על השולחן נחה כיכר לחם גדולה. אבא בא עם
סכין ורצה לחתוך אותה לשני חצאים. אבל למרות שהסכין היה חזק וחד, והלחם לא היה רך
מדי ולא קשה מדי, לא יכול הסכין לחתוך. אנו הילדים הבטנו באבא בפליאה. הוא אמר:
"מדוע אתם מתפלאים? האם לא ראוי יותר לתשומת לב שמשהו מצליח, מאשר שאיננו
מצליח? לכו לישון, אולי בכל זאת עוד אצליח."
שכבנו לישון, אבל פה ושם, בשעות שונות בלילה,
התרומם זה או אחר מאיתנו במיטתו ומתח את צווארו כדי לראות את אבא. האיש הגדול
בכתונת הלילה הארוכה, רגלו הימנית לפנים, מנסה לנעוץ את הסכין בלחם. כאשר הקדמנו
לקום, הניח אבינו את הסכין ואמר: "ראו, זה עדיין לא הצליח לי, זה כל כך
קשה." רצינו להצטיין ולנסות זאת בעצמנו, הוא גם הירשה לנו זאת, אבל בקושי
יכולנו להרים את הסכין, שידיתו כמעט התלהטה מאחיזתו של אבא, הוא ממש התפתל בידינו.
אבא צחק ואמר: "הניחו לו, כעת אני הולך לעיר, בערב אנסה לפרוס אותו שוב. אני
לא אתן שלחם יעשה ממני צחוק. בסופו של דבר אפרוס אותו לפרוסות, הוא רק אנוס
להתגונן, שיתגונן איפוא." אבל כשאמר זאת, התכווץ הלחם, כמו שמתכווץ פיו של
אדם המוכן לכל, וכעת היה לחם ממש קטן.
סיפורים פלאיים על לחם הם לרוב סיפורים על לחם שופע ומתמסר, לחם שאינו כלה. כך בסיפורי אליהו הנביא במלכים א', פרק י"ז:
וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית,
אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. ו וְהָעֹרְבִים, מְבִאִים לוֹ לֶחֶם
וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר, בָּעָרֶב; וּמִן-הַנַּחַל, יִשְׁתֶּה. ז וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיִּיבַשׁ
הַנָּחַל: כִּי לֹא-הָיָה גֶשֶׁם, בָּאָרֶץ. ח וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו לֵאמֹר. ט קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן,
וְיָשַׁבְתָּ שָׁם; הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, לְכַלְכְּלֶךָ. י וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה, וַיָּבֹא
אֶל-פֶּתַח הָעִיר, וְהִנֵּה-שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה,
מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים; וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר, קְחִי-נָא לִי מְעַט-מַיִם
בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה. יא וַתֵּלֶךְ, לָקַחַת; וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ
וַיֹּאמַר, לִקְחִי-נָא לִי פַּת-לֶחֶם בְּיָדֵךְ. יב וַתֹּאמֶר, חַי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
אִם-יֶשׁ-לִי מָעוֹג, כִּי אִם-מְלֹא כַף-קֶמַח בַּכַּד, וּמְעַט-שֶׁמֶן
בַּצַּפָּחַת; וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים, וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ
לִי וְלִבְנִי, וַאֲכַלְנֻהוּ, וָמָתְנוּ. יג וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ
אַל-תִּירְאִי, בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ; אַךְ עֲשִׂי-לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה
בָרִאשֹׁנָה, וְהוֹצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ, תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה. יד כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד
הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן, לֹא תֶחְסָר: עַד יוֹם תֵּת יְהוָה,
גֶּשֶׁם עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. טו וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה, כִּדְבַר
אֵלִיָּהוּ; וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא) וּבֵיתָהּ, יָמִים. טז כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה, וְצַפַּחַת
הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ.
וכך בסיפורי הנסים של ישו בברית החדשה:
ויצא ישוע וירא המון עם רב ויהמו מעיו עליהם וירפא את החלשים אשר בהם: ויהי לפנות ערב ויגשו אליו תלמידיו ויאמרו המקום חרב וגם נטה היום. שלחה את המון העם וילכו אל הכפרים לקנות להם אוכל: ויאמר אליהם אינם צריכם ללכת. תנו אתם להם לאכל. ויאמרו אליו אין לנו פה כי אם חמשת ככרות לחם ושני דגים. ויאמר הביאום אלי הלום. ויצו את העם לשבת על הדשא ויקח את חמשת ככרות הלחם ואת שני הדגים ויישא עיניו השמיימה ויברך ויפרוס ויתן את הלחם לתלמידים והתלמידים נתנו לעם: ויאכלו כולם וישבעו וישאו מן הפתותים הנותרים שנים עשר סלים מלאים: והאוכלים היו כחמשת אלפי איש מלבד הנשים והטף.
[הבשורה על פי מתי, פרק י"ד, פסוקים י"ד-כ"א. נוסח דומה מופיע בכל הבשורות וכן נסי לחם דומים במדבר].
אבל הלחם של קפקא איננו שופע אלא מסרב להיאכל, כמו חיה המתנגדת להישחט בסכין, וכאשר הוא שומע שסופו להיכנע, הוא מתכווץ. הככר הגדולה הופכת ללחם ממש קטן. הילדים רעבים, הזמן חולף, ערב ולילה ויום, והלחם הולך ומתמעט. האב הנלחם לפרוס את הלחם עד שידית הסכין מתלהטת אף הוא דמות פלאית. כמו יעקב אבינו הוא שורה עם הלחם כל הלילה, אך איננו יכול לו. מלחמתו עם הלחם היא מלחמת השוחט וקורבנו, התנגדותו של הלחם הכרחית אך חסרת-תוחלת, או אולי התקוה לאכול ממנו היא חסרת תוחלת? הלחם לא רק מתנגד בכוח להיחתך בסכין. הוא מסוגל גם להיעלם.
הסיפור נכתב באוגוסט 1920, כמו "בלילה".
