבשר מן השקר המלטף, ויהי רצון שנוסיף חכמה ודעת ונדע לבחור בטוב על פני הרע, בחיים על פני המוות, ברחמים על פני האכזריות והרוע. ויהי רצון שנמצא רחמים ונחמה וחסד בשנה החדשה הזו, שתביא שלום ותרחק ממלחמה, שתהיה שנת בניין ולא שנת חורבן, שנת תנחומים ולא שנת דמים. וכמאמר יחזקאל הנביא לרועי ישראל:

הוֹי רֹעֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם--הֲלוֹא הַצֹּאן, יִרְעוּ הָרֹעִים. אֶת-הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת-הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ, הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ; הַצֹּאן, לֹא תִרְעוּ: אֶת-הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת-הַחוֹלָה לֹא-רִפֵּאתֶם, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם, וְאֶת-הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם, וְאֶת-הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם; וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם, וּבְפָרֶךְ. וַתְּפוּצֶינָה, מִבְּלִי רֹעֶה; וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה, וַתְּפוּצֶינָה.

כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי אֶל-הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן, וְלֹא-יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים, אוֹתָם; וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם, וְלֹא-תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה... וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי, וְלֹא-תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז...

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה-רָעָה מִן-הָאָרֶץ; וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח, וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים...

 

ויהי רצון שיתקיימו בנו בשנה החדשה מקצת דברי הנביא.

הרוב שמסרב להיות רוב

 

"גוש אזנקוט נחלש", אומרים הקריינים. רק 51 מנדטים, פחות מגוש נתניהו, שקיבל היום בסקר של "כאן" 52 מנדטים. את 4 המנדטים שקיבלה בסקר המפלגה המאוחדת החדשה של יועז הנדל וירון זליכה, שלפי דרישותיו הבלתי אפשריות של הנדל לא תצטרף לקואליציה לא עם חרדים ולא עם ערבים, לא צירפו הסוקרים והמגישים לשום גוש, וזה מובן. אבל יש עוד 13 מנדטים שרשומים בין הגושים, כאילו לא ברור ש-13 המנדטים האלה, של המפלגות הערביות, (כלולים בהן כעת גם שני יהודים), שייכות לגוש מתנגדי נתניהו, ובמקרה של רע"ם בהנהגת מנסור עבאס, לא רק שהוא כבר ישב עם גוש השינוי ומעוניין לחזור ולשבת אתו, אלא שהוא מעוניין גם לכהן כשר בממשלה. מדוע אין סופרים אותו בגוש מתנגדי נתניהו? מדוע סוקרים שאמורים להיות אנשי מדע אובייקטיבים ולא מוטים גזענית ופוליטית, אינם סופרים לפחות את רע"ם בגוש מתנגדי נתניהו? מדוע איש איננו סופר את הערבים, כאילו היו שקופים?

