יום שלישי, 6 בינואר 2026

הים / שי כרמלי-פולק

 

 

"הים" הוא סרט על ילד מהרשות הפלשתינית שגדל עם אֶחָיו אצל סבתו הרחומה, כי אמו מתה מסרטן ואביו עובד בישראל באופן לא חוקי. הסבתא מאד מפנקת ודואגת לילדים היתומים, אבל מתקשה להשליט עליהם משמעת. "הים" הוא בעצם סרט ילדים. חוץ מסצינה יפה שרומזת לעברו של אבי הילד ונשארת מסתורית, ילד מעל גיל עשר ואפילו פחות יכול להבין כל מה שרואים בסרט הזה: הכיתה של הילד נוסעת לים, אבל במחסום החייל אומר למורה להוריד את הילד כי אין לו אישור להיכנס לשטח ישראל, והדוד שלו בא ולוקח אותו חזרה לסבתא בכפר, בזמן שכל חבריו נוסעים לים ונהנים. אני לא יודעת אם ישראל נותנת אישורים לילדי בתי ספר פלשתינים לנסוע לים בתל-אביב או במקום אחר בישראל. אני חושבת שלא. אני חושבת שהם אפילו לא מבקשים אישור כזה. אני חושבת שפלשתינים מבקשים אישורים רק לעבוד בישראל, או ללמוד באוניברסיטה ישראלית, או לנסוע לבית חולים בישראל כשהם צריכים טיפולים. זה מה שאני יודעת, ואולי אני טועה. אני יודעת שלראות את הים או לא לראות את הים זה מוטיב בסיפור הפלשתיני, שמסמל את מצוקתם של הפלשתינים בגלל הכיבוש הישראלי, אבל בעצם גם כשהגדה המערבית היתה בשליטת ירדן לפני שישראל כבשה אותה בשנת 1967, גם אז הפלשתינים לא יכלו לראות את הים התיכון. אני לא יודעת למה דווקא חוף הים של תל-אביב מסמל אצל הפלשתינים משהו נחשק שסגור בפניהם, ולמה דווקא לא לראות את הים התיכון מסמל את הכיבוש והדיכוי, הרי הם יכלו להתגעגע להמון דברים אחרים, למשל לים כנרת, שהיא לא פחות יפה מהים התיכון וגם אותה הם לא יכולים לראות. אבל אין טעם להתווכח עם סמליות. הסרט "הים" הוא כאילו סרט ריאליסטי על ילד יתום מאמו שלא נתנו לו לנסוע עם חבריו לים והוא מחליט לברוח מהבית ולהגיע לים בכוחות עצמו. אפשר להיתמם ולומר למה שר התרבות מיקי זוהר עשה עניין מהסרט, שהוא סרט מאד חלבי: אין בו מתנחלים שמתנכלים לפלשתינים, כמו שרואים כל יום בחדשות, יש תקרית אחת שילדים זורקים אבנים על חיילים והחיילים יורים גז מדמיע, והיא לא מאד חשובה בסרט, חוץ מזה שהילד אוסף מיכלים ריקים של גז מדמיע כמשחק, אבל ילדים שאוספים אמצעי לחימה שנשכחו בשטח יש גם בישראל. יש בסרט שוטר שעוצר שוהים בלתי חוקיים והוא לא מאד נחמד אבל גם לא אכזרי במיוחד, ויש תל-אביבים שיושבים בבית קפה ורואים שעוצרים שוהים בלתי חוקיים ומסתכלים ושותקים ושותים קפה, שזה אולי אמור לסמל את האדישות הישראלית לכיבוש, ואולי מראה כמה הישראלים מפחדים משוהים בלתי חוקיים, והפחד הזה לא חסר בסיס, כי לפני שבוע שוהה בלתי חוקי רצח גבר מבוגר ובחורה צעירה שלרוע מזלם נקרו בדרכו. אין בסרט חיילים שמתעללים בפלשתינים, ולהגיד שהוא פוגע בחיילי צה"ל זה מאד מגוחך. אפילו השוטרים בתל-אביב נראים יותר מפחידים מהחיילים המשועממים במחסום, וגם הם לא מפחידים במיוחד. וגם הסיפור בסרט נוגע ללב אבל לא אכזרי ולא מזעזע. הסרט הזכיר לי שלפני עשר שנים ילדה בת 13 שאיחרה לטיול השנתי ונאלצה לחזור הביתה התאבדה. זה היה מאד מזעזע ויכלו לעשות על זה סרט שאולי גם הוא היה סמלי, כי הילדה היתה בת של עולים מאתיופיה, אבל אז זה היה סרט חברתי ישראלי ואפילו מיקי זוהר או מירי רגב או אידיוט אחר מהליכוד לא היה מתלונן עליו. הסרט "הים" מספר סיפור די גנרי, ואין בו שום דבר מזעזע, הוא סרט עצוב, כי החיים של הפלשתינים עצובים, וגם החיים של הישראלים עצובים. יש אנשים כמוני שמאמינים שאם ישראל היתה מאפשרת לפלשתינים להקים מדינה משלהם, המצב היה משתפר, ויש הרבה אנשים אחרים שחושבים שאם הפלשתינים יקימו מדינה משלהם המצב יידרדר עוד יותר, אבל אף אחד לא באמת יודע. לי לא קשה לראות את הסרט הזה, שנראה לי כמו סרט ילדים, סרט סמלי וקצת אגדתי, למרות שהיו באולם רק אנשים מבוגרים, אבל אני מבינה למה לפוליטיקאים מהליכוד קשה לראות סרטים כאלה, וזה לא בגלל מה שרואים בסרט, אלא בגלל מה שהפוליטיקאים מהליכוד יודעים על עצמם, שהם רוצים לגרש את הפלשתינים ולגזול את האדמות שלהם, ולכן כשהם מסתכלים על סרט שמראה ילד פלשתיני עצוב כי לא נתנו לו לנסוע לים, הם רואים את עצמם ואת המצביעים שלהם מתעללים בפלשתינים, למרות שאין בסרט שום דבר כזה, אבל כשאתה מלא רוע וזדון כלפי מישהו, בין אם אלה חטופים שהפקרת למוות וייסורים, או פלשתינים שגירשת מבתיהם, אתה לא יכול לראות אותם בכלל, כי גם אם אף אחד לא מראה לך את זה, אתה תמיד רואה את הפרצוף המכוער של עצמך.    

יום שישי, 2 בינואר 2026

סכנות הזויות

 

ההתלקקות ההדדית בין נתניהו וטראמפ, שפרכסו זה את זה במפגן מבחיל של מחמאות מופרכות, גרם לרבים לחשוב על ההיפך הגמור, כלומר על תפקידם ותפקודם של השניים במציאות, וגרר לא מעט הגזמות לצד השני, כלומר לטענה שבשביעי באקטובר היתה ישראל בסכנת השמדה, שניצלה ממנה בנס. לו הצטרף חיזבאללה לחמאס, ולו ירו עלינו האיראנים את כל תחמושתם, טענו מי שטענו, היתה ישראל חדלה מלהתקיים. זוהי הגזמה מופרכת לא פחות מהטענה שללא נתניהו או טראמפ ישראל לא היתה שורדת, וזוהי גם אמירה מסוכנת, כי הצגת ישראל כמדינה שנמצאה בסכנה קיומית שממנה ניצלה בנס, מעניקה לגיטימציה למעשים נפשעים של ממשלת ישראל, ולא במקרה האלוף גיורא איילנד, שטוען שישראל נמצאה בשביעי באוקטובר בסכנת השמדה, הציע במהלך המלחמה להרעיב את תושבי עזה.

הטענה שאיראן יכלה לפגוע בישראל באופן קשה יותר מכפי שפגעה בה במהלך 12 ימי המלחמה בין ישראל לאיראן ביוני 2025, מתבססת על מספר הטילים המשוער ברשות איראן, והנחה שיכלה לשגר את כולם בבת אחת. זו הנחה שאין לה על מה לסמוך. לשום מדינה אין יכולת לשגר בבת אחת את כל הטילים שברשותה, כי שום מדינה איננה מחזיקה אנשים מיומנים כמספר הטילים שיש לה. אין ספק שאיראן רצתה במהלך מלחמת 12 הימים לפגוע בישראל באופן הקשה ביותר שהיה ביכולתה, והיא אכן גרמה נזק קשה לבית החולים סורוקה, למכון וייצמן, ולבנייני מגורים רבי קומות שבהם נהרגו ונפצעו אנשים, אך לדבר על כך כעל סכנה לקיומה של המדינה זו הגזמה פראית. גם הטענה שארגון חיזבאללה היה מסוגל לכבוש את כל הגליל ולהגיע לנמל חיפה איננה מתבססת על יכולת אמיתית של חיזבאללה, ארגון ששוב ושוב מסתבר שישראל תמיד הגזימה בכוחו. גם ממשלת לבנון, שהניחה לחיזבאללה לירות טילים על ישראל, לא היתה מאפשרת לארגון לפלוש לישראל במספרים גדולים, מחשש לתגובת חיל האוויר הישראלי, שאין לממשלת לבנון מענה נגדו, שלא לדבר על ארגון חיזבאללה עצמו, שאין לו טנקים ולא מטוסים. מה שחיזבאללה ואיראן יכלו לעשות נגדנו הם עשו, וכך גם החמאס: חדירה לשטח ישראל, מתקפה על אזרחים לא חמושים, כולל נשים הרות, פעוטות וקשישים, שהופקרו על ידי ממשלת ישראל, מפני שכוחות הצבא שהיו אמורים להגן על עוטף עזה הועברו ליהודה ושומרון, כדי להגן על ההתנחלויות. "ואם גם הערבים בגדה היו מצטרפים למתקפה", אומרים רואי השחורות, אזי היתה ישראל בסכנה קיומית. אבל בגדה היו בשביעי באוקטובר שלושים ושניים גדודי צה"ל, בדיוק למטרה זו: להגן על יקירי הממשלה, במחיר הפקרתם של תושבי העוטף, ולמנוע פגיעה בהתנחלויות ובמאחזים. התקפה משולבת של חמאס, חיזבאללה ואיראן, בתוספת התקוממות ביהודה ושומרון, היא הזיה אפוקליפטית, שלא יכלה לקרות ולא קרתה, בניגוד למתקפת חמאס על ישובי עוטף עזה, שרק מי שסירב להתעלם מהתקריות הרבות בגבול עזה, מהצעדות אל הגדר, מהבערת צמיגים, משיגור בלוני נפץ במשך שנים, מהנחת מטענים ליד הגדר והרג חייל בקלות מצדה השני, יכול היה להכחיש את הסכנה מצד חמאס. העובדה שלנתניהו וממשלתו היה אינטרס להכחיש את הסכנה מצד החמאס, שבטיפוחו ומימונו הם ראו אמצעי להחלשת הרשות הפלשתינית, ולכן התעלמו מסכנתו, איננה אומרת שכל סכנה מדומיינת היא ממשית. דווקא אסון השביעי באוקטובר מוכיח כמה הגזמה בסכנות לא מציאותיות והתמקדות בהן בלבד, כמו ריכוז הצבא בגדה המערבית על חשבון עוטף עזה המופקר, עלולה לגרום לאסון. את כוחותיו של צה"ל צריך לחלק בצורה סבירה בין הגזרות השונות שחובתו להגן עליהן, לפי כוחותיו הממשיים של האויב ממול, ולא לפי אינטרסים פוליטיים כמו העדפת התנחלויות על קיבוצים ומושבים של תנועת העבודה, ולו פעלה ממשלת החורבן משיקולי טובת המדינה ולא כמנהגה מתוך אינטרסים פוליטיים פסולים, היה היקפו של אסון השביעי באוקטובר קטן בהרבה, ואולי אף היה נמנע.