קשר דם

שלשום בלילה נולדה לאחיין הבכור שלי אילי ולבת זוגו סיגל בת בכורה. היא נולדה בבית החולים הדסה עין-כרם, כי אילי לומד רפואה וגר על יד בית החולים. אחי התרגש מאד שנולדה לו נכדה, במיוחד שזאת הנכדה הראשונה שלו, ושלח לי את התמונות שלה במייל, וראיתי שהיא דומה לאילי וגם לאחי. ביקשתי משרון שתיקח אותי היום לבקר את אילי וסיגל והתינוקת יסמין בבית החולים. שרון ביקשה שאשאיר את אושר בבית, כי אי אפשר להכניס כלב לבית החולים, אבל אני אמרתי לה שאני לא יכולה להשאיר אותו כי הוא בוכה כל הזמן ואני לא יכולה להשאיר אותו לבכות שעה, כי גם הוא תינוק. אז נסענו לבית החולים הדסה עם אושר ושרון אמרה מה את מביאה אותו ואמרתי לה שאני אכנס קודם ואז היא תיכנס ושרון התרגזה ואמרה תודה רבה, עכשיו אני מבינה למה הוזמנתי. כשהגענו להדסה שרון חנתה מחוץ לבית החולים, כי היא אמרה שהיא לא הולכת לשלם על החניון בשביל לשבת שם עם כלב מיילל. אושר ניסה לצאת מהמכונית בכוח ודחפתי אותו פנימה ויצאתי והלכתי בכיוון הלא נכון, אבל במהרה מצאתי את הדרך הנכונה, אבל עדיין היה נדמה לי שהדרך לא נגמרת, שצריך ללכת המון ולעלות במדרגות וכשהגעתי סופסוף לבניין של היולדות וירדתי קומה במעלית אף אחד לא פתח את הדלת. בסוף שני גברים יצאו ונכנסתי מהר והלכתי לאחות בקבלה שאמרה לי ללכת לחדר שלוש. המיטות היו מחופות וילונות ולא ידעתי איזו מהן של סיגל, אבל פתאם נכנס לחדר אילי דוחף את אמי בכסא גלגלים. לא ראיתי את אמי שנים כי אני לא מסוגלת לסלוח לה. ראיתי שמצבה הידרדר מאד והיא כבר לא יכולה ללכת בכוחות עצמה אבל רק אמרתי לה שלום ונישקתי את אילי. אני מאד אוהבת את אילי. הוא האחיין הבכור שלי ותמיד הרגשתי שהוא גם קצת ילד שלי. עכשיו הוא כבר אבא ועוד מעט הוא יהיה רופא, ותמיד הוא היה טוב לב, שזו תכונה די נדירה אצלנו במשפחה. אמרתי לאילי שבאתי רק לדקה כי שרון מחכה לי במכונית עם הכלב, ויצאתי כמעט בריצה וליד הדלת אחי אמר לי שלום ענת, וראיתי שאחי הזדקן מאד ולא היכרתי אותו. הוא הזכיר לי מאד את אבי המנוח ואת אחיו הצעיר של אבי שהתעלל בי ובבנות שלי שנים כדי לנשל אותנו מירושת אבי והגיש נגדנו תביעה כדי להפחיד אותנו, אבל אנחנו לא כל כך מפחדות מבתי משפט, כי כל הזמן אנחנו הולכות לשם, ועוד מעט גם שרון תהיה עורכת דין וגם אני עכברה של בתי משפט מגיל שלוש או ארבע, כשאבי היה מבקש מהמזכיר שלו מר שושני להביא אותי מהגן והייתי יושבת בשקט בשקט על הספסל באולם המשפט ולא מפריעה לנהל דיון. כשאבי לא היה באמצע משפט הוא בא לקחת אותי בעצמו מהגן, והיינו הולכים ברגל דרך רחוב אחד העם בחדרה, שעוד נסעו בו עגלות רתומות לסוסים, והיה חול במקום מדרכות ובחול שיחקו ילדים. גם אנחנו שיחקנו הרבה בחול, ובמגרש הקוצים ליד הבית. פעם שיחקנו גם בחבית סיד שמישהו השאיר שם וניכוו לנו הידיים, ואמי שלי מאד התרגזה עלינו. ולפעמים שיחקנו בחצר האחורית של הבית שאז נראה לנו ענק, ורק כשבאתי לבקר בו כשהייתי כבר חיילת ראיתי שבעצם הוא היה מאד קטן. אחי היה מאד מאד מאושר והוא הציץ בחלון התינוקיה עם סיגל והם חיכו שאפשר יהיה לראות את התינוקת. אמרתי להם ששרון במכונית עם אושר ורצתי החוצה ואמרתי לשרון שכולם שם ושתיכנס. אושר דוקא לא בכה כשהוא נשאר עם שרון אבל הוא היה עצבני וכשיצאנו מהמכונית הוא התחיל לחפור באדמה ולאכול כל מיני דברים ובינתיים מאד החשיך ולא ראיתי מה הוא אכל. כששרון חזרה היא אמרה שכולם נראים כמו ההורים שלהם, אילי נראה כמו אחי ואחי נראה כמו אבי המנוח וסבתא נראית כמו אני לא יודעת מה. חשבתי שאולי בגלל זה לפני כמה שבועות או אולי חודשים הדודה שלי התקשרה פתאם ושאלה עליי ועל הבנות שלי, ובסוף אמרה שנהיה בקשר כי אנחנו משפחה. אני פשוט שתקתי כשהיא אמרה את זה, ונזכרתי בבן דוד שלי תומר שאמר לי שאנחנו משפחה כשהם ניסו לנשל את הבנות שלי מירושת אבי ואמרתי לו שגם קין והבל היו משפחה. אבל לדודה שלי לא רציתי להגיד כלום, רק חשבתי לעצמי שאני מצדי לא אהיה בקשר, אבל דיברתי מאד בנימוס, כי הדודה היא אם שכולה שאיבדה את בתה, בת דודתי תמי שמתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים והשאירה תינוק בן שנה שעוד מעט יהיה בר-מצוה, אז דיברתי איתה מאד בנימוס, למרות שהבנתי שיש איזו סיבה שהיא מתקשרת פתאם להתעניין בנו. בכל אופן כששרון חזרה היה לה מצב רוח טוב והיא אמרה בואו אני אקח אתכם הביתה, ואמרתי שאני אטגן לה שניצלים. שרון נזכרה שאמרתי שאני מתנגדת לגישה של אהרון ברק שכל מוריש יכול לעשות ברכושו ככל העולה על רוחו. לדעתי אנשים צריכים להוריש את רכושם לילדיהם וזה גם דין תורה, ואני חושבת שהיהדות מאד צודקת בהתנגדות שלה לצוואות שמנשלות את היורשים הטבעיים של הנפטר, ולדעתי היה צריך לחייב בחוק להוריש חלק חובה לילדים, כמו שזה בחוק באוסטריה ובגרמניה ואולי גם במקומות אחרים. שרון אמרה שמה שאני אומרת לא מתאים למה שאני מרגישה כלפיי המשפחה שלי, ואמרתי לה שבדיוק בגלל זה אני לא סולחת להם, בגלל שהם ניסו לנשל את הבנות שלי מהירושה שאבי נתן להן, ועשו הכל לפגוע בנו כדי שנוותר על הזכות לירושה. אבל בעצם אני כועסת עליהם גם בגלל הרבה דברים אחרים. נסענו הביתה ופתאם אושר הקיא ושכחנו מדיני ירושה. יצאתי איתו מהמכונית והוא המשיך להקיא בחוץ ואחר כך חזרנו למכונית וניגבנו את המושב בממחטות נייר, ושרון נזכרה בפרק של סיינפלד שמישהו קנה מכונית מסריחה ולא הצליחו להוציא ממנה את הריח. אמרתי לה שאני אממן לה שטיפת מכונית שממילא היא צריכה, והיא שאלה אם אני אממן גם מישהו שייקח את המכונית לשטיפה כי אין לה זמן, ואמרתי לא, רק את השטיפה. ואז נזכרתי שוב באחיו הצעיר של אבי מאיים עלינו בכל מיני איומים כדי שנוותר על זכותנו לירושת אבי והתמלאתי שוב כעס גדול עליו ועל אמי, למרות שהיא קשישה וחולה ויושבת בכסא גלגלים. אחר כך חשבתי אולי גם אחי חשב כמה אני נראית זקנה. אני יודעת שאני נראית זקנה כי פעם הסתכלתי בתצלום שלי וראיתי את פני סבתי ציפורה, אם אבי, שאני מאד דומה לה. גם לאבי אני מאד דומה. אמא שלי תמיד אמרה שאני נראית כמו סבתי ואני משוגעת כמוה. תמיד היא אמרה שאני משוגעת כמו משפחת אבי. בגלל זה תמיד חשבתי שאולי אמי איננה אמי באמת ויש לי אמא אחרת שאינני מכירה. סבתא ציפורה לא היתה משוגעת. היא היתה חולה באלצהיימר, אבל אז לא ידעו מה זה. גם אחותו הצעירה של אבי חלתה באלצהיימר, אבל אז כבר ידעו לאבחן את המחלה. בכל זאת היא סבלה נוראות לפני שמתה. אני באתי ללוויה של דודתי מצד אבי, אבל אמי לא באה, כי היא שנאה אותה ולא סלחה לה אף פעם, ואבי כבר לא היה בחיים להכריח אותה לבוא. דוקא נהניתי להיות בלוויה הזאת בלי אמא שלי שתגיד לי שאני פרועה ושהכובע שלי מכוער או כאלה דברים. כשראיתי היום את אמי יושבת בכסא הגלגלים כשאילי דוחף אותה היא רק שתקה וגם אני רק אמרתי שלום אבל לא הייתי מסוגלת לגעת בה או לדבר איתה והרגשתי בתוכי את כל הכעס ושאני לא יכולה לסלוח לה. אולי היא נבהלה ואולי היא גם חשבה שאני נראית הרבה יותר זקנה ממה שהיא זכרה. רק חמש שנים עברו, אמרה שרון, וכולם כל כך השתנו. הסתכלתי על שרון וחשבתי שהיא באמת לא השתנתה הרבה, אבל אולי היא כן משתנה ואני לא מרגישה. קשה להרגיש שמישהו משתנה כשנמצאים איתו כל הזמן. זה כמו שכולם אומרים לי שאושר גדל ואני בעצמי לא רואה. הגענו הביתה ואני טיגנתי לנו שניצלים. אושר שכח שהוא הקיא ואכל ואכל ואז נרדם וחלם חלומות. ראינו איך הגפיים שלו קופצות בחלום. אולי הוא חלם שהוא רץ. הכנתי לנו כוס תה וחשבתי שבסרטים כשנולד תינוק כולם נזכרים שהם משפחה וסולחים זה לזה ומשלימים ויש סוף טוב, אבל בחיים האמיתיים מאד קשה לסלוח, אפילו כשנולד תינוק וכולם מתרגשים שיש דור חדש למשפחה. אומרים שדם סמיך ממים וזה נכון כמובן, אבל זה לא בהכרח עוזר, לפעמים להיפך. אני עדיין מאד מאד כועסת ונדמה לי שאני אכעס כל החיים.