אכן, אזנקוט, בנט ולפיד וליברמן, שהם גוש בפני עצמו, גוש הגזענים והפחדנים, או גוש היורים לעצמם ברגל, הודיעו שהם יקימו רק "ממשלה ציונית", שזה שם קוד לממשלה בלי ערבים. רק יאיר גולן הודיע שיישב יחד עם הערבים, ומיד החלו לנסות להפוך גם אותו לבלתי לגיטימי, ולהפיץ אודותיו עלילות, שהרי בישראל של היום להקים ממשלה שתייצג את כל אזרחי ישראל זה בלתי לגיטימי, ולעומת זאת לעודד רצח של פלשתינים, התעללות בהם וגזל אדמתם ורכושם זה לגמרי לגיטימי. את עופר וינטר שאלו אם יזיק או יועיל לגוש נתניהו, אבל שהמצע שלו הוא טרנספר המוני של ערביי עזה ואולי לא רק הם, שזה פשע נגד האנושות, לא הפריע למראיינים. אבל מדוע סקר, שאמור להיעשות ולהתפרש בצורה מדעית, מסתמך על הצהרות של פוליטיקאים, ולא על עובדות, כמו העובדה שמפלגת רע"ם מעוניינת להצטרף לממשלת השינוי כפי שעשתה בעבר. מדוע מפלגות יהודיות מצורפות לגושים לפי הצהרותיהן שלהן, לפי האופן שבו הן מעידות על עצמן, ואילו המפלגות הערביות מתויגות לפי היחס הגזעני שהן מקבלות ממרבית המפלגות בגוש השינוי? הרי לגוש מתנגדי נתניהו, אפילו על פי הסקר הגרוע הזה, יש בפועל 64 מנדטים, ולא 51, אפילו אם הנדל וזליכה, שני האופורטוניסטים המלאים בעצמם, יצטרפו לגוש נתניהו. למתנגדי נתניהו יש רוב כל כך יציב ובטוח. הרי ירידתן של מפלגות גוש השינוי היהודיות מלווה בעליית מספר המנדטים של המפלגות הערביות, מ-9 עד 10 מנדטים ל-13, עם פוטנציאל להגיע ל-15 מנדטים. אז נתניהו אמר שאין למתנגדיו ממשלה בלי ערבים. מה הבעיה בכך? האם הפכנו למדינה מהסוג שאינני רוצה אפילו להזכיר, שבה בני מיעוט לאומי אינם נחשבים לבני אדם, ואינם נחשבים לאזרחים?

ביני לביני חשבתי לעצמי שזה יהיה עונשם של הגזענים, עונש משמיים, שאכן לא תהיה להם ממשלה ללא ערבים. שהם יצטרכו להחליט אם הם מקימים ממשלה שמייצגת את כל אזרחי ישראל שבהישג ידם, או משאירים את נתניהו בשלטון, שזו מחשבה שמעוררת בי חלחלה. עוד כהונה של מחנה רוצחי רבין הפורעים בפלשתינים, שיבריחו מכאן עוד רופאים, עוד מדענים, עוד אנשי הייטק. עוד ממשלה של הפקרת הביטחון, פשיעה לאומנית ופשיעה מכל סוג, ומעשי רצח בכל יום ויום, ותאונות דרכים קטלניות, והתקפות בריוניות על מערכת המשפט ואנשי המשפט, והשתוללות של פושעים ופשעים מכל סוג, והסתה ושנאה ושקרים ועלילות. אני סופרת את הימים עד לבחירות, ומרגישה שאני נוסעת על אדי הדלק האחרונים. נחנקת ולא יכולה עוד לשאת את חבטות האלה היומיות האלה על ראשינו. האם בימים שבהן גוברת שנאת ישראל בעולם כולו, גם חלקת האלהים הקטנה הזו שאבותינו קנו לנו בדמם, גם היא תהפוך למקום שאי אפשר לחיות בו?

והרי קרוב אליכם הדבר, בידכם הדבר, ואתם דוחים את היד המושטת להצילכם וגוררים את כולנו אל התהום?

מסגור השואה כפרולוג לסכסוך הישראלי-פלשתיני

 

הבמאי הגרמני-שויצרי מילו ראו בא לישראל כדי לנגן בישראל אופרות של וגנר, מאחר שבישראל אין נוהגים לנגן אופרות של וגנר, וגרמנים, מתוקף אחריותם לשואה, חייבים לחנך את הישראלים לחבב דברים שהיטלר אהב, כמו אופרות של וגנר, שכמובן הרבה גרמנים מחבבים, אבל מרגישים לא כל כך נוח עם זה שהם מחבבים משהו שהיטלר מאד אהב וטיפח, כמו העלאת אופרות של וגנר בתיאטרון שלו בעיר ביירות, מסורת שחשוב לגרמנים להמשיך בה, שזה עניינם, אבל כמנהג הגרמנים, הם לא מסתפקים בכך שהם עצמם נהנים מאופרות של וגנר, שהיותר מפורסמות מביניהן, כמו זהב הריין וטבעת הניבלונגים והמייסטרזינגר מנירנברג הן אנטישמיות להחריד, בהתאם לחיבורו נוטף האנטישמיות "היהדות במוסיקה", שגם אותו היטלר חיבב מאד, אלא חשוב להם לנגן את וגנר גם באוזני היהודים, בתקוה שהיהודים ייעלבו ויתרגזו ולגרמנים תהיה שמחה וצהלה. אבל מילו ראו השמיע קטעים מאופרות של וגנר בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, במתכונת צנועה של זמרת ופסנתרן, והיה שם קהל קטן של ערבים ויהודים שחלקם מחבבים את וגנר וחלקם, כמו איתי טיראן ועינת וייצמן, אינם מחבבים את מדינת ישראל, וכולם מחאו כפיים בנימוס, ובאופן כללי אף אחד במדינת ישראל לא התקומם, כי מעט מאד אנשים בכלל ידעו על ההופעה הזו, והיהודים שממש לא יכלו לסבול את וגנר כבר הלכו ברובם לעולמם בשיבה טובה, ולאלה שעדיין בחיים יש בעיות יותר גדולות כרגע מבמאי גרמני-שויצרי שרוצה לעשות ליהודים דווקא ולנגן את וגנר בישראל, בתיאטרון שממילא לא מאד פופולרי אצל קהל יהודי, ובקיצור, לא קמה השערוריה שהבמאי ראו ואולי גם המשתתפים הישראלים ציפו לה. כמובן ניסו לקשר בין המוסיקה של וגנר לסבל של תושבי עזה מההתקפות של ישראל עליה. אני לא יודעת מה המשתתפים הנכבדים בערב יודעים על האופרות של וגנר, שיש בכמה מהן מנגינות חביבות שאנשים מזמרים להנאתם, אפילו אני מזמזמת לעתים את האריה של לוהנגרין "לעולם אל תשאליני", בעיקר מפני שהסיפור של אביר הברבור, שווגנר עיוות לחלוטין את דמותו המלאכית, והפך אותו לגיבור מלחמה קשוח, חביב עלי, אבל אני מוכרחה לגלות להם שווגנר דווקא חיבב לוחמים אכזריים, שהאופרות שלו מלאות שפיכות דמים, והוא פחות הצטיין בהומניזם וברגישות לסבלות הזולת. אבל מי אני שאגיד לאנשים לאיזו מוסיקה לחבר את סבלות העזתים. אם מתאים להם וגנר, שיהיה להם לבריאות. את טבח השביעי באוקטובר כמובן לא הזכירו שם, והיו יהודים שלהם זה הפריע, אבל זה כנראה מה שמקבלים כשהולכים לקונצרט של וגנר בישראל.

וחשוב מאד לומר שהבמאי ראו הוא גם נגד מדינת ישראל ומדגיש שהוא לא מקבל מימון ציבורי ממדינת ישראל, שאותי ההצהרה הזאת קצת הצחיקה, כי מדינת ישראל לא כל כך מממנת אמנים והופעות, ורוב האמנים שלה מקבצים נדבות בארצות עשירות כמו גרמניה כדי להעלות את יצירותיהם, ובקושי אזרחי ישראל מקבלים איזשהו מימון מהממשלה, אז מצחיק שבמאי גרמני-שויצרי שחי בכלל בוינה ועומד להעלות אופרה מוקדמת של וגנר בברלין, ויש לו כסף לבוא לישראל כדי לנגן בישראל מוסיקה של וגנר בתקוה שהיהודים יתרגזו, ושלצערו היהודים מאד אדישים גם אליו וגם לווגנר, כי יש להם כרגע המון צרות אחרות, צריך להצהיר שהוא לא מקבל כסף ממדינת ישראל, כאילו מה?

טליה בנון צור, שהקדישה כתבה לראו, במוסף גלריה של עיתון "הארץ" ביום ששי האחרון (28.8.26), מספרת שלראו  יש חברת הפקות בשם "המכון הבינלאומי לרצח פוליטי" שממחיז סכסוכים ומהפכות, בעיקר של מדינות שאין לו מושג לגביהן, כמו רומניה, רואנדה, ברזיל וישראל, שאותן הוא רוצה לחנך.

כמובן שראו לא סתם מעלה בברלין את האופרה של וגנר "ההולנדי המפליג", שהישראלים קוראים לה בטעות קצת מצחיקה "ההולנדי המעופף", כי בגרמנית להפליג ולעוף ולטוס זה אותו הפועל fliegen, ווגנר כמובן התכוון להולנדי המפליג, שהוא רב חובל הולנדי שקולל בקללה שעליו להפליג לנצח ולא לדרוך על יבשה. בעיני היא דווקא לא מהאופרות המאד אנטישמיות שלו, היא סתם קיטשית, אבל זה כמובן עניין של טעם. היא אופרה על אהבה והקרבה עד מוות ומעלים אותה בגלל המוסיקה ולא בגלל הסיפור הטראגי, אולי גם בגלל שהגיבורה מתאבדת כדי להציל את רב החובל המפליג מהקללה. אבל לראו זה לא מספיק. וכך הוא מספר לטליה בנון צור: באופרה שנעלה, "ההולנדי המפליג" הופך לאשמה הגרמנית, המצפון הפוליטי המוסרי לאחר השואה, סנטה (אהובת רב החובל שמתאבדת כדי להצילו מהקללה) הופכת לישראל, ואריק (המחזר השני של סנטה) הופך לפלשתין – משולש אהבה כמו באופרות הרומנטיות הקיטשיות. נעסוק בסיפור מכמה נקודות בהיסטוריה: מהמלחמה והשואה, דרך שנות החמישים, כשגרמניה וישראל התקרבו מחדש מסיבות כלכליות, שנות השבעים עם פיגועי ספטמבר השחור באולימפיאדת מינכן, ונסיים בחנוכת אנדרטת השואה בברלין. בסוף זה מחזה פוליטי על מלחמה ואשמה, ועל מה האשמה הזו יצרה אחרי המלחמה".

אני לא יודעת איך אתם, אבל אני כשקראתי את הקטע הזה בכתבה נהיה לי רע, ולא רק בגלל שסנטה בתפקיד ישראל מתאבדת כדי להציל את רב-החובל שמסמל את גרמניה, והרבה פעמים אני מרגישה שהגרמנים חולמים שישראל תמות וכך גרמניה תינצל מהאשמה, או כמו שבגרמנית מנומסת אוהבים להגיד את זה: Bald Israel wird nicht an der Karte sein (בקרוב ישראל לא תהיה על המפה). אין לי בעיה עם זה שגרמנים אוהבים קיטש ומות, כל עוד אנחנו היהודים לא חלק מזה. אבל מה שראו עושה זה קיטש ומוות במובן שאליו כיוון ההיסטוריון ניצול השואה שאול פרידלנדר: שימוש בקיטש לצורך גימוד השואה או הכחשתה. גם טליה בנון צור אמרה לו שהוא יוצר הקבלה בין היהודים לנאצים והוא כמובן קישקש משהו לא ברור ומתחכם שהוא לא משווה אבל הקהל יכול להשוות. הוא הרבה לדבר על החרם על ישראל ועל שיחותיו עם אנשי ה-BDS כאילו אין בכלל בעולם אנשים שלא מחרימים את ישראל, ולפחות לפי התרשמותי, ובלי להביע עמדה אם החרם מוצדק או לא, נדמה לי שהחרם על ישראל הוא מאד חלקי ובולט בעיקר במדינות שהן ממילא אנטישמיות למדי והיו כאלה גם לפני המלחמה בעזה. ראו כל הזמן מקביל בין החרם של ישראל על וגנר לחרם על ישראל, שהוא מביע לגביו עמדה מבולבלת: מצד אחד טוען שאיננו מחרים ישראלים ופלשתינים, מצד שני מקבל עמדות של ה-BDS. זה לא הכי חשוב לי. מה שכן חשוב לי אצל ראו זו הכחשת השואה, במיוחד שראו מבטא את השיטה הגרמנית המקובלת להכחשת השואה: לעולם לא לדון בשואה כאירוע שבין גרמנים ליהודים, ליתר דיוק יהודים שחיו בגרמניה ואוסטריה המאוחדות ובמדינות אירופה שהגרמנים כבשו במלחמת העולם השנייה או שהיו בנות ברית של הגרמנים כמו צרפת, איטליה והונגריה, ולא היה לו שום קשר למדינת ישראל שטרם הוקמה או לפלשתינים. בשואה החליטו הגרמנים ובני בריתם להשמיד את אזרחיהם היהודים וביצעו את ההשמדה על אדמת אירופה. קורבנות השואה לא היו ישראלים, ובישראל קורבנות השואה שניצלו והגיעו אליה, תמיד היו מיעוט, מיעוט חשוב אבל מיעוט. רוב היהודים בישראל הגיעו אליה לפני השואה, או מקהילות שלא נפגעו בשואה, או נולדו בישראל. לו היתה לגרמנים טיפת הגינות ורצון אמיתי לחשבון נפש, הם היו מתעסקים בשואה כפי שהיתה: השמדה של קהילות יהודי גרמניה ואירופה על אדמת אירופה בידי העמים שבקרבם חיו, ביוזמת ובהנהגת הגרמנים והאוסטרים. אין לשואה שום קשר למדינת ישראל ולפלשתינים, מלבד העובדה שחלק קטן מניצולי השואה עלו לישראל. חלק אחר מניצולי השואה היגר בעיקר למדינות שלחמו בנאצים כמו רוסיה, ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה, ומיעוטם החליטו להישאר במדינות שרצחו את בני עמם, ואליהם נוספו עם השנים מהגרים מארצות אחרות.

אבל קשה למצוא עיסוק בשואה באירופה ובמיוחד בגרמניה, שמרכז הכובד שלו איננו דיון בישראל ויחסה לפלשתינים, וזה מאד נוח לגרמנים. במקום לשאול מדוע לעזאזל החליטו לרצוח את כל אזרחיהם היהודים ואת כל היהודים בעולם, וביצעו את תכניתם בנחישות רבה, הדיון הגרמני המקובל בשואה מתנהל על פי התסריט שלהלן: פעם הגרמנים היו נאצים ורצחו המון יהודים (לפעמים יציינו גם שהמספרים שמקובלים קצת מוגזמים), אבל מאז הגרמנים נהיו עם של צדיקים וטהורים, ולעומת זאת הקורבנות היהודים הפכו לנאצים ומשמידים את הפלשתינים, שהם הקורבנות האמיתיים של השואה, ואילו היהודים הם הנאצים האמיתיים. כך מאד נוח לגרמנים לדון בשואה, כאשר הם בתפקיד המצפון, היהודים בתפקיד הנאצים, מה שלא מונע מהם להתאבד כמו סנטה, כי בסופו של דבר זה סיפור גרמני והיהודים צריכים איכשהו למות ולהיעלם, אבל חלילה להאשים במוות הזה את הגרמנים. היהודים מתאבדים בעצמם או שמישהו אחר רוצח אותם, אבל אסור לדבר עליהם בתור קורבנות. כמובן שבמסורת הנוצרית היהודים מעולם לא היו קורבנות, הם היו תמיד רוצחי האלהים שהתעללו באלוהי הנוצרים ישו המשיח ורצחו אותו סתם מתוך רשעות, ולכן מקוללים לנצח, ולכן מה שחשוב לגרמנים ולנוצרים בכלל כשהם עוסקים בשואה זה להחזיר את היהודים לתפקיד הרוצחים ולשלול את היותם קורבנות. אמנם קשה להכחיש לגמרי את השואה, אבל אפשר לגמד אותה כאשר מתארים אותה כפרולוג קצר שבו היהודים לא ממש הושמדו אלא בעיקר למדו איך להיות נאצים ולעשות שואה לפלשתינים. כשהגרמנים דנים בשואה, עיסוקם העיקרי הוא בשואה שעושים כביכול היהודים לפלשתינים, ולכן אין מקום לטבח השביעי באוקטובר, שבו היהודים ברוב חוצפתם הם קורבנות אזרחיים של טבח אכזרי ולא מתפקדים כרוצחים שעליהם אפשר להשליך את האשמה הגרמנית.

בגרמניה צעדו עם שלטים "רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר", כלומר שהשואה איננה מצדיקה את רצח העם שעושים כביכול היהודים לפלשתינים. חשוב מאד לגרמנים ולשאר שונאי ישראל להגדיר את החורבן וההרג שזרעה ישראל בעזה כרצח עם, למרות שבשום הקשר אחר אין מגדירים הרג – מוגזם ומיותר ואכזרי ככל שיהיה – של שבעים אלף איש, או אפילו מאה אלף איש, כרצח עם. הגדרת המלחמה בעזה כרצח עם נובעת אך ורק מהרצון למחוק את השואה באותה צורה שבה מכחישים אותה כבר שנים רבות לפני שמישהו בישראל חלם להרוס את עזה – על ידי השלכת פשעי הגרמנים על מדינת ישראל שמזוהה כמדינת היהודים. אצל ראו, כמו אצל רוב בני עמו, השואה היא אירוע משני שחשיבותו אך ורק בכך שהפך את הגרמנים לאנשי מצפון ואת היהודים לנאצים, וכך יש לדעתם להתייחס אליו.  

אבל הגרמנים אינם מסתפקים בהשלכת פשעיהם על הקורבנות היהודים באמצעות האשמת ישראל ברצח עם. כדי להשליך את פשעיהם באופן מושלם על היהודים, הם מוחקים את השביעי באוקטובר ומציגים את מלחמת ישראל בעזה כתגובה על השואה, לא פחות. אבל מלחמת ישראל בעזה, גם אם מזדעזעים מההרס והחורבן וההרג שזרעה שם ישראל, היא תגובה לטבח השביעי באוקטובר. היא איננה תגובה לשואה ואיננה קשורה לשואה בשום צורה, למעט העובדה שחלק מקורבנות הטבח הרגישו שטבח משפחותיהם בשביעי באוקטובר דומה לחוויית היהודים בשואה, אבל דווקא האנשים שאחראים לחורבן עזה, כלומר ממשלת ישראל, חלק מחבריה משיקולים זרים כמו תאוות השתלטות על עזה והקמת התנחלויות בשטחה, הם האנשים שהכי מתנכרים לסבלם של הנטבחים בעוטף עזה, ונתניהו אפילו מצא לנכון לציין שהשואה היתה אירוע גדול פי אלפי אלפים מהשביעי באוקטובר, לאו דווקא מתוך רצון לכבד את זכר השואה, אלא בניסיון לגמד את מחדל השביעי באוקטובר ואת אחריותו למחדל.      

לדברי ראו, הוא הגיע לישראל כדי להבין יותר לעומק את האשמה הגרמנית ומה קרה בעקבותיה. למעשה הוא הגיע לישראל, כדי להעמיק את הוצאת השואה מההקשר האירופי שלה, שבו התקיימה בפועל, ולנטוע אותה בהקשר הישראלי-פלשתיני הכל כך נוח, כאשר הוא בעמדת איש המוסר, והיהודים בעמדת הרוצחים. הלוואי שהיה מחרים אותנו ונשאר לנוע בין וינה וברלין, ששם מקומו.