מי היא פרידה ב"טירה" של קפקא?
האם היא מבוססת על דמות אמיתית? על אחת מאהובותיו האמיתיות של קפקא?
הטירה איננה היצירה הראשונה שבה משתמש קפקא
בשם פרידה כשמה של ארוסת הגיבור. בסיפורו "גזר–הדין", שנכתב, על פי
עדותו של קפקא עצמו ביומניו, בלילה שבין ה-22 ל-23 בספטמבר 1912, מסופר שהגיבור
התארס עם בת למשפחה אמידה ששמה פרידה בראנדנפלד. ראשי התיבות זהים לאלה של פליצה
באואר, ואם לא די בכך קפקא גם הקדיש לה את הסיפור, שאותו פירסם לראשונה בשנת 1913 בכרך
סיפורים שערך מכס ברוד עבור הוצאת קורט וולף, שמאוחר יותר פירסמה גם את
ה"גלגול". בנוסף לכך הסביר קפקא במכתב לפליצה מיום ה-2 ביוני 1913, אחרי
פירסום הסיפור, שהסיפור ובחירת השמות אכן מתייחסת אליו ואליה, אם כי במכתבו זה
תיאר זאת כמין צירוף מקרים פלאי ולא כבחירה מודעת. על כך ראו את הפרק "המכתב
הראשון" בספרו המצוין של גלילי שחר "הפצע של קפקא" (הוצאת כרמל,
2008). לאחרונה פירסם גלילי שחר ב"הארץ תרבות וספרות" גם מאמר יפהפה על
"הגלגול".
בסיפור "גזר-הדין", Das Urteil, מסתיר הגיבור,
גיאורג בנדמן, את דבר אירוסיו מחברו החי ברוסיה, וכאשר הוא מתייעץ עם אביו האם
להודיע בכל זאת לחבר על אירוסיו, מתפרץ זעמו של האב על הבן והוא דן אותו למוות
בטביעה, גזר-דין שהגיבור מבצע בעצמו. זעמו המתפרץ של האב הוא בעצם על כך שהבן
המתין זמן כה רב עם נישואיו עד שאמו נפטרה מבלי לזכות לכך, חברו אבד ברוסיה ואביו
הפך זקן ושבור, טענות שקפקא שמע מן הסתם לא פעם מפי הוריו, ושאולי מילאו תפקיד גם
בפרשה המביכה של אירוסיו, שנערכו פעמיים והתבטלו פעמיים, עם פליצה באואר.
פרידה בראנדנפלד ב"גזר-דין" היא
דמות שולית למדי במאבק האיתנים המתנהל בסיפור בין האב לבן, ורק משפט אחד נשמע מפיה
בסיפור והוא מתייחס לחבר הנמצא ברוסיה: "אז הוא בכלל לא יבוא לחתונה שלנו,
ויש לי זכות להכיר את כל החברים שלך." נדמה לי שפליצה לא היתה אומרת את המשפט
הזה לעולם. זהו משפט של קפקא, שהיה לו חשוב להתארס עם פליצה בברלין בנוכחות בני
משפחתו, והוא אכן גרר את הוריו ואחותו הצעירה פעמיים לאירוסיו בברלין, דבר שעורר
את זעמם של הוריו לאחר שחזר וביטל פעמיים אירוסים אלה, עניין שעולה ב"מכתב
לאב" של קפקא כסיבה לכעסו של האב על בנו – מדוע היית חייב לגרור גם אותנו
פעמיים לברלין, לאירוסים שלבסוף ביטלת? