לאן? סרט של אסף מכנס

 

I like you, and that's a problem for me, אומר נהג המונית הפלשתיני חסן לצעיר הישראלי אמיר ששואל: why problem?, והתשובה היחידה שהוא מקבל: problem. והוא איננו שואל יותר. חסן ואמיר מדברים ביניהם מעט, שיחות שהתחילו במקרה, כשאמיר, שנכנס למונית עם אהובו הגרמני זרק מבלי דעת "שוכראן", וחסן חשב שאולי הוא ערבי ומדבר ערבית, כי אמיר הוא גם שם ערבי. הם מדברים מעט גרמנית, מעט אנגלית, מלים בודדות בעברית וערבית, חילופי דברים שימושיים – מה הכתובת, כמה אנשים, לאן לנסוע. חסן חי בברלין כבר עשרים וחמש שנה, ואמיר רק שנה. הם עתידים לגלות שהגיעו לברלין בנסיבות דומות, ושמחבר ביניהם שברון-לב שהם חולקים זה עם זה בהעדר אוזן קשבת אחרת. לחסן אשה ושלוש בנות שגדלו בברלין, וכבר אינן רוצות לחיות על פי המסורת. אולי היה רוצה עוד ילדים, בוודאי היה רוצה בן - אין לו בן, וזה מפריע לו. אפשר לדמיין את השיחה שהתקיימה פעם בינו לאשתו: איך נביא עוד ילד? כבר יש לנו שלוש בנות, ולאף שכן גרמני אין שלושה ילדים, בוודאי שלא ארבעה. כשאתה מהגר, אתה מוכרח להשתלב פחות או יותר, ולקבל את העובדה שילדיך חיים כמו שמקובל בארץ החדשה, ומה שהיה מקובל ואולי עדיין מקובל בג'נין, איננו אפשרי בברלין. לאמיר אין אבא, וקשה לומר שחסן רואה באמיר את הבן שהיה רוצה בו – אמיר הוא הומו, שיכור, מסומם, מיואש, אבוד. כל מה שחסן, הבעל, המפרנס, האבא, איש המשפחה והמסורת מסתייג ממנו. אבל לבו של חסן יוצא לאמיר האבוד כל כך בברלין הגדולה, והוא אכן דואג לו כאב, ואמיר אסיר תודה.

הסרט מתרחש בעיקר במונית של חסן, והצופים צופים בו דרך עיניו ויחד איתו. כמו רוב המהגרים חסן חי בברלין בתוך קהילה פלשתינית, ופוגש גרמנים רק כנוסעים במונית. אט אט לומדים הצופים להכיר את משפחתו, את עברו, את חלומותיו ואכזבותיו, ואת יחסיו עם אמיר שמחפש את קרבתו, למרות שחסן אמביוולנטי לגבי הצעיר הישראלי, שאת המלים הספורות שהוא מדבר בערבית למד כנראה בצבא. אבל בניגוד לתיירים ישראלים אחרים, אמיר איננו חושש מחסן וגם איננו מתנשא עליו, אלא שמח בקשר האנושי שמפיג במשהו את בדידותו ויאושו.

בסרט החכם ומלא החמלה הזה, שאסף מכנס כתב וביים, אין אף משפט ואף מלה שמרגישים מלאכותיים. הכל מאד אמיתי, ומאד נוגע ללב, וכל מי שחי פעם בעיר אירופית גדולה, ופגש שם מהגרים, ישראלים, או ערבים או בני עם אחר, ייזכר באנשים שפגש ובצער ההגירה שלהם. שמחתי מאד שהשחקנים הראשיים, איהב סלאמי שמשחק את חסן, ועדו טאקו שמשחק את אמיר, זכו בפרסי אופיר על משחקם המקסים בסרט, שרק עלה לאקרנים בישראל, ואני מקווה שהאנושיות שהוא מקרין תזכה לאהבת הקהל.

 

 

תפילה וחרדה

 

נדמה שתחילת שנה חדשה היא זמן לסיכומי עבר ולציפיות ותקוות חדשות, אבל בתוך מועקה הולכת וגוברת של משטר נתניהו, בחרדה אינסופית שמא יצליח שוב לנצח בבחירות, או לא ממש לנצח, אבל להישאר בשלטון בתעלול כלשהו, ועדיין ילפות את גרוננו באחיזת החנק שלו, קשה לסכם וקשה להרגיש התחלה חדשה. אפשר אולי להתנחם בדברי חז"ל שכשהצרות מתרבות סימן שהגאולה קרובה, אבל מי יכול להסתפק בסימן דל שכזה. עדיין אנו מוצפים ברוע האינסופי, שמפזר אשמה ועלילות דם לכל עבר, הסתירו ממני, לא העירו אותי, לא סיפרו לי, כולם ידעו לפני, אילו העירו אותי הכל היה אחרת, כאילו מישהו הפריע לו להגיע לקריה בשבע ומחצה, וכבר בדרך להיוועץ עם שר הביטחון והרמטכ"ל, אבל מי שניסה לפטר את שר הביטחון לאחר שהזהיר מפני סכנה ממשית לביטחון ישראל, והתחמק מן הרמטכ"ל שהתחנן להיפגש איתו בכנסת – במצב יחסים שכזה כנראה אפילו להרים טלפון לא קל, גם אם ברור שמוכרחים. ומה עשה כדי להציל את חיילי וחיילות הבסיס בנחל עוז, כשעוד היה אפשר להצילם? מה עשה כדי לסלק את המחבלים שטבחו בתושבי בארי, אופקים, ניר עוז, כפר עזה? מה עשה לאחר שש וחצי בבוקר, כשכבר התעורר וידע? כמה אפשר לשקר? והגברת השופעת רוע, שמשקרת שיאיר גולן היה בעוטף בשעה מאד מוקדמת, כשבעלה טרם ידע, כשמדובר בשמונה וחצי בבוקר השביעי באוקטובר, כשכל המדינה כבר היתה על הרגליים, כשאפילו שומרי שבת הדליקו את הטלוויזיה כשהבינו שמדובר בסכנת חיים, כשאנשים התקשרו לדני קושמרו ולתמיר שטיינמן ובכו שהם נטבחים בממ"דים ואיש אינו בא להצילם, ולא היה דבר לעשות מלבד לבכות איתם יחד. כיצד אפשר לשקר על מה שחרות בבשרו של כל ישראלי, חרות בדם, ואנשים שגרים בקרבת קיסריה מעידים שצפו בשיירת ראש הממשלה נוסעת בכביש החוף בסביבות שמונה ועשרים בבוקר, כשאנשים כבר נזעקו לגיוס חירום של מילואים, או גייסו את עצמם לסייע לקרובים, וחלקם נזעקו ממש להציל חיים, והשאלות שעדיין מנקרות, היכן היו גדודי החי"ר והשריון, מדוע לא מלאו הכבישים בטנקים דוהרים לעוטף עזה, והיכן היו מטוסי חיל האוויר, ואיך אנשים נטבחו ונשרפו למוות על טפם וזקניהם ואין מציל, אין מציל. עדיין אנחנו כלואים בבוקר הזה שאין לנו מפלט ממנו, ודווקא עליו מנסים למכור לנו סיפורי בדים. זה לא רק מרגיז, זה כואב, זה שובר, זה חונק.

ותודה לאל ולבג"ץ שעדיין יש לנו גלי צה"ל, ותאגיד שידור ציבורי, וערוצי תקשורת שאינם שופרות שלטון אלא קולות המציאות שלנו, קשה ומרה ככל שתהיה, שעדיין שומרים אותנו מחוברים, וברוכים העצב והצער והמכאוב שמוסיפה הבינה, כי הם טובים מעצימת העיניים, וברוכה האמת החותכת בבשר מן השקר המלטף, ויהי רצון שנוסיף חכמה ודעת ונדע לבחור בטוב על פני הרע, בחיים על פני המוות, ברחמים על פני האכזריות והרוע. ויהי רצון שנמצא רחמים ונחמה וחסד בשנה החדשה הזו, שתביא שלום ותרחק ממלחמה, שתהיה שנת בניין ולא שנת חורבן, שנת תנחומים ולא שנת דמים. וכמאמר יחזקאל הנביא לרועי ישראל:

הוֹי רֹעֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם--הֲלוֹא הַצֹּאן, יִרְעוּ הָרֹעִים. אֶת-הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת-הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ, הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ; הַצֹּאן, לֹא תִרְעוּ: אֶת-הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת-הַחוֹלָה לֹא-רִפֵּאתֶם, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם, וְאֶת-הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם, וְאֶת-הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם; וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם, וּבְפָרֶךְ. וַתְּפוּצֶינָה, מִבְּלִי רֹעֶה; וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה, וַתְּפוּצֶינָה.

כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי אֶל-הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן, וְלֹא-יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים, אוֹתָם; וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם, וְלֹא-תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה... וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי, וְלֹא-תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז...

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה-רָעָה מִן-הָאָרֶץ; וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח, וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים...

 

ויהי רצון שיתקיימו בנו בשנה החדשה מקצת דברי הנביא.

הרוב שמסרב להיות רוב

 

"גוש אזנקוט נחלש", אומרים הקריינים. רק 51 מנדטים, פחות מגוש נתניהו, שקיבל היום בסקר של "כאן" 52 מנדטים. את 4 המנדטים שקיבלה בסקר המפלגה המאוחדת החדשה של יועז הנדל וירון זליכה, שלפי דרישותיו הבלתי אפשריות של הנדל לא תצטרף לקואליציה לא עם חרדים ולא עם ערבים, לא צירפו הסוקרים והמגישים לשום גוש, וזה מובן. אבל יש עוד 13 מנדטים שרשומים בין הגושים, כאילו לא ברור ש-13 המנדטים האלה, של המפלגות הערביות, (כלולים בהן כעת גם שני יהודים), שייכות לגוש מתנגדי נתניהו, ובמקרה של רע"ם בהנהגת מנסור עבאס, לא רק שהוא כבר ישב עם גוש השינוי ומעוניין לחזור ולשבת אתו, אלא שהוא מעוניין גם לכהן כשר בממשלה. מדוע אין סופרים אותו בגוש מתנגדי נתניהו? מדוע סוקרים שאמורים להיות אנשי מדע אובייקטיבים ולא מוטים גזענית ופוליטית, אינם סופרים לפחות את רע"ם בגוש מתנגדי נתניהו? מדוע איש איננו סופר את הערבים, כאילו היו שקופים?

אכן, אזנקוט, בנט ולפיד וליברמן, שהם גוש בפני עצמו, גוש הגזענים והפחדנים, או גוש היורים לעצמם ברגל, הודיעו שהם יקימו רק "ממשלה ציונית", שזה שם קוד לממשלה בלי ערבים. רק יאיר גולן הודיע שיישב יחד עם הערבים, ומיד החלו לנסות להפוך גם אותו לבלתי לגיטימי, ולהפיץ אודותיו עלילות, שהרי בישראל של היום להקים ממשלה שתייצג את כל אזרחי ישראל זה בלתי לגיטימי, ולעומת זאת לעודד רצח של פלשתינים, התעללות בהם וגזל אדמתם ורכושם זה לגמרי לגיטימי. את עופר וינטר שאלו אם יזיק או יועיל לגוש נתניהו, אבל שהמצע שלו הוא טרנספר המוני של ערביי עזה ואולי לא רק הם, שזה פשע נגד האנושות, לא הפריע למראיינים. אבל מדוע סקר, שאמור להיעשות ולהתפרש בצורה מדעית, מסתמך על הצהרות של פוליטיקאים, ולא על עובדות, כמו העובדה שמפלגת רע"ם מעוניינת להצטרף לממשלת השינוי כפי שעשתה בעבר. מדוע מפלגות יהודיות מצורפות לגושים לפי הצהרותיהן שלהן, לפי האופן שבו הן מעידות על עצמן, ואילו המפלגות הערביות מתויגות לפי היחס הגזעני שהן מקבלות ממרבית המפלגות בגוש השינוי? הרי לגוש מתנגדי נתניהו, אפילו על פי הסקר הגרוע הזה, יש בפועל 64 מנדטים, ולא 51, אפילו אם הנדל וזליכה, שני האופורטוניסטים המלאים בעצמם, יצטרפו לגוש נתניהו. למתנגדי נתניהו יש רוב כל כך יציב ובטוח. הרי ירידתן של מפלגות גוש השינוי היהודיות מלווה בעליית מספר המנדטים של המפלגות הערביות, מ-9 עד 10 מנדטים ל-13, עם פוטנציאל להגיע ל-15 מנדטים. אז נתניהו אמר שאין למתנגדיו ממשלה בלי ערבים. מה הבעיה בכך? האם הפכנו למדינה מהסוג שאינני רוצה אפילו להזכיר, שבה בני מיעוט לאומי אינם נחשבים לבני אדם, ואינם נחשבים לאזרחים?

ביני לביני חשבתי לעצמי שזה יהיה עונשם של הגזענים, עונש משמיים, שאכן לא תהיה להם ממשלה ללא ערבים. שהם יצטרכו להחליט אם הם מקימים ממשלה שמייצגת את כל אזרחי ישראל שבהישג ידם, או משאירים את נתניהו בשלטון, שזו מחשבה שמעוררת בי חלחלה. עוד כהונה של מחנה רוצחי רבין הפורעים בפלשתינים, שיבריחו מכאן עוד רופאים, עוד מדענים, עוד אנשי הייטק. עוד ממשלה של הפקרת הביטחון, פשיעה לאומנית ופשיעה מכל סוג, ומעשי רצח בכל יום ויום, ותאונות דרכים קטלניות, והתקפות בריוניות על מערכת המשפט ואנשי המשפט, והשתוללות של פושעים ופשעים מכל סוג, והסתה ושנאה ושקרים ועלילות. אני סופרת את הימים עד לבחירות, ומרגישה שאני נוסעת על אדי הדלק האחרונים. נחנקת ולא יכולה עוד לשאת את חבטות האלה היומיות האלה על ראשינו. האם בימים שבהן גוברת שנאת ישראל בעולם כולו, גם חלקת האלהים הקטנה הזו שאבותינו קנו לנו בדמם, גם היא תהפוך למקום שאי אפשר לחיות בו?

והרי קרוב אליכם הדבר, בידכם הדבר, ואתם דוחים את היד המושטת להצילכם וגוררים את כולנו אל התהום?

מסגור השואה כפרולוג לסכסוך הישראלי-פלשתיני

 

הבמאי הגרמני-שויצרי מילו ראו בא לישראל כדי לנגן בישראל אופרות של וגנר, מאחר שבישראל אין נוהגים לנגן אופרות של וגנר, וגרמנים, מתוקף אחריותם לשואה, חייבים לחנך את הישראלים לחבב דברים שהיטלר אהב, כמו אופרות של וגנר, שכמובן הרבה גרמנים מחבבים, אבל מרגישים לא כל כך נוח עם זה שהם מחבבים משהו שהיטלר מאד אהב וטיפח, כמו העלאת אופרות של וגנר בתיאטרון שלו בעיר ביירות, מסורת שחשוב לגרמנים להמשיך בה, שזה עניינם, אבל כמנהג הגרמנים, הם לא מסתפקים בכך שהם עצמם נהנים מאופרות של וגנר, שהיותר מפורסמות מביניהן, כמו זהב הריין וטבעת הניבלונגים והמייסטרזינגר מנירנברג הן אנטישמיות להחריד, בהתאם לחיבורו נוטף האנטישמיות "היהדות במוסיקה", שגם אותו היטלר חיבב מאד, אלא חשוב להם לנגן את וגנר גם באוזני היהודים, בתקוה שהיהודים ייעלבו ויתרגזו ולגרמנים תהיה שמחה וצהלה. אבל מילו ראו השמיע קטעים מאופרות של וגנר בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, במתכונת צנועה של זמרת ופסנתרן, והיה שם קהל קטן של ערבים ויהודים שחלקם מחבבים את וגנר וחלקם, כמו איתי טיראן ועינת וייצמן, אינם מחבבים את מדינת ישראל, וכולם מחאו כפיים בנימוס, ובאופן כללי אף אחד במדינת ישראל לא התקומם, כי מעט מאד אנשים בכלל ידעו על ההופעה הזו, והיהודים שממש לא יכלו לסבול את וגנר כבר הלכו ברובם לעולמם בשיבה טובה, ולאלה שעדיין בחיים יש בעיות יותר גדולות כרגע מבמאי גרמני-שויצרי שרוצה לעשות ליהודים דווקא ולנגן את וגנר בישראל, בתיאטרון שממילא לא מאד פופולרי אצל קהל יהודי, ובקיצור, לא קמה השערוריה שהבמאי ראו ואולי גם המשתתפים הישראלים ציפו לה. כמובן ניסו לקשר בין המוסיקה של וגנר לסבל של תושבי עזה מההתקפות של ישראל עליה. אני לא יודעת מה המשתתפים הנכבדים בערב יודעים על האופרות של וגנר, שיש בכמה מהן מנגינות חביבות שאנשים מזמרים להנאתם, אפילו אני מזמזמת לעתים את האריה של לוהנגרין "לעולם אל תשאליני", בעיקר מפני שהסיפור של אביר הברבור, שווגנר עיוות לחלוטין את דמותו המלאכית, והפך אותו לגיבור מלחמה קשוח, חביב עלי, אבל אני מוכרחה לגלות להם שווגנר דווקא חיבב לוחמים אכזריים, שהאופרות שלו מלאות שפיכות דמים, והוא פחות הצטיין בהומניזם וברגישות לסבלות הזולת. אבל מי אני שאגיד לאנשים לאיזו מוסיקה לחבר את סבלות העזתים. אם מתאים להם וגנר, שיהיה להם לבריאות. את טבח השביעי באוקטובר כמובן לא הזכירו שם, והיו יהודים שלהם זה הפריע, אבל זה כנראה מה שמקבלים כשהולכים לקונצרט של וגנר בישראל.

וחשוב מאד לומר שהבמאי ראו הוא גם נגד מדינת ישראל ומדגיש שהוא לא מקבל מימון ציבורי ממדינת ישראל, שאותי ההצהרה הזאת קצת הצחיקה, כי מדינת ישראל לא כל כך מממנת אמנים והופעות, ורוב האמנים שלה מקבצים נדבות בארצות עשירות כמו גרמניה כדי להעלות את יצירותיהם, ובקושי אזרחי ישראל מקבלים איזשהו מימון מהממשלה, אז מצחיק שבמאי גרמני-שויצרי שחי בכלל בוינה ועומד להעלות אופרה מוקדמת של וגנר בברלין, ויש לו כסף לבוא לישראל כדי לנגן בישראל מוסיקה של וגנר בתקוה שהיהודים יתרגזו, ושלצערו היהודים מאד אדישים גם אליו וגם לווגנר, כי יש להם כרגע המון צרות אחרות, צריך להצהיר שהוא לא מקבל כסף ממדינת ישראל, כאילו מה?

טליה בנון צור, שהקדישה כתבה לראו, במוסף גלריה של עיתון "הארץ" ביום ששי האחרון (28.8.26), מספרת שלראו  יש חברת הפקות בשם "המכון הבינלאומי לרצח פוליטי" שממחיז סכסוכים ומהפכות, בעיקר של מדינות שאין לו מושג לגביהן, כמו רומניה, רואנדה, ברזיל וישראל, שאותן הוא רוצה לחנך.

כמובן שראו לא סתם מעלה בברלין את האופרה של וגנר "ההולנדי המפליג", שהישראלים קוראים לה בטעות קצת מצחיקה "ההולנדי המעופף", כי בגרמנית להפליג ולעוף ולטוס זה אותו הפועל fliegen, ווגנר כמובן התכוון להולנדי המפליג, שהוא רב חובל הולנדי שקולל בקללה שעליו להפליג לנצח ולא לדרוך על יבשה. בעיני היא דווקא לא מהאופרות המאד אנטישמיות שלו, היא סתם קיטשית, אבל זה כמובן עניין של טעם. היא אופרה על אהבה והקרבה עד מוות ומעלים אותה בגלל המוסיקה ולא בגלל הסיפור הטראגי, אולי גם בגלל שהגיבורה מתאבדת כדי להציל את רב החובל המפליג מהקללה. אבל לראו זה לא מספיק. וכך הוא מספר לטליה בנון צור: באופרה שנעלה, "ההולנדי המפליג" הופך לאשמה הגרמנית, המצפון הפוליטי המוסרי לאחר השואה, סנטה (אהובת רב החובל שמתאבדת כדי להצילו מהקללה) הופכת לישראל, ואריק (המחזר השני של סנטה) הופך לפלשתין – משולש אהבה כמו באופרות הרומנטיות הקיטשיות. נעסוק בסיפור מכמה נקודות בהיסטוריה: מהמלחמה והשואה, דרך שנות החמישים, כשגרמניה וישראל התקרבו מחדש מסיבות כלכליות, שנות השבעים עם פיגועי ספטמבר השחור באולימפיאדת מינכן, ונסיים בחנוכת אנדרטת השואה בברלין. בסוף זה מחזה פוליטי על מלחמה ואשמה, ועל מה האשמה הזו יצרה אחרי המלחמה".

אני לא יודעת איך אתם, אבל אני כשקראתי את הקטע הזה בכתבה נהיה לי רע, ולא רק בגלל שסנטה בתפקיד ישראל מתאבדת כדי להציל את רב-החובל שמסמל את גרמניה, והרבה פעמים אני מרגישה שהגרמנים חולמים שישראל תמות וכך גרמניה תינצל מהאשמה, או כמו שבגרמנית מנומסת אוהבים להגיד את זה: Bald Israel wird nicht an der Karte sein (בקרוב ישראל לא תהיה על המפה). אין לי בעיה עם זה שגרמנים אוהבים קיטש ומות, כל עוד אנחנו היהודים לא חלק מזה. אבל מה שראו עושה זה קיטש ומוות במובן שאליו כיוון ההיסטוריון ניצול השואה שאול פרידלנדר: שימוש בקיטש לצורך גימוד השואה או הכחשתה. גם טליה בנון צור אמרה לו שהוא יוצר הקבלה בין היהודים לנאצים והוא כמובן קישקש משהו לא ברור ומתחכם שהוא לא משווה אבל הקהל יכול להשוות. הוא הרבה לדבר על החרם על ישראל ועל שיחותיו עם אנשי ה-BDS כאילו אין בכלל בעולם אנשים שלא מחרימים את ישראל, ולפחות לפי התרשמותי, ובלי להביע עמדה אם החרם מוצדק או לא, נדמה לי שהחרם על ישראל הוא מאד חלקי ובולט בעיקר במדינות שהן ממילא אנטישמיות למדי והיו כאלה גם לפני המלחמה בעזה. ראו כל הזמן מקביל בין החרם של ישראל על וגנר לחרם על ישראל, שהוא מביע לגביו עמדה מבולבלת: מצד אחד טוען שאיננו מחרים ישראלים ופלשתינים, מצד שני מקבל עמדות של ה-BDS. זה לא הכי חשוב לי. מה שכן חשוב לי אצל ראו זו הכחשת השואה, במיוחד שראו מבטא את השיטה הגרמנית המקובלת להכחשת השואה: לעולם לא לדון בשואה כאירוע שבין גרמנים ליהודים, ליתר דיוק יהודים שחיו בגרמניה ואוסטריה המאוחדות ובמדינות אירופה שהגרמנים כבשו במלחמת העולם השנייה או שהיו בנות ברית של הגרמנים כמו צרפת, איטליה והונגריה, ולא היה לו שום קשר למדינת ישראל שטרם הוקמה או לפלשתינים. בשואה החליטו הגרמנים ובני בריתם להשמיד את אזרחיהם היהודים וביצעו את ההשמדה על אדמת אירופה. קורבנות השואה לא היו ישראלים, ובישראל קורבנות השואה שניצלו והגיעו אליה, תמיד היו מיעוט, מיעוט חשוב אבל מיעוט. רוב היהודים בישראל הגיעו אליה לפני השואה, או מקהילות שלא נפגעו בשואה, או נולדו בישראל. לו היתה לגרמנים טיפת הגינות ורצון אמיתי לחשבון נפש, הם היו מתעסקים בשואה כפי שהיתה: השמדה של קהילות יהודי גרמניה ואירופה על אדמת אירופה בידי העמים שבקרבם חיו, ביוזמת ובהנהגת הגרמנים והאוסטרים. אין לשואה שום קשר למדינת ישראל ולפלשתינים, מלבד העובדה שחלק קטן מניצולי השואה עלו לישראל. חלק אחר מניצולי השואה היגר בעיקר למדינות שלחמו בנאצים כמו רוסיה, ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה, ומיעוטם החליטו להישאר במדינות שרצחו את בני עמם, ואליהם נוספו עם השנים מהגרים מארצות אחרות.

אבל קשה למצוא עיסוק בשואה באירופה ובמיוחד בגרמניה, שמרכז הכובד שלו איננו דיון בישראל ויחסה לפלשתינים, וזה מאד נוח לגרמנים. במקום לשאול מדוע לעזאזל החליטו לרצוח את כל אזרחיהם היהודים ואת כל היהודים בעולם, וביצעו את תכניתם בנחישות רבה, הדיון הגרמני המקובל בשואה מתנהל על פי התסריט שלהלן: פעם הגרמנים היו נאצים ורצחו המון יהודים (לפעמים יציינו גם שהמספרים שמקובלים קצת מוגזמים), אבל מאז הגרמנים נהיו עם של צדיקים וטהורים, ולעומת זאת הקורבנות היהודים הפכו לנאצים ומשמידים את הפלשתינים, שהם הקורבנות האמיתיים של השואה, ואילו היהודים הם הנאצים האמיתיים. כך מאד נוח לגרמנים לדון בשואה, כאשר הם בתפקיד המצפון, היהודים בתפקיד הנאצים, מה שלא מונע מהם להתאבד כמו סנטה, כי בסופו של דבר זה סיפור גרמני והיהודים צריכים איכשהו למות ולהיעלם, אבל חלילה להאשים במוות הזה את הגרמנים. היהודים מתאבדים בעצמם או שמישהו אחר רוצח אותם, אבל אסור לדבר עליהם בתור קורבנות. כמובן שבמסורת הנוצרית היהודים מעולם לא היו קורבנות, הם היו תמיד רוצחי האלהים שהתעללו באלוהי הנוצרים ישו המשיח ורצחו אותו סתם מתוך רשעות, ולכן מקוללים לנצח, ולכן מה שחשוב לגרמנים ולנוצרים בכלל כשהם עוסקים בשואה זה להחזיר את היהודים לתפקיד הרוצחים ולשלול את היותם קורבנות. אמנם קשה להכחיש לגמרי את השואה, אבל אפשר לגמד אותה כאשר מתארים אותה כפרולוג קצר שבו היהודים לא ממש הושמדו אלא בעיקר למדו איך להיות נאצים ולעשות שואה לפלשתינים. כשהגרמנים דנים בשואה, עיסוקם העיקרי הוא בשואה שעושים כביכול היהודים לפלשתינים, ולכן אין מקום לטבח השביעי באוקטובר, שבו היהודים ברוב חוצפתם הם קורבנות אזרחיים של טבח אכזרי ולא מתפקדים כרוצחים שעליהם אפשר להשליך את האשמה הגרמנית.

בגרמניה צעדו עם שלטים "רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר", כלומר שהשואה איננה מצדיקה את רצח העם שעושים כביכול היהודים לפלשתינים. חשוב מאד לגרמנים ולשאר שונאי ישראל להגדיר את החורבן וההרג שזרעה ישראל בעזה כרצח עם, למרות שבשום הקשר אחר אין מגדירים הרג – מוגזם ומיותר ואכזרי ככל שיהיה – של שבעים אלף איש, או אפילו מאה אלף איש, כרצח עם. הגדרת המלחמה בעזה כרצח עם נובעת אך ורק מהרצון למחוק את השואה באותה צורה שבה מכחישים אותה כבר שנים רבות לפני שמישהו בישראל חלם להרוס את עזה – על ידי השלכת פשעי הגרמנים על מדינת ישראל שמזוהה כמדינת היהודים. אצל ראו, כמו אצל רוב בני עמו, השואה היא אירוע משני שחשיבותו אך ורק בכך שהפך את הגרמנים לאנשי מצפון ואת היהודים לנאצים, וכך יש לדעתם להתייחס אליו.  

אבל הגרמנים אינם מסתפקים בהשלכת פשעיהם על הקורבנות היהודים באמצעות האשמת ישראל ברצח עם. כדי להשליך את פשעיהם באופן מושלם על היהודים, הם מוחקים את השביעי באוקטובר ומציגים את מלחמת ישראל בעזה כתגובה על השואה, לא פחות. אבל מלחמת ישראל בעזה, גם אם מזדעזעים מההרס והחורבן וההרג שזרעה שם ישראל, היא תגובה לטבח השביעי באוקטובר. היא איננה תגובה לשואה ואיננה קשורה לשואה בשום צורה, למעט העובדה שחלק מקורבנות הטבח הרגישו שטבח משפחותיהם בשביעי באוקטובר דומה לחוויית היהודים בשואה, אבל דווקא האנשים שאחראים לחורבן עזה, כלומר ממשלת ישראל, חלק מחבריה משיקולים זרים כמו תאוות השתלטות על עזה והקמת התנחלויות בשטחה, הם האנשים שהכי מתנכרים לסבלם של הנטבחים בעוטף עזה, ונתניהו אפילו מצא לנכון לציין שהשואה היתה אירוע גדול פי אלפי אלפים מהשביעי באוקטובר, לאו דווקא מתוך רצון לכבד את זכר השואה, אלא בניסיון לגמד את מחדל השביעי באוקטובר ואת אחריותו למחדל.      

לדברי ראו, הוא הגיע לישראל כדי להבין יותר לעומק את האשמה הגרמנית ומה קרה בעקבותיה. למעשה הוא הגיע לישראל, כדי להעמיק את הוצאת השואה מההקשר האירופי שלה, שבו התקיימה בפועל, ולנטוע אותה בהקשר הישראלי-פלשתיני הכל כך נוח, כאשר הוא בעמדת איש המוסר, והיהודים בעמדת הרוצחים. הלוואי שהיה מחרים אותנו ונשאר לנוע בין וינה וברלין, ששם מקומו.

יום הולדת לאמא

יום הולדת שמח לבתי שרון

"אתה יודע שלאמא יש בשבת יום הולדת?" שואלת סבתא.

אביב סופר: רביעי, חמישי, ששי, שבת. עוד ארבעה ימים.

"ונכין לאמא עוגה?" שואלת סבתא. "כן", עונה אביב.

"ואני אהיה ילד טוב", אומר אביב, "אני לא ארגיז את אמא ביום ההולדת." אביב חושב עוד קצת ואומר: "זה רק יומיים".

"רק יומיים תהיה ילד טוב?" שואלת סבתא.

"ביום ראשון אני עוד אהיה טוב לאמא", אומר אביב.

סבתא אומרת שיום ההולדת מתחיל כבר ערב קודם. אביב שואל את סבתא באיזה שעה בדיוק מתחיל יום ההולדת של אמא, כי הוא רוצה לדעת מתי הוא צריך להתחיל להיות ילד טוב.

סבתא אומרת שיהודים מתחילים לחגוג ערב קודם, כי ככה כתוב בתורה: "ויהי ערב, ויהי בוקר", אבל אמא אומרת שהיא חוגגת לפי התאריך הלועזי. סבתא אומרת: "אז מתחילים בשתים-עשרה בלילה."

"רק שאביב לא יישאר ער עד שתים-עשרה בלילה" חושבת סבתא לעצמה אבל היא לא אומרת את זה בקול רם. סבתא אומרת לאביב: אם אתה רוצה להיות ילד טוב, הדבר הכי חשוב זה שתלך לישון בזמן."

אביב מאד רוצה להיות ילד טוב, אבל מה לעשות, הוא מאד רעב. בבוקר הוא לא כל כך רעב, אבל בערב, כשצריך ללכת לישון, אביב נהיה מאד רעב.

" אני רוצה תפוח" אומר אביב, וסבתא מביאה לו תפוח חתוך לארבעה חלקים כמו שהוא אוהב.

"אני רוצה גם שניצל", אומר אביב. בדיוק נשאר בקערה עוד שניצל אחד אחרון. אמא מניחה אותו בצלחת של אביב, וסבתא הולכת לשטוף ידיים.

"סבתא", נוזף אביב: "לא חתכת לי את השניצל."

אביב אוהב שהשניצל חתוך לריבועים וככה נוח לו לאכול.

"סליחה," אומרת סבתא, וחותכת את השניצל לריבועים. "ואת הגזר אתה לא רוצה?"

אביב אוהב מאד לאכול גזר, וסבתא חותכת לו את הגזר למקלות דקים.

אביב אוכל את השניצל ואת הגזר, אבל הוא עדיין רעב. הוא מבקש לאכול פיתה, אבל הפיתה כבר לא טרייה. סבתא מציעה להכין לאביב סנדוויץ' מחלה טרייה. סבתא חותכת את הקרום החום שמסביב לחלה, כי אביב לא אוהב אותו. הוא אוכל רק את החלק הלבן של החלה. בין פרוסות החלה אביב מניח כמה פרוסות נקניק ואז הוא אומר: "אבל סבתא, יש למטה עוד קרום."

סבתא לוקחת סכין וחותכת את החלה יפה יפה מסביב, ואביב אוכל את כל החלה עם הנקניק. "מה לא עושים בשביל להישאר עוד קצת ער," אומרת אמא.

"עכשיו אני רוצה בננה", אומר אביב.

אמא כבר מתרגזת: "תלך כבר לישון". אבל אביב לא רוצה לישון. הוא הולך למטבח ובוחר לו בננה גדולה, מקלף ואוכל אותה.

"עכשיו אני רוצה עוד בננה", אומר אביב. עכשיו גם אמא וגם סבתא מתרגזות.

"די כבר," אומרת סבתא. בסוף תכאב לך הבטן." ואמא אומרת: "לך תצחצח שיניים".

אביב מצחצח שיניים והולך למיטה, וסבתא באה לתת לו נשיקה ולומר לו לילה טוב.

"אבל לא אמרת חלומות פז," אומר אביב. "חלומות פז," אומרת סבתא, "חלומות מתוקים ושינה מתוקה, רק תלך כבר לישון."

אמא וסבתא חוזרות לשבת בסלון. "אני צמא", צועק אביב מהחדר. "אני רוצה סודה".

"אז בוא תשתה סודה, עוד יש לך סודה בכוס." אביב שותה סודה וחוזר למיטה.

אבל אביב עוד לא נרדם. "אני צמא", הוא שוב צועק. "אפשר עוד סודה?"

"בגלל שאכלת נקניק אתה צמא", אומרת אמא. "הנקניק הזה מאד מלוח."

אביב שותה עוד סודה. "עכשיו לך כבר למיטה," אומרת אמא.

אבל אביב עוד לא נרדם. "אפשר עוד סודה?" הוא צועק.

"למה אתה צועק כל הזמן?" כועסת סבתא. אם אתה צמא תיקח את הכוס שלך ותשתה. אתה כבר ילד גדול."

אביב שותה עוד סודה ובינתיים אמא נהיית מאד עייפה והולכת לישון במיטה.

"יש!" אומר אביב. "גם אמא הולכת לישון".

אמא נרדמת וגם אביב סופסוף נרדם, וגם התפוח והשניצל והגזר והנקניק והבננה בבטן של אביב נרדמים והוא כבר לא צמא כל הזמן. סבתא מביטה בשעון ורואה שכבר שתים-עשרה בלילה, שעת חצות, ויום ההולדת של אמא בדיוק מתחיל. איזה מזל שאביב כבר ישן, חושבת סבתא. כי כשאביב ישן, הוא הכי ילד טוב.

ותיכף גם סבתא תלך לישון ותחלום חלומות פז.

התעלמות מהפלשתינים לא תפתור את הבעיה

 

למרות טבח השביעי באוקטובר, או אחרים יאמרו שבגלל טבח השביעי באוקטובר, נפתלי בנט ויאיר לפיד מבטיחים לבוחרים לנהל את המדינה טוב יותר מהליכוד – וזהו. זו בעצם בדיוק אותה הבטחה שהם הבטיחו לבוחרים לפני שנבחרו להרכיב את ממשלת השינוי – לנהל את המדינה טוב יותר, להוריד את יוקר המחיה, לגייס חרדים. כל זה מאד חשוב, והם באמת ניהלו את המדינה בזמנו טוב יותר מהליכוד. בנט, למשל, טיפל בגל של מגפת הקורונה מבלי לסגור את המשק, ומבלי לפגוע נואשות בפרנסתם של אנשים, באמצעים מתונים למדי. הוא לא נזקק לגזירות הדרקוניות שגזר נתניהו כדי להפסיק את ההפגנות נגדו, וגם התחושה היתה הרבה יותר נעימה – היתה איזו שלווה, ללא המתקפה המתמדת של ממשלות נתניהו על אזרחי המדינה והאיום המתמיד לחסל את גלי צה"ל, התאגיד, שלטון החוק ומערכת המשפט ומה לא. בנט ולפיד אפילו חיסלו כמה מחבלים בעזה, בהצלחה. אבל לא חשבו שצריך לטפל בבעיה הפלשתינית, חשבו שניתן להשאיר אותה בצד עד לימים טובים יותר, וכך הם חושבים עדיין, גם אחרי השביעי באוקטובר, וזה קצת דומה לטענה המטומטמת של נתניהו, שהוא ברוב גאונותו הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן, וההבטחות החוזרות שלו לשלום עם סעודיה, כאילו שליטי סעודיה יסכימו לחתום על הסכם שלום עם ישראל, או אפילו לעשות צעדי התקרבות אליה, ללא צעדים ישראלים להכרה במדינה פלשתינית, כאילו אפשר בכלל לשפר את תדמיתה של ישראל בעולם עם המשך השליטה בפלשתינים, תוך כדי הפקרתם הגמורה לבריונות המתנחלים.

הבעיה הגדולה ביותר של ישראל, אפילו יותר מממשלת חיסול הדמוקרטיה של נתניהו, היא שליטתה במיליוני פלשתינים שאינם רוצים בשלטונה. כעת מתנהלת מערכת בחירות שכולם מבינים שהיא גורלית, כי המשך שלטון הליכוד עלול להביא לחיסולה הגמור של הדמוקרטיה בישראל, כולל מערכת המשפט והתקשורת החופשית, לאחר שנתניהו כבר הפך לשליט יחיד ורמס את עצמאות הכנסת, רמיסה שהגיעה לשיאה בדרישה מחברי הכנסת לצלם את עצמם מצביעים לעורך הדין הפרטי של נתניהו למשרת מבקר המדינה, למרות שהחוק דורש הצבעה חשאית ללא התערבות של הרשות המבצעת. הצלת המשטר הדמוקרטי בישראל היא ללא ספק צורך חיוני, אבל היא איננה מנותקת ואיננה בלתי תלויה בצורך להתמודד ברצינות עם אוכלוסיה של מיליוני פלשתינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה, אוכלוסיה שמצבה כיום מזעזע, בין ההרס שזרעה ישראל ברצועת עזה, לבין פרעות המתנחלים ביהודה ושומרון בברכת הממשלה. מי שחושב שהפלשתינים ישבו בשקט וימתינו לכך שישראל תפתור את בעיותיה הפנימיות, נוהג כמו ממשלת נתניהו, שפשוט התעלמה מקיומם של הפלשתינים, כאילו ההתעלמות מהם תביא להיעלמות הפלשתינים או להיעלמות הבעיה.

דווקא מחדל השביעי באוקטובר הוכיח שהבעיה הגדולה ביותר של מדינת ישראל היא יחסיה עם הפלשתינים. למרבה הצער בעקבות הטבח סוברים עוד יותר ישראלים מקודם, שאפשר לדכא ולגרש את הפלשתינים ממקומות מושבם. זוהי פנטסיה. בתחומי ארץ ישראל המנדטורית מספר הפלשתינים בערך שווה בגודלו למספר היהודים החיים בישראל, ועם איננו יכול לדכא ולגרש עם אחר ששווה לו בגודלו, ועוד כשמדובר במדינה קטנה כמו ישראל שתלויה לגמרי בתמיכה אמריקנית וגם בתמיכה של מדינות אירופה.

בנט ולפיד אינם היחידים כמובן, שדוחים אפשרות של הכרה במדינה פלשתינית. גם מתמודדים אחרים בגוש האופוזיציה לנתניהו מתחמקים מן השאלה, והליכוד, שחרד מהתעצמות כוחו של גדי אזנקוט מאשים אותו שהוא יקים מדינה פלשתינית. האמת היא שנתניהו כבר הקים מדינה פלשתינית: הוא הקים ומימן את מדינת חמאס בעזה, שפלשה לישראל וטבחה בתושביה. כל זה קרה ללא קיומה של מדינה פלשתינית רשמית, והחמאס עצמו טען שמה שגרם לו לתכנן את השביעי באוקטובר הוא ההתגרויות של בן-גביר שמפרות את הסטטוס קוו בהר הבית, ועוד יותר מכך דברי נתניהו על שלום עם סעודיה שיעקוף את הבעיה הפלשתינית ויתעלם ממנה. התמיכה שזוכה לה החמאס בחוגים רבים נובעת בדיוק מסיבה זו: בהעדר מדינה פלשתינית וכל עוד מתקיימת השליטה הישראלית בפלשתינים, רבים בעולם רואים את ישראל כמדינה כובשת שמדכאת את האוכלוסיה הכבושה, וזו הסיבה שישראל כמעט הפכה למדינה מצורעת – שליטתה בפלשתינים והפקרתם לבריונות המתנחלים, ולא העובדה שישראל מנוהלת גרוע, ונמל התעופה איננו מתפקד.

בחיי היומיום הציבור הישראלי מאד סובל מהכאוס, העדר הניהול והעדר כל עניין מצד ממשלת ישראל הנוכחית במצב האזרחים וברווחתם. אבל שיפור חיי היומיום איננו אפשרי ללא שינוי ביחסי ישראל עם הפלשתינים. כפי שאזרחי ישראל זקוקים לתקווה, גם הפלשתינים זקוקים לתקווה, ורמיסת תקוותיהם לעצמאות ולחיים ללא התעמרות המתנחלים לא תהפוך אותם לחביבים יותר כלפי היהודים, אלא להיפך – היא תעודד שנאה ואלימות נוספת.

כדי לפתור בעיה כה קשה כמו יחסי ישראל והפלשתינים מנהיגים זקוקים לאומץ. להגיד שכעת צריך לטפל רק בניהול טוב יותר של המדינה, אחרי כל מה שעברנו, זה גם טיפשי וגם פחדני. מי שמבטיח להוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן מטפח אשליות שווא, ומי שאין לו אומץ להכיר במציאות שמחייבת את הפסקת השלטון הישראלי בפלשתינים, יוכל אולי לשפר את מצב האזרחים בישראל במידת מה, אך לא יוכל לפתור שום בעיה אמיתית. העובדה שבדיוק כמו מנהיגיהם, גם אזרחי ישראל, מעדיפים לטאטא את הבעיה הפלשתינית מתחת לשטיח, או להאמין שאפשר להתמודד איתה באמצעות הפעלת כוח בלבד, איננה מבשרת טובות, ועתידה לחזור ולחבוט בפרצופינו שוב ושוב.   

מה שהוצנע בהספדים על אורן נהרי ז"ל

 

אורן נהרי ז"ל זכה בצדק להספדים נאים, שהיללו את ידענותו, את השכלתו, את סקרנותו וחקרנותו, וכל כישוריו היחודיים, וכולם ציינו כמה הוא יחסר כעת, משהלך לעולמו. אבל הוצנעה מאד העובדה שאורן נהרי היה חסר מזמן, מאז שהוקם תאגיד השידור "כאן", ביוזמתו של גלעד ארדן, כי במעבר מרשות השידור הישנה והמושמצת, זו שבלטו בה אנשים כמו אורן נהרי, ודוד ויצטום, ועמנואל הלפרין, לתאגיד "כאן" החדש, נזרקו טובי האנשים. התאגיד לא רצה את ה"ויצטומים", כפי שכונו דרך גנאי, האשכנזים המשכילים האלה, שמנגנים מוסיקה קלאסית וצופים בקולנוע אירופי איכותי, וקוראים עיתונות זרה, ומכירים יותר מארץ אחת ושפה אחת. אמנם אורן נהרי עצמו אהב לספר כיצד יאיר שטרן ביקש ממנו לבוא לעבוד בחדשות החוץ, כדי שיהיה שם מישהו שיוכל לדבר איתו בגובה העיניים, כביכול היו ויצטום והלפרין מעבר להבנתם של הצופים, למרות שכל מי שמכירם אישית יודע שמדובר בהשמצה, מסוג הדיבורים שחביבים על דודי אמסלם, העסקן העשיר והמקושר שמתחזה לעני ומקופח, או איציק זרקא, מלחך פנכתו של נתניהו, שהכריז כי הוא גאה בהיטלר שהרג מיליוני אשכנזים. מה שווה התאגיד אם איננו שולטים בו, שאלה מירי רגב. התאגיד החדש נועד לשקף את ערכי הליכוד, לפנים מפלגת האינטלקטואלים, אנשים כד"ר יוחנן באדר, ד"ר ישראל אלדד ופרופ' בנימין אקצין, שאת מקומם תפסו, תחת רודנות נתניהו ובעידודו, טלי גוטליב, מיקי זוהר ודודי אמסלם, אנשי הכוח, הכבוד והכסף. את יעקב אחימאיר, בנו של אבא אחימאיר, לא העזו לפטר מיד, ולאחר ראיון משפיל שבו התייחסו אליו כאל כתב מתחיל, הניחו לו לעבוד בתאגיד עוד זמן מה עד שנפטרו גם ממנו, האיש המשכיל ורחב האופקים מדי, שעבד שנים לצד ה"ויצטומים". דוקא היום, כאשר אפילו נתניהו נבהל מאופיה של המפלגה שעיצב בשלושים השנים שלאחר רצח רבין, אני חשה כמה היתה סימן לבאות הרחקתם של הכתבים המשכילים והמיוחדים ביותר, שהיו גם השנונים והמשעשעים ביותר – לעולם לא אשכח כיצד סיקרו דוד ויצטום ואורן נהרי את חתונתם המייגעת של וויליאם וקייט, והפכו את השידור הארוך והמשמים למשעשע ומרתק באופן שהערוצים המסחריים יכלו רק לחלום עליו. אבל מפלגה כמו הליכוד של נתניהו, שאימץ אופי רודני ופשיסטי, לא יכולה לשאת את הנאורות וההומניזם שהאנשים האלה הקרינו ושידרו, והם נבעטו הביתה, בגיל שבו כתבים מיתולוגיים כברברה וולטרס, בוב סיימון ולסלי סטול עוד היו בשיא פעילותם. כן, גם באמריקה של טראמפ מסלקים עכשיו אנשים שמאתגרים את האינטליגנציה של הנשיא. הגסות, הבערות וההתבהמות הן צו השעה כעת. זו אמורה להיות ההוכחה ל"אותנטיות" ו"עממיות", ערכים שהפאשיזם מוקיר במיוחד. בערוץ 13 התראיינה הערב אשה שהתפארה בכך שקיבלה מאביה רשימה למי להצביע בפריימריס בליכוד. אביה, לדברי המגיש, הוא פוקד ידוע, והבת הצייתנית אמרה שרצתה דווקא להצביע לטלי גוטליב, אבל אביה הכתיב לה רשימה של תריסר גברים – היא אפילו לא הצליחה לענות למגיש בעל פה מיהם חמשת הראשונים ברשימה, אלא שלפה אותה מכיסה והקריאה כתלמידה בכיתה א' למי הורה לה אביה להצביע, גינתה את "ערוצי התבהלה" והכריזה שכפי שמורים הסקרים של שלמה פילבר בערוץ 14, נתניהו ינצח והליכוד ירכיב את הממשלה הבאה. ניר חפץ ושרן השכל שישבו לידה, וגם המגיש, נזהרו מאד מלשאול את הבת הצייתנית האם אין זה ראוי בעיניה שתגבש השקפה עצמאית על המועמדים הראויים, שהרי אינם רוצים להיות מואשמים חלילה בהתנשאות אשכנזית, כאילו חסרים מלומדים ואינטלקטואלים מיהדות ספרד שאינם נזקקים לפתק מאבא כדי להצביע. אבל נתניהו אוהב אתכם עילגים ומטומטמים, ומלאים קנאה ושנאה. הסתה נגד אשכנזים היא קלף מנצח, במיוחד כשהמסית הוא האשכנזי הקמצן והגזען ביותר בסביבה, ואינטלקטואלים הומניסטים, שמזהים מרחוק ניחוח של דיקטטורה פשיסטית, ומסוגלים לחשוב על בני אדם שלא באופן קטיגורי, הם איום בלתי נסבל. כמובן שבמהרה הפך גם התאגיד לאינטלקטואלי מדי והחל להיות בעצמו מושא להתקפות וניסיונות חיסול, שהרי בדיקטטורות הגיליוטינה לעולם איננה נחה, ומי שערף אתמול ייערף מחר.

אמנם כשלוש שנים לפני מותו חזר נהרי לשדר ברדיו, אבל בגלות שבת בבוקר, לא מועד שעלול למשוך קהל רב מדי – תכנית נישה למביני דבר. וכמובן גם הערוצים המסחריים לא חשבו לקפוץ על המציאה ולהציע משרות למפוטרי התאגיד המחוננים. הזמנים השתנו, בכנסת חילקו פרס לאייל גולן, שדווקא מעריצותיו ידעו להסביר, שלבחור באייל גולן על פני מוצרט ובטהובן זה עניין פוליטי, פוליטי לגמרי, ומי שבוחר בו בוחר גם בנתניהו ולהיפך. בסופו של דבר הכל פוליטי, ובדיקטטורה פשיסטית כמו זו שייסד נתניהו, לנגן מוסיקה קלאסית בצ'לו, או כל גילוי אחר של שאר נפש, הוא מרד נגד המשטר.

פאשיזם על מלא

 

עדיין לא הצלחתי להבין אם צה"ל סילק סופסוף מהכפר הפלשתיני קוסרה את המתנחלים הפורעים שמנסים למרר את חיי התושבים בכפר ולגרום להם לעזוב, כדי לגזול את אדמתם כמנהג המתנחלים, ובשירותה של ממשלת הטבח, זו שהעבירה לפני ה-7 באוקטובר את כוחות הצבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון, והפקירה את תושבי העוטף לידי חמאס, ולא הצליחה להגן עליהם, כפי שאיננה מגינה על הפלשתינים. כן, כן, שני הדברים לגמרי קשורים וכרוכים זה בזה, ההפיכה של צה"ל בחסות הממשלה לצבא הגנה למתנחלים, וחוסר היכולת של צה"ל לתפקד כצבא הגנה לישראל, שתפקידו להגן על תושבי ישראל מפני כל אויב, וגם להגן על התושבים הפלשתינים ביהודה ושומרון, כי בהיותם תחת כיבוש ישראלי, הם זכאים להגנת הריבון בשטח שהוא מדינת ישראל וצה"ל, אבל מאז התמנותו של בצלאל סמוטריץ' לאדון השטחים הכבושים, נתונים הפלשתינים למסע התנכלות של מיליציות חמושות שהממשלה מעניקה להן יד חופשית למרר את חיי הפלשתינים ולגרשם מאדמתם. כמובן כאשר ארצות-הברית מתערבת לטובת הפלשתינים, הממשלה נאלצת לרסן מעט את המיליציות החמושות שלה, אבל עושה זאת באי רצון וכאילו כפאה שד. מה שקרה בימים האחרונים בכפר קוסרה מדגים את חרפתם של הממשלה והצבא גם יחד: במשך ימים מתנכלים המתנחלים הפורעים לתושבים הפלשתינים וכולאים משפחות בביתן, וצה"ל שולח מתנחלים מגויסים המכונים כוחות הגנה מרחבית, כביכול כדי לפנות את הפורעים, אבל אלה מצטרפים לפורעים ומגינים עליהם ואף מסייעים להם, ורק לאחר התערבות של שגריר ארצות-הברית, מאחר שאחד מן הפלשתינים הנפגעים הוא אזרח ארצות-הברית, פועל צה"ל ביתר נחישות לסלק את הפורעים, אבל בד בבד מנסה לפנות בעצמו תושבים מבתיהם, כך שלא ברור האם הוא פועל ככוח שיטור בשטח כבוש, או כהמשך למיליציית הפורעים, בשירותה של ממשלה פאשיסטית, שמעוניינת לסלק את הפלשתינים מיהודה ושומרון ולהשתלט על אדמותיהם, תוך התעלמות גמורה משיקולי חוק ומוסר או אנושיות מינימלית.

משטרים פאשיסטים מרבים להשתמש במיליציות פרועות שפועלות כביכול מטעם עצמן, כדי שלא לשאת באחריות מלאה לפשעיהן. לרוב יתוארו המיליציות כפועלות מ"המיית ליבו של העם הזועם", כמו במקרה של ליל הבדולח, שבו תוארו המתקפות על יהודים ורכושם כתגובה עממית ספונטנית ל"זעמו של העם" על רצח פום-ראט בשגרירות בפריס בידי היהודי הרשל גרינשפאן. גם המתנחלים הפורעים מתוארים תמיד כמי שרק מגיבים על אלימות פלשתינית נגדם, רק מגינים על עצמם, וכמובן העובדה שהם נכנסים לכפרים פלשתינים בשטח שאסור לכניסת ישראלים ומתנכלים להם ולרכושם מתוארת כ"טיול", או כפעילות תמימה אחרת, כאשר הפלשתינים מוצגים כמאיימים על המתנחלים הפורעים, בעוד שההיפך הוא הנכון. משטרים פאשיסטים, כמו זה של נתניהו, נוטים ליצור כאוס חוקי, כדי שהפשעים המובהקים ביותר, יחסו בצל אי הבהירות שיוצר המשטר הפאשיסטי, כאילו פשעים כלפי המיעוט הלאומי אינם פשעים מובהקים שממשלה, צבא ומשטרה חייבים למנוע, אלא נמצאים באיזה תחום מעורפל, שבו המיליציה מבצעת את הפשעים הנוראים מכל מבלי לשאת באחריות למעשיה ומבלי להיענש. ההיפך מכך – מיליציית הפורעים אף מוצגת כקורבן, ואפילו רצח פלשתינים מוצג כתגובה לאיום. התוצאה הבלתי נמנעת של יצירת הכאוס היא התעצמות הפשיעה בכלל, ותחושת חוסר אמון וחוסר ביטחון של האוכלוסיה כולה, תחושת חוסר ביטחון שבאופן פרדוקסלי מחזקת את המיליציות, מאחר שהן מתיימרות לספק הגנה, בעוד שבפועל הן מונעות את יכולתו של האזרח לחיות בביטחון, בהיותן גורם שמפעיל ומעודד אלימות והפרת חוק כדרך שגרה.

המיליציות, כמו הממשלה, מתיימרות לייצג את העם, או את הרוב, ויש הטוענים שלמעשה רוב הציבור תומך בפרעות המתנחלים, או לפחות אדיש להן. אבל לו זה היה המצב, היתה מפלגתו של סמוטריץ' אמורה לזכות במספר גדול בהרבה של מנדטים, ולא להתנדנד על גבול אחוז החסימה. בפועל מדובר במיעוט אלים וגזעני שכופה את רצונו על המדינה תוך שימוש באלימות ובסחטנות כלפי ראש ממשלה שאחיזתו בשלטון תלויה במיעוטים האלימים, כך שהממשלה עצמה מפחדת מהגורמים הקיצוניים, כפי שאפשר היה להיווכח מהאופן שבו הבטיח השר ישראל כ"ץ להדיח את האלוף אבי בלוט בלחץ שדרני ערוץ 14 המופקרים, צעד שאפילו ראשי הרשויות ביהודה ושומרון הסתייגו ממנו. גם התנהגותה הנרפית של הממשלה למול פורעי קוסרה, באירוע שבו נדרש מעצרם המיידי של הפורעים והעמדתם למשפט מהיר, למען ייראו וייראו, היא התנהגות של ממשלה שמפחדת מהמיליציות החמושות שהיא עצמה מטפחת.

אי אפשר שלא לחוש יאוש למול טיפולם של הממשלה והצבא במתנחלים הפורעים בכפר קוסרה, ושלא לתהות מה עוד יתרחש במדינת ישראל ובשטחי שלטונה עד היום המיוחל של הבחירות, שיהי רצון שישים קץ לשלטון הפאשיסטי בישראל.  

מדוע הופסקו הפגנות מוצ"ש בירושלים נגד הממשלה?

 

מאז ינואר 2023 הפגנו בכל מוצאי שבת נגד הממשלה. את ההפגנות בירושלים ארגנו אנשי "שומרים על הבית המשותף" בתגובה לתכניתו של יריב לוין נגד מערכת המשפט, והסיסמאות היו "שלוש רשויות ולא אחת פחות", ו"יריב לוין, פה זה לא פולין", וכמובן ד-מו-קרטיה, שצעקנו הרבה. ההפגנות התקיימו מול בית הנשיא, ועם הזמן הגיעו יותר ויותר אנשים, לפעמים אלפי אנשים, והיה משהו שמח ומלא תקוה בהפגנות האלה. עד השביעי באוקטובר. אז משהו נשבר, אבל ההפגנות נמשכו, ובינואר 2024, כשהוקם מול בלפור המאהל להשבת החטופים, הלכו האנשים מהפגנה נגד הממשלה להפגנה להשבת החטופים, או להיפך, ובמהרה ההפגנות אוחדו ושינו את אופיין. אפילו לא רצו לקרוא להן הפגנות. קראו להן עצרות, והן היו עצובות מאד. אנשים עמדו ובכו, והרבה פחות אנשים הגיעו, אולי בגלל שרבים היו מגויסים, ואולי בגלל שרבים היו בהלם מהטבח. לפעמים באו אנשים ממקומות אחרים, ואז ההפגנות היו הרבה יותר גדולות והרבה יותר זועמות, אבל לרוב באו ירושלמים, והיה בעיקר עצוב. בכל פעם שחטופים חזרו התעוררה תקוה, ואז הממשלה כיבתה אותה. אחרי הרצח של ששת החטופים הצעירים, הרש גולדברג פולין ואורי דנינו ואלכס לובנוב ואלמוג סרוסי ועדן ירושלמי וכרמל גת, היתה הפגנה ענקית וזועמת ובאו אנשים מכל הארץ ורחוב עזה היה מלא אנשים זועמים והיה המון זעם באוויר שממש הפחיד, אבל עברו עוד חודשים רבים עד ששוב שיחררו חטופים, וגם אז חזרו שוב למלחמה, עד שמחת תורה של 2025, שאז סופסוף חזרו כל החטופים החיים  ואחר כך גופות החללים, והיתה הרגשה שמשהו נגמר, ואולי גם הכוחות נגמרו, אבל בכל זאת חזרו ההפגנות, הפעם בכיכר צרפת, קרוב לבלפור, ואלה היו הפגנות קטנות יחסית, ואז גם החלו מריבות בין המארגנים. בעצם היו מריבות כל הזמן, בין אלה שרצו להיות יותר תקיפים ובוטים נגד הממשלה ולצעוק "ביבי נתניהו לכלא מעשיהו" וכיו"ב, ואלה שרצו לדבר יותר בנימוס ולהתאים לכל המחנות הפוליטיים, למרות שתמיד באו רק אלה מהמחנה שנגד נתניהו, או אלה שהיו במחנה נתניהו ונמאס להם ממנו. וכל הזמן היו אנשים שנתנו עצות מה צריך לעשות ואיך צריך לדבר, והיו אנשים שפשוט באו והיו שם. אבל ההפגנות בכיכר צרפת אחרי שהחטופים כבר חזרו, שחזרו להיות בפירוש הפגנות נגד הממשלה ונגד נתניהו, ושהיו קטנות יחסית, ובאו אליהן רק המפגינים המושבעים שהפגינו כבר כמעט ארבע שנים ברציפות, אלה שהולכים עם מקל ואלה שבאים עם תרמילים וילדים קטנים, והמשטרה היתה אלימה מאד ותוקפנית מאד, ועצרה אנשים על זה שהם הקרינו בלייזר שלטים נגד נתניהו וכיו"ב, ואולי גם בגלל זה המריבות התעצמו והתחילו להעביר את ההפגנות למקומות אחרים, ובסופו של דבר איכשהו התייצבו על צעדה מרחוב עזה לפארק ניות והפגנות בפארק ניות, שזה היה מקום נחמד מאד להפגין בו בערבי קיץ ירושלמים, אבל בניגוד להפגנות מול בית הנשיא ומול בית ראש הממשלה, למקום הזה לא היתה שום משמעות סמלית, אבל זה היה יותר טוב מכלום, ואפילו בהפגנה האחרונה ביולי האחרון היה נדמה שבאו יותר אנשים, לפחות כמה מאות, שזה מעט לכרך גדול כמו ירושלים, אבל בכל זאת יש לזה משמעות. ואז הגיע מוצ"ש שבו הלכו לפרק את המאהל של האב השכול יעקב גודו מול הכנסת, ולא הבנתי למה מפרקים שלושה חודשים לפני הבחירות, אבל מכיוון שזה היה מאהל שהתחיל ונמשך ביוזמה פרטית, למרות שרבים ביקרו שם, חשבתי שאולי זה עניין של משפחת גודו, משפחה שגילתה כוחות על אנושיים מול האסון שלהם, וחשבתי ששבוע אחר כך ימשיכו ההפגנות כרגיל, ולו גם בפארק ניות, שהוא סתם פארק ירושלמי ולא סמל שלטון, אבל בשבוע שלאחר מכן פשוט לא היתה הפגנה, וכתבו באתר של "שומרים על הבית המשותף" שמוצ"ש התפנה ויש פעילויות אחרות, כמו לתמוך בקפה "בסמטה" שהחרדים מתנכלים לו. אין לי כלום נגד בתי קפה בירושלים בשבת, או מסעדות פתוחות בשבת, או כדורגל בשבת או כל מה שאנשים אוהבים, אבל שלושה חודשים לפני הבחירות האלה, שהן בחירות על הצלת ישראל משלטון האופל של אוכלי המוות, שלטון של טבח השביעי באוקטובר ומלחמת נצח ופרעות בפלשתינים ופשיעה ורצח והתבהמות וטירוף כמעט בלתי נתפסים, צריך להפגין נגד הממשלה במוצהר, ולא להפסיק פתאם את ההפגנות, שאין לי מושג מי החליט על זה, ונדמה לי שמגיע לאנשים שהגיעו להפגנות במשך כמעט ארבע שנים, וחושבים שחשוב מאד להמשיך להפגין עד הבחירות, כי ההפגנות מחזקות ומלכדות את האנשים שרוצים להחליף את ממשלת האסון בממשלה טובה יותר, אני חושבת שלאנשים שמפגינים כבר ארבע שנים ומעוניינים להמשיך להפגין, מגיע לפחות הסבר רציני וכן מדוע הפסיקו את ההפגנות, לפחות כדי שלא תהיה ההרגשה המציקה הזו שהיתה כל הזמן במשך ההפגנות להחזרת החטופים, ההרגשה שמישהו בוחש, מישהו מקורב לשלטון, שכאילו מנהיג את המפגינים ובעצם דואג שהם לא יפריעו יותר מדי לשלטון, ושאפשר יהיה לשלוט בהם ולכוון אותם, כדי שלא יהיו הפגנות מול בלפור לפני הבחירות, וזה ייראה כאילו אין כאן שום כוונה רעה, כאילו זה מקרי, כאילו קטטות בין חילונים לחרדים, שמועילות בעיקר לנתניהו, כי הן מדביקות אליו את החרדים ושומרות לו על "הגוש", זה מה שצריך להיות עכשיו, ולא הפגנות של קהל מכל המגזרים שרוצה מדינת חוק ושלטון חוק, ולא דיקטטורה ושחיתות, שזה מה שקיבלנו מנתניהו במשך שנים רבות. הרי בפעם הקודמת שבה הצליח לפיד – זה היה לפיד ולא בנט השחצן שהצליח להרכיב ממשלת שינוי, וזה היה אחרי ההפגנות הסוערות בבלפור, שנתניהו והקגבן-גביר שלו שממש לא מעוניינים בהפגנות כאלה מאד מעוניינים למנוע, ולכן הפסקת ההפגנות בעיתוי הזה והפתאומיות של הפסקת ההפגנות כל כך מטרידה ומציקה. האם כמו שבחשו במטה החטופים, גם בין מארגני ההפגנות בוחשים אנשי נתניהו? מה בכלל קרה וקורה, ומדוע אין לפחות טקסט שמסביר בבהירות ובהגינות את הפסקת ההפגנות, ולא המלצה לפעילויות חליפיות, שהן ממש לא תחליף? מגיע לנו לפחות הסבר מכבד, בעצם הגיע לנו הסבר כזה לפני הפסקת ההפגנות, אבל מכיוון שלא ניתן כזה בזמנו, לפחות הסבירו עכשיו.

מסירת מידע על מצביעים היא סכנה לדמוקרטיה

 

עד שהמשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג, אסר על נציגי מפלגות בקלפי למסור מידע למפלגות על מי שהצביע ומי שלא, לא העליתי בדעתי שיש בכלל פרקטיקה כזו, ושמותר להעביר מידע כזה למפלגות. הרי אין מדובר פה רק בפגיעה בפרטיות, אלא בחשש אמיתי לחופש הבחירה. גם אם אנשים נרשמו מרצונם כתומכי המפלגה והתירו לכלול את פרטיהם האישיים ביישומון, זכותם המלאה לשנות את דעתם ולהחליט להישאר בבית, אם אין ברצונם להצביע למפלגה שבה תמכו בעבר, וגם אין ברצונם להצביע למפלגה אחרת. חופש הבחירה הוא גם החופש שלא לבחור, אם אדם מרגיש שהמפלגה שתמך בה בעבר אכזבה אותו. ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במפלגת הליכוד, שנשלטת על ידי אותו אדם שרק לפני כמה שבועות, כאשר נודע לו, על פי תוצאות סיבוב ההצבעה הראשון, שכמה מחברי הקואליציה שלו ניצלו את זכות ההצבעה החשאית בכנסת למשרת מבקר המדינה, ותמכו בשופט העליון בדימוס יוסף אלרון, ולא בעורך הדין הפרטי של נתניהו, מיכאל ראבילו, שעצם הצבתו כמועמד לא היתה עולה על הדעת בשום מדינה מתוקנת, דאג להעביר אליהם דרישה לצלם את עצמם מכניסים למעטפה את הפתק בעד ראבילו, תוך הפרת חוק היסוד המורה על הצבעה חשאית למשרת מבקר המדינה, חוק שנחקק בשל חשיבות מוסד ביקורת המדינה במשטר דמוקרטי תקני, שאיננו יכול להתקיים תחת שלטונו הרודני ומפר החוק של נתניהו, שהפך את הממשלה והכנסת גם יחד לחותמות גומי של גחמותיו חסרות המעצורים, וחוסר יכולתו המוחלט לקבל על עצמו אחריות וביקורת למחדליו. להעביר לשליטתו של ראש ממשלה כזה מידע על תומכי ליכוד בעבר, שאינם מעוניינים להצביע עקב אכזבתם ממפלגתם ומראש ממשלתם, עלול לא רק לפגוע בפרטיותם ובחירות הצבעתם, אלא עלול להוות סיכון של ממש, ולאפשר לחץ, הטרדות ואיומים ואפילו פגיעה פיזית במי שמסרב להתייצב בקלפי ולהצביע לליכוד. כך הדבר גם לגבי המפלגות החרדיות שמיום ליום מתגלות יותר ויותר כמסיתות לא רק להשתמטות משירות צבאי אלא גם לאלימות חסרת מעצורים נגד כל מי שמסכן את האינטרסים המושחתים שלהן, שמתמקדים בלסחוט מהמדינה כספים עבור השתמטות המונית, תופעה אבסורדית לחלוטין, שמקיימת ישיבות מדומות ללימוד תורה שהן בפועל אכסניה למשתמטים ומקור הכנסה לראשיהן על חשבון הציבור העובד והמשרת. והדבר הנורא מכל – בריתן המושחתת של המפלגות החרדיות עם נתניהו, היא זו שאפשרה לו לכהן כראש ממשלה ולהביא על מדינת ישראל אינספור אסונות. כהונתו הארוכה מנשוא של נתניהו כראש ממשלה איננה ביטוי לרצון העם, אלא להצלחת ברית המושחתים שלו עם המפלגות החרדיות, שאת תמיכתן קנה תמיד בכסף וטובות הנאה, שהן למעשה שוחד בחירות.

אין פלא שהמרימים קול זעקה כנגד החלטתו של השופט סולברג הם הליכוד והחרדים, בעוד שמפלגות אחרות קיבלו את ההחלטה כמובן מאליו. זו עוד זווית של השחיתות המובנית בהתנהלות הקואליציה של נתניהו, שכעת, לנוכח הצניחה בסקרים והחשש מהפסד בבחירות, התוקפנות מצדן כלפי וועדת הבחירות איננה יודעת גבול, כפי שחזינו בחוצפה של אוויל הכנסת בועז ביסמוט כנגד השופט סולברג, חוצפה ותוקפנות מתמשכת כנגד השופט שעומד בראש וועדת הבחירות, שהגיעה לשיאה המזעזע בפוגרום שביצעו חרדים בביתו הפרטי, לכאורה בשל פסקי דינו המחייבים את גיוס החרדים על פי עקרון השוויון בפני החוק, ולמעשה כנקמה על מאמציו לקיים בישראל בחירות הוגנות, שיתנו ביטוי אמיתי לרצון העם. החרדים ממלאים בבחירות אלה את התפקיד שמילאו המתנחלים בהסתה נגד יצחק רבין בהנהגתו של נתניהו, ההסתה שהביאה לרצח רבין ולעלייתו לשלטון של נתניהו על גופתו. יש לקוות שראש השב"כ, למרות קרבתו לנתניהו, ימלא את תפקידו ויגן כראוי על אנשי וועדת הבחירות ובפרט על כבוד השופט סולברג, שברור שהוא מאוים בדרגת האיום הגבוהה ביותר, כדי שהשופט סולברג יוכל למלא את התפקיד שהועידה לו ההיסטוריה, להודיע לתושבי ישראל שהרודן המנוול נתניהו הפסיד את הבחירות, ושלא יהיו נתונים עוד לשלטון הרשע והפשע שלו, ושביום הזיכרון השלושים ואחד לרצח רבין, יוכלו לעלות לקברו בידיעה שמי שהסית נגדו איבד סופסוף את השלטון, שמעולם לא זכה בו בדרך דמוקרטית אמיתית, אלא בשחיתות ובהסתה.

הטרגדיות של יוני נתניהו

 

בימי מבצע אנטבה הייתי מורה חיילת בבית שאן. עבדתי במעון לילדים עם פיגור קשה, ולרוב היו להם גם הרבה בעיות אחרות – שניים מהילדים הקטנים יותר סבלו מחרשות, הנערה הבוגרת ביותר סבלה מאפילפסיה קשה, ושנה מאוחר יותר מתה בזמן התקף. היו הרבה סבל ואומללות במקום הזה, אבל הילדים היו לרוב שמחים, והיו ביניהם חברויות נוגעות ללב. למרות שלא תמיד היה לי טוב שם, המקום הזה נותר בלבי, וחשבתי שאמשיך כל חיי לטפל בילדים פגועים, אבל בסופו של דבר חיי התגלגלו בכיוון אחר.

הראיון עם בת זוגו של יוני נתניהו החזיר אותי לשם, לישראל של קיץ 1976. זה היה הקיץ האחרון לפני שהשתחררתי. באותו קיץ קרו בסביבתי כמה וכמה אסונות. בתה של המטפלת בכיתה הבוגרת יותר נהרגה בדמי ימיה בתאונת דרכים והותירה שני יתומים רכים. אחר כך נדרס למוות מורה צעיר שהיה אמור לחנך את הכיתה הבוגרת. גם מחנכת הכיתה הצעירה שעבדתי איתה היתה אם שכולה שבנה נהרג במלחמת יום הכיפורים והיא חייתה את אובדנו מסביב לשעון. ישראל של אחרי מלחמת יום הכיפורים היתה מדינה פצועה כמו ישראל של אחרי השביעי באוקטובר. המדריכים שלי בצופים, חיים שוורץ ועופר שוולבה, והמדריך שלנו בגדנ"ע שלמה הלפרין, נהרגו גם כן במלחמת יום הכיפורים. שלושתם היו אהובים עלינו במיוחד. אני חושבת לפעמים איזה אנשים הם יכלו להיות אילו נשארו בחיים, כמו שאנשים חושבים גם לגבי יוני נתניהו, איזה מין אדם היה יכול להיות לולא נהרג. האנשים שלא הכירו את יוני נתניהו אישית, מתייחסים אליו לרוב לפי יחסם לבנימין נתניהו, ויש בזה משהו מאד לא הוגן. וכמובן ישנם אנשים שיש להם חשבונות ישנים עם בני המשפחה. פתאם מישהו כתב בתגובות על צלה נתניהו, שהיתה נשואה לאחר, ואז נסעה לארצות-הברית וניהלה רומן עם בן-ציון נתניהו, ולאחר מכן נישאה לו. אנשים אפילו רמזו שיוני היה בנו של בעלה הראשון, מה שבכלל לא הגיוני, כי הוא נולד בשנת 1946, כשצלה ובן-ציון נתניהו היו נשואים כבר שנתיים, וחוץ מזה, שלושת האחים נתניהו היו מאד דומים זה לזה, ואין שום סיבה לחשוד שלא היו אחים מאב ומאם.

אני מקוה שאף אחד לא ישפוט אותי לפי אבי, או אמי, או אחי, שמזמן כבר אינם בחיים, וכולם היו אנשים מאד שונים ממני. האמת היא שהרבה מאד אנשים הכירו את אבי, ובכל פעם שפגשתי מישהו מהם, הוא היה מאד חביב אליי, וכולם זכרו את אבי לטובה, וסיפרו לי על אומץ לבו במלחמת השחרור, על יושרו והגינותו כשופט, ועל יחסו האנושי לבעלי הדין. גם את אמי הרבה אנשים זכרו לטובה מעבודתה כעובדת סוציאלית. אני זוכרת את אבי כאב אוהב, אבל נוקשה מאד ולעתים מנוכר כלפינו, ואמי התעללה בי כל חייה. לכן ידעתי שגליה עוז מספרת את האמת, כי כשעברת התעללות בעצמך אתה יודע לזהות קרבן התעללות אחר. אנשים מתנהגים אחרת עם אנשים שונים, בנסיבות שונות. אני לגמרי מאמינה לעובדים של שרה נתניהו שהתלוננו על התעללות מצדה, וזה לא מקרה שהמתלוננים הם עובדי משק בית פשוטים בתחתית הסולם החברתי, ואילו אנשים שמעמדם גבוה, כמו ניר חפץ או בני ציפר, מעולם לא שמעו את שרה צועקת ולא חוו מצדה התעללות, למרות שגם לזה יש חריגים, כמו הצעקות של שרה על מקורבה המנוח שעיה סגל שרק ניסה להיטיב איתה ולמסור ידיעות בזכותה, או הצעקות שלה על מוניק בן-מלך, בת זוגו של ראש עיריית שדרות המנוח אלי מויאל, שמויאל העיד עליהן, אך מוניק סירבה בכל תוקף לפרסם את הקלטת. אבל רוב האנשים שסבלו משרה נתניהו היו עובדי משק בית שמנקים, מבשלים ומכבסים, ואם אתה אדם רע, יהיה לך קל מאד להתעמר באנשים כאלה. דווקא אותם אנשים שמתעמרים הם אלה שגם מתחנפים למי שהם רואים כחזק וחשוב, ואין לי לכן שום ספק שאותה שרה נתניהו יוצאת מכליה להחניף לבני ציפר, או לדונלד טראמפ, או לכל מי שהיא מזהה כבעל מעמד בחברה שאי אפשר לדרוך עליו. אנשים שהחשיבה שלהם כוחנית נושכים למטה ומתחנפים למעלה, וזה לגמרי מובן וידוע.

מצד שני, אנשים עם אישיות בעייתית מזיקים גם לאלה שהם אוהבים. בנימין נתניהו סבל כנראה מהוריו ויש שאומרים שקינא באחיו הבכור. זה ממש לא מסביר ולא מצדיק את רשעותו כראש ממשלה. שרה נתניהו לכאורה דואגת כל הזמן לבניה, אבל לא קשה לחשוד שהיא חונקת אותם, ומקשה עליהם מאד להינשא, להקים משפחה ולחיות חיים רגילים. עצם החיים לאור הזרקורים הוא מצב די בלתי-נסבל, והפריבילגיות ששרה נתניהו מקפידה לסדר להם רק דוחפות אותם יותר ויותר לאור הזרקורים. אני לא מרחמת עליהם, אולי קצת על אבנר, שאמר פעם שלעולם לא היה עושה דבר כזה למשפחתו, להיכנס לפוליטיקה, ויחד עם זה אני ממש לא מקנאה בהם.

הראיון עם ברוריה, בת זוגו של יוני, שמעולם לא התעניינתי בו כל כך, אולי בגלל סלידתי מאחיו, ומלבד לחימתו ומותו באנטבה לא ידעתי עליו כמעט דבר, גרם לי לקרוא קצת עליו ועל תולדות חייו, וחשבתי כמה חייו הקצרים היו טרגיים. הוא התאהב בתרזה ונישא לה, ולאחר כמה שנים נולדה להם בת, שמתה ימים ספורים לאחר לידתה, ויותר מאוחר הם התגרשו. אני יודעת שאסונות קורעים משפחות, ואני מכירה עוד אנשים שמוות של ילד פירק את משפחתם. יוני רצה להיות אב ולא זכה להיות אב. אחרי גירושיו הוא התאהב בברוריה, שהיתה פקידה שלו בצבא, אבל משפחתו לא קיבלה אותה. לכאורה אמו שהתגרשה מבעלה הראשון ונישאה לבן-ציון נתניהו היתה צריכה להיות סלחנית יותר ואולי היא גם היתה, אין לי מושג. אנשים הם לא תמיד הגיוניים. אולי הוריו אהבו את גרושתו וכעסו שנפרד ממנה. אי אפשר לדעת מה גרם להם להתנהג באכזריות לברוריה שאיבדה את אהובה ואת העתיד המשותף שחלמו לרקום. בסופו של דבר מותו של יוני היה טרגדיה נוספת, אחרי הטרגדיה של מות בתו התינוקת. השאלה שבנימין נתניהו שאל אותה, האם היא בהריון, היתה שאלה מאד מכוערת, לא רק בגלל שהמטרה היתה כנראה לבדוק מה מעמדה המשפטי והאם אפשר יהיה לסלק אותה מהדירה המשותפת לה וליוני, כפי שמשפחתו דרשה ממנה. זו היתה שאלה מאד מכוערת, כי אשה שזה עתה איבדה את אהובה, הרבה פעמים חולמת שיהיה לה ילד ממנו, מה שלא קרה במקרה הזה, ולכן זו שאלה מאד מכאיבה שאסור לשאול. לברוריה לא היה ילד מיוני וזו קודם כל הטרגדיה של יוני, שלא זכה להיות אב, אבל גם לו היה לברוריה ילד ממנו הוא היה גדל כיתום, ויתמות היא כאב גדול לילד קטן. בכל מקרה יוני מת צעיר ולא זכה להוליד ולגדל ילדים, והחיים שלו היו רצף של טרגדיות. כל זה בכלל לא קשור לאחיו, אבל קשור לעצב של החיים במדינת ישראל ולפצעים שכל כך הרבה אנשים במדינה נושאים איתם, ולאובדן של הנופלים, שהוא לא רק אובדן שלהם ושל הקרובים אליהם, אלא הוא אובדן של המדינה כולה, כי האנשים האלה חסרים גם למדינה, והם חסרים למדינה לא רק במותם אלא במשך כל השנים שנגרעו מהם לאחר מותם.

בקיץ 1976, בבוקר שלאחר מבצע אנטבה, עמדתי בכיתה הבוגרת, כנראה מפני שהמטפלת עדיין ישבה שבעה על בתה, ומחנכת הכיתה הבוגרת נפצעה קל בתאונת דרכים, וכולנו צחקנו למקרא המכתב ששלח לה מנהל המעון: "הצטערתי לשמוע שנפצעת קל בתאונה", ותהינו האם הצטער שנפצעה קל בלבד. הייתי היחידה שיכולתי להחליף את כל הנעדרות, ובבוקר שלמחרת מבצע אנטבה סיפרתי לילדים שהצבא שלנו הציל אנשים שהמטוס שלהם נחטף לארץ רחוקה באפריקה, ולימדתי אותם לצייר מטוס באופן כזה: קודם מציירים ביצה גדולה וארוכה, אחר כך מציירים בקצה אחד ביצה קטנה שפונה למעלה – זנב המטוס, אחר כך מציירים עוד שתי ביצים משני צדי המטוס בתור כנפיים אחוריות, ועוד שתי ביצים בקדמת המטוס בתור כנפיים קדמיות, ולסיום מציירים על הביצה הגדולה הרבה ביצים קטנטנות בתור חלונות המטוס. היו ציורים שהזכירו מטוס והיו ציורים שנראו כמו ערימת ביצים. אני מנסה לזכור את עצמי באותה עת: חיילת בת עשרים קטנה ורזה במיוחד, בחצאית וכתונת דקרון ודרגת סמלת ייצוגית. אני יודעת שזה מה שהיה, אבל אינני מצליחה לראות את עצמי כפי שהייתי אז. בקושי אני מצליחה להאמין שזו אני. ודווקא מדינת ישראל, שלכאורה כל כך השתנתה מאז, נראית לי כעת אותה מדינה מדממת ופצועה, שעתידה לוט בערפל, ופחד קיומי מצמרר ומטלטל אותה, וכל מי שהיא יקרה ללבו חש חרדה נוראה לגורלה.

שקר ההתנחלויות המגינות

 

מכל השקרים ותעמולת הכזב שאנו נאלצים לשמוע השכם והערב, המקומם ביותר הוא השקר שההתנחלויות מגינות על הישובים במרכז הארץ, ושללא ההתנחלויות היו ישובי מרכז הארץ חשופים למתקפה דמויית השביעי באוקטובר. זה איננו רק שקר על ההתנחלויות – זה בראש וראשונה שקר על מחדל השביעי באוקטובר, שסיבתו העיקרית היא דילול כוחות הצבא בעוטף עזה והעברתם ליהודה ושומרון, כדי להגן על ההתנחלויות והמאחזים, כולל עשרות החוות הלא-חוקיות שהקימו בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק ביהודה ושומרון כדי להתעמר בפלשתינים, לגרשם ולגזול את אדמתם.

לאחר טבח החמאס מיהרה אורית סטרוק להסביר שהסיבה לטבח היא הסכמי אוסלו וההתנתקות – היא לא נזקקה כמובן לוועדת חקירה כדי להציע את ההסבר הזדוני הזה, שכמובן פוטר את האחראים האמיתיים לטבח מאחריותם. מתנחלים כמו נדב העצני אף טענו שהדיווח על העברת גדודים מעוטף עזה ליהודה ושומרון הוא עלילת דם. אך, כפי שסיפר כתב "כאן" רועי שרון, לאחר שדיווח שלא היתה העברה כזו, הוא החל לקבל טלפונים מחיילים שסיפרו לו כיצד הועברו זמן קצר לפני הטבח מעוטף עזה ליהודה ושומרון. למעשה הופקרו ישובי עוטף עזה ללא הגנה, ומה שבלתי ניתן להבנה עד היום, ולא במקרה מונעת קואליציית הטבח את חקירת הדבר, כיצד במשך שעות, גם לאחר שהחלה להתברר תמונת פלישת החמאס לעוטף עזה, עדיין הצבא לא הגיע להציל את הישובים, ובמקרה של קיבוץ בארי, אין שום הסבר לכך שיחידות צבא נערכו מחוץ לקיבוץ ולא נכנסו אליו, כפי שדיווחו חברי קיבוץ ואחרים שהגיעו לסייע באופן לא מאורגן. לא במקרה נלחמת הקואליציה למנוע כל וועדת חקירה, ומנצלת את העדר החקירה כדי להפיץ את שקריה ולהציג את המתנחלים כמציליה וגואליה של עוטף עזה, בזמן שבפועל היתה עוצמתם הפוליטית היתרה של המתנחלים, שהתבטאה בהפיכת צה"ל למשמר הפרטי שלהם, הסר לא פעם לפקודתם, אסונה של עוטף עזה, ואסונה של מדינת ישראל כולה.

לא במקרה נבחרו רק מתנחלים למקומות הנחשבים ריאליים בציונות הדתית. אם בעבר כיהנו בציונות הדתית נציגים מכל מדינת ישראל, ופעלו בממשלה בעיקר בתחום החינוך, היום הימין הדתי מייצג אך ורק התנחלות לאומנית, גזענית ונפשעת, שעוסקת אך ורק בניסיונות לגרש את האוכלוסיה הפלשתינית מיהודה ושומרון באמצעות הקמת ישובי-דמה של קראוונים בודדים, שמטרתם היחידה היא להתעמר בפלשתינים ולגזול את אדמתם, מבלי לבחול באלימות נגד פלשתינים ואפילו ברצח. המתנחלים המאורגנים היטב קנו לעצמם השפעה גדולה גם על הרכב הליכוד, וגם השרים שאינם מתנחלים מחלים את פניהם.

בעוד שאנשי הליכוד ותומכיהם בערוץ 14 מסיתים הסתה חסרת מעצורים נגד ערוץ 12, מקדיש ערוץ 12 כמה שעות בשבוע לתכניתם של יאיר שרקי ואברי גלעד, שמהללת את התנהגותו הנפשעת של איתמר בן-גביר בבתי הסוהר, מעודדת התעללות באסירים, מתמוגגת מעונש המוות, ומציגה את הדעות הלאומניות ביותר כקונסנזוס, מפיהם של שרה העצני-כהן, מוריה קור וחגי סגל, וכמובן מפי צמד המנחים עצמם. אמנם מזמינים מדי פעם לפאנל כעלי תאנה את כתב הארץ ג'וש בריינר, את הח"כ לשעבר ממפלגת העבודה איתן כבל, והשבוע אפילו ראיתי בפאנל את יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו", אבל מה שמנורמל ומוצג כקונסנזוס הוא הלאומנות הקיצונית ביותר. שרה העצני-כהן מקפידה להלל ולפאר את בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, שלדבריה הם האנשים שהיא הכי בוטחת בהם. השבוע היא הסבירה שהמתנחלים ש"יצאו לטיול" בכפר הפלשתיני תל הם מטיילים תמימים שהותקפו, ולטעון שהם חיפשו חיכוך עם הפלשתינים זו האשמת הקורבן, שהרי מתנחלים מגיעים לכפרים פלשתינים רק מתוך כוונות טובות לטייל ולהכיר את הארץ, בלי שום כוונות זדון. וחגי סגל שטח לפני הצופים בנאום ארוך את שבחן של ההתנחלויות, שבלעדיהן היו ישובי מרכז הארץ מותקפים כמו ישובי עוטף עזה בשביעי באוקטובר, וכך צד שתי ציפורים במכה אחת, כאשר גם הציג את ההתנחלויות כמגינות על מרכז הארץ, וגם סילף את האמת על השביעי באוקטובר, שהוא תוצאה ישירה מהפקרת העוטף לטובת ההתנחלויות, המאחזים ושאר התיישבות השקר שהוקמה ביהודה ושומרון במיוחד על ידי סמוטריץ' וסטרוק לצורך גירוש הפלשתינים. השבוע גם הודיע סמוטריץ' שהוא איננו מוצא שום פסול במעשיו ואיננו מתחרט על דבר, ואיש לא שאל אותו האם איננו מתחרט שבתור שר במשרד הביטחון לא דאג להציב כוחות צבא שיוכלו להגן על ישובי עוטף עזה, במקום להותיר אותם מופקרים לחמאס, בעודו דואג אך ורק להקמת חוות מדומות ביהודה ושומרון. אולי כדאי שאנשי ערוץ 12, לצד מחאתם המוצדקת וההכרחית כנגד ההסתה נגדם, ייתנו את דעתם גם לתכנים שהם נותנים להם במה, ולו גם אחרי חצות.

 

 

איריס לעאל מתבכיינת

 

אני צריכה כנראה קודם כל להסביר למה המאמר של איריס לעאל במוסף "הארץ" (24/7/26) על החרם נגד ישראל, שלצערה איננו מבחין בין תומכי הממשלה לבין אמנים וסופרים שמתנגדים לה, כל כך הרגיז אותי. קודם כל כי זה מאמר בכייני ומתקרבן ואפילו נרקיסיסטי. כולו תלונה על כך שהיא סובלת מהחרם על ישראל למרות שהיא מתנגדת לממשלה, והיא לא מתביישת להשוות את עצמה לסופרים הנרדפים בברית-המועצות שהמערב תמך בהם כחלק מהתנגדותו לדיקטטורה הסובייטית. איריס לעאל למיטב ידיעתי לא נזרקה לכלא, לא נשלחה לסיביר ואפילו לא לעוטף עזה, לא פוטרה מעבודתה ואיננה מתקשה למצוא מו"ל לספריה. יכול מאד להיות שקשה לה עכשיו לפרסם בחו"ל - אז קשה לה. שתתמודד. לרוב הסופרים העבריים קשה לפרסם גם בארץ, ולרובם אין במה בעיתון "הארץ" לילל על כך. אם עיתון "הארץ" כל כך דואג לספרות העברית, יהיה נחמד אם הוצאת שוקן תוותר על דרישת  תשלום מהסופרים כדי לקרוא את כתב ידם – רק עבור הקריאה. אני לא מדברת על תשלום עבור הוצאת הספר. לבקש תשלום עבור הוצאת ספר זה שיקול כלכלי. לבקש תשלום עבור קריאת כתב-יד שלא מחייבת לכלום זאת חזירות. והסופרים העבריים, שלא לדבר על סופרות, הרבה יותר עניים מהמו"לים, ולרובם אין אפילו משרה בעיתון "הארץ", אפילו לא בשכר העלוב שעמוס שוקן משלם לאנשים, כשהוא בכלל משלם.

אם בן אדם חושב שהחרם על ישראל מוצדק, בגלל ההרג של יותר משבעים אלף פלשתינים בעזה, אז שישלים עם זה שגם הוא נפגע במידה כזו או אחרת מהחרם, שאף אחד לא מת ממנו. בסך הכל מדובר בפגיעה מוגבלת. מעט מאד סופרים ישראלים בכלל מצליחים לפרסם בחו"ל ולהשתכר מכך, ורוב הסופרים ממילא אינם יכולים להתפרנס מספרות ורק רוצים שיקראו אותם, ובמקרה הכי גרוע הם יכולים לפרסם את יצירותיהם באינטרנט, ואם הם נורא רוצים שיקראו אותם גם בחו"ל, הם יכולים לפרסם באנגלית ואז ממילא יקראו אותם גם בחו"ל, כי כשמשהו עולה לאינטרנט, אפילו בפלטפורמה נישתית, מי שמעוניין לקרוא כבר איכשהו מגיע. כמובן כל סופר רוצה שיפרסמו אותו מו"לים נחשבים ושאולי גם ישלמו לו, אבל רוב הסופרים לא זוכים לכך וזו ממש לא סיבה להתבכיין. אם מישהו מזועזע מההרס והמוות שזרעה ישראל בעזה, ולו גם בתגובה לטבח החמאס באזרחיה, שיגלה קצת פרופורציות, ולא יתבכיין על זה שמחרימים אותו בחו"ל או שסאלי רוני לא רוצה להתראיין אצלו, או לא רוצה שיתרגמו את ספריה לעברית, או מציבה תנאים לפרסומם בעברית שבעיניי הם משפילים. אפילו אם רנדום האוז היו מסכימים לפרסם ספר שלי ולהפיץ אותו בארצות-הברית, לא הייתי מסכימה שיַתנו איתי תנאים לגבי אמונתי הפוליטית, וזה שאני חושבת שישראל התנהגה ועדיין מתנהגת בעזה בצורה נפשעת וכמעט בכל יום הורגת חפים מפשע, ממש לא שייך לעניין. יש דבר שנקרא כבוד עצמי. כבוד עצמי זה אומר שאתה לא מסכים שמישהו יתנשא עליך ויציב את עצמו כמפקח על עמדתך המוסרית, והאופן שבו אתה בוחר לבטא אותה. כבוד עצמי זה גם לא להתבכיין כשאתה סובל ממשהו שאתה בסך הכל מצדיק או לפחות מבין.

.ב"הארץ" כותבים המון על סאלי רוני, סופרת שבכלל לא שמעתי עליה ומעולם לא קראתי, שזה כמובן לא אומר הרבה. אני די זקנה והסופרות האהובות עלי הן נטליה גינצבורג ואליס מאנרו שכבר לא בחיים, ובשנים האחרונות שמחתי להתוודע לאליזבת סטראוט האמריקנית שתיבדל לחיים ארוכים. לפי מה שהבנתי סאלי רוני לא ממש מכוונת לקוראים כמוני. אבל אם הייתי נורא רוצה לקרוא אותה הייתי משיגה את הספר במקור וקוראת אותו, כפי שאני עושה בעצם כל הזמן עם סופרים שמתורגמים לעברית או שלא. אני מניחה שרוב האנשים שחשוב להם לקרוא את סאלי רוני, ושכנראה קוראים גם את עיתון "הארץ", יכולים לקרוא אנגלית, שהיא שפה שבוגרי תיכון ישראלי אמורים להיות מסוגלים לקרוא בה ספר, כך שהשאלה אם יתרגמו אותה לעברית או לא היא שאלה די שולית, וכל העניין הוא סמלי, ולכן עוד פחות ראוי לדון בו במציאות שבה חיי אדם מאוימים, ובפרט אם אתה מצהיר על עצמך כמי שאובדן חיי אדם כואב לך.

לעאל מתלוננת על כך שעמדות פוליטית הופכות לאביזר אופנתי, אבל זה טבען של עמדות פוליטיות. גם בישראל יש לא מעט אנשים שנזכרו להסתייג מנתניהו כשהפופולריות שלו שקעה בעקבות מחדל השביעי באוקטובר. גם בישראל יש אנשים, למשל כמה מכתבי "הארץ", שהתנאו בתמיכתם במפלגת מר"ץ כשהדבר נחשב לאליטיסטי, אבל כשמר"ץ המוכה נזקקה במיוחד לקולותיהם כדי לעבור את אחוז החסימה, היפנו לה עורף ורצו להצביע ללפיד, האיש שלא רצה לשבת עם הזועביז, וגם לא רצה לצאת לרחובות עם אנשים שנעמדו מול מכת"זית, והיום, אותם כתבים מטיפים מוסר לכולנו, ומסבירים איך צריך לנהוג כדי שלא נחזור על הטעויות שהם עשו, ולא הפחיתו אפילו גרם מהתנשאותם על קוראיהם ושאינם קוראיהם. אנשים אוהבים לאבזר את עצמם בלבוש אופנתי, בדעות אופנתיות, באנטישמיות אופנתית. אופנה זה דבר חשוב ומשפיע. עכשיו אופנתי בעולם להגיד שישראל מבצעת רצח עם בעזה ולכן צריך להחרים את כל הישראלים, ולא אופנתי לדבר על השואה, או על טבח השביעי באוקטובר. אופנות באות והולכות. מה שחשוב עכשיו זה להעיף את ממשלת הטבח ולהפסיק את ההרג בעזה, את פרעות המתנחלים ביהודה ושומרון ואת כל המלחמות, גם באיראן, כמובן. למען עצמנו צריך לעשות את זה, כדי שנוכל לחיות במקום אנושי. כדי שנוכל לחיות פשוטו כמשמעו. החרם בינתיים יחכה לזמן שבו נפסיק להרוג ולהיהרג.     

 

 

פולקר שלנדורף / הבית על שפת האגם

 

פעם, לפני המהפכה המשטרית ולפני טבח שמחת-תורה, הייתי מחכה בקוצר רוח לפסטיבל הסרטים בסינמטק ירושלים, שהביא תמיד סרטים שלא יוקרנו בבתי הקולנוע בישראל, או יוקרנו זמן רב אחרי הפסטיבל. בעצם זה היה לא רק לפני המהפכה המשטרית. כבר בקורונה הפסקתי ללכת למקומות שהרבה אנשים מתקבצים בהם. בעצם כבר שש או שבע שנים שום דבר איננו כפי שהיה קודם, ובין השאר מיעטתי לראות סרטים בכלל וגם בפסטיבל הסרטים שכל כך אהבתי בעבר מיעטתי לבקר.

השנה הייתי צריכה להיות שמחה יותר, כי כל החטופים החיים חזרו. לגבי אלה שחזרו בארונות, היה רק עצב. רק אדם חסר מצפון יכול להתגאות בהחזרה כזו ולבקש מחיאות כפיים. ומכיוון שהאדם חסר המצפון עדיין בשלטון, המועקה עודנה נמשכת, ולא תחלוף עד שהמצב ישתנה. כשקיבלתי את רשימת הסרטים בפסטיבל, אפילו לא היה לי חשק לעיין בה. רק בערב יומו האחרון של הפסטיבל משהו השתנה אצלי, אינני יודעת מדוע, והלכתי ביום האחרון לצפות בסרטו החדש של פולקר שלנדורף, שנקרא בעברית "הבית על שפת האגם", ובגרמנית נקרא "חיפוש בית" (Heimsuchung), כשם ספרה של ג'ני ארפנבק שעליו הוא מתבסס, ומשרטט את תולדות גרמניה במאה העשרים דרך סיפור דייריו של בית על שפת אגם סמוך לברלין במדינת המחוז ברנדנבורג.

הסרט מתחיל כמו אגדה. חלקת היער שעדיין לא נבנה בה הבית היתה אמורה להיות ירושתה של קלרה, בתו הצעירה של ראש העיר, שאמה מתה בלידתה. אבל קלרה נכנסה להריון מחברה הדייג, ואביה מתעלל בה עד שהיא מואסת בחייה. קלרה מטביעה את עצמה באגם כשהיא זועקת "אמא, אמא". זה איננו ספוילר, כי מדובר רק בפתיח לסרט, שמצולם בגוונים עכורים, כמו עבר מיתי, למרות שהוא מתרחש במקביל לפיצול חלקת היער המיועדת לקלרה לשניים, ומכירת אחת החלקות לאדריכל שבונה שם בית לאהובתו הצעירה, עוד בטרם התגרש מאשתו שעליה איננו יודעים דבר. האהובה היא קדרית, וכשאיננה מכיירת, היא שוחה באגם. בכל עת שמישהו בסרט נכנס לשחות באגם ציפיתי שהוא ייתקל בגופתה של קלרה, אבל קלרה שטבעה עם עוברה הלא רצוי איננה נזכרת עוד בסרט בשום צורה. זו אני שלא הפסקתי לחשוב עליה כל הסרט, ולחוש מועקה שאולי הבמאי לא התכוון לגרום לצופים לחוש, ואולי כן. שלנדורף מאד מנסה בסרט לתאר ביושר את תהפוכות ההיסטוריה הגרמנית, וגם לומר משהו על היחס לנשים ועל השינויים במעמדן. אבל לפחות מבחינתי חשתי בסרט הרבה פחות התייחסות לגורלן של נשים כנשים, והרבה יותר משמעות לגורל המשותף להן ולגברים, גורל שנחרץ על פי זהותן הלאומית והפוליטית, והרבה פחות עקב היותן נשים. מבחינה זו סיפורה של קלרה לא ממש מתחבר להמשך הסיפור, ואולי לכן הוא נעלם מיד ולא נזכר עוד. הסרט משקף חברה מאד שמרנית, אולי מפני שמדובר במזרח גרמניה. גם בדור שנולד אחרי המלחמה כולם מתחתנים.

את החלקה השנייה ב"יער של קלרה" רוכש תעשיין טקסטיל יהודי, שמזמין את שכנו האדריכל לבנות גם עבורו בית. התעשיין רוכש את החלקה עבור חתנו, הרופא היהודי ד"ר קפלן שנשוי לבתו, ולהם בת קטנה בשם דוריס. שתי המשפחות השונות כל כך, האדריכל ואשתו נטולי הילדים ושלושת הדורות של המשפחה היהודית, חיים בשלום ובאחווה, אך כאשר עולה המשטר הנאצי, והיהודים מנסים להימלט, האדריכל מנצל את מצוקת היהודים כדי לקנות את חלקתם במחצית מערכה האמיתי. היהודים לא יצליחו להימלט. כולם יישלחו אל מותם. אבל בסרטו של שלנדורף אין רואים הרג ומוות. אלה רק נרמזים. גם לא רואים בסרט גופות. מי שמת גופתו נותרת באגם או נקברת בארון מפואר. היער שבו מצולם הסרט נותר יפהפה בחלוף העונות, ורוב הזמן הוא מצולם בשמש הקיץ, כשהעצים מלבלבים, השיחים ירוקים והכל פורח, ומימי האגם כחולים וצלולים כבגלויית תיירות.

לאחר המלחמה יבחרו האדריכל ואשתו להישאר בבית, אך הוא יופקע מהם ויועבר לרשותה של סופרת קומוניסטית מקורבת לשלטון שלחמה בנאצים. היא מתנגדת לרכוש פרטי, אך דואגת שאיש לא יגזול ממנה את האחוזה שקיבלה לרשותה כרכוש המפלגה ובזכות קשריה הטובים. שלנדורף איננו חוסך בתיאור צביעותה של פעילת המפלגה, שמנצלת את קשריה ואת כל סובביה, ובעוד רוממות האידיאולוגיה הקומוניסטית בפיה, היא חיה בעצם כבעלת אחוזה קםיטליסטית לכל דבר. בזקנתה, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי שהיה תכלית חייה, גם היא תטביע את עצמה באגם, לאחר שנים של חיים נוחים על שפת האגם. ההתאבדות שלה אמורה לשקף את הטרגדיה של תומכי הקומוניזם, אבל היא מתקשה לשבור את הלב.

לאחר מותה שואפת נכדתה לרכוש את הבית שבו בילתה ילדות מאושרת. אך הבית יועבר לבעלים אחרים ובסופו של דבר ייהרס.

יש בסרט איזו תחושת חד-גדיא: כל דייר טורף את קודמיו ולבסוף נטרף בעצמו. היהודים הנרצחים והעבר הנאצי עולים לתודעה כשצרור מכתביהם, שנטמנו בגומחה נסתרת, מתגלה ומזכיר את חטאי העבר, אבל זכרם איננו גורם לאיש לחשוב שאולי השיג את הבית שלא בצדק, ואולי לכן נלקח ממנו לימים. בתחושתי שלי, הדמויות היחידות בסרט הנוגעות ללב ומעוררות הזדהות הם בני המשפחה היהודית, הם וכמובן קלרה, שנעלמה מבלי להשאיר עקבות והפכה למעין אגדה קדומה. כל הגרמנים שמתגוררים בבית נראו לי צבועים ומרושעים, ואינני יודעת אם זו היתה כוונת הבמאי, או שזו תחושתי שלי. אף לא אחת מהדמויות הגרמניות בסרט נגעה ללבי, למעט קלרה האומללה בהופעתה הקצרצרה בראשיתו. האדריכל ואשתו הם אופורטוניסטים, והסבתא הקומוניסטית שנכדתה היא זו שכביכול מגוללת את הסיפור, היא צבועה ונצלנית, ואין שום קשר בין האידיאולוגיה המוצהרת שלה לחייה האמיתיים. גם הנכדה שמשוכנעת שהבית על שפת האגם מגיע לה בירושה, לא עוררה בי אהדה. את ספרה של ג'ני ארפנבק לא קראתי, ואינני יודעת האם הסרט משקף את הספר, והאם התחושה המעיקה שיצר בי נובעת מהסיפור הכתוב או מהסרט כפי ששלנדורף יצר אותו: ראיתי אנשים רעים למדי חיים בנוף יפהפה, ואם יכולתי להסיק מסקנה כלשהי מהסרט, היא שאנשים הם לרוב רעים ונצלנים, ושאת העוולות הנוראות שהם גורמים לזולתם אי אפשר לתקן, והעובדה שרבים מהם נענשים על חטאיהם, איננה מנחמת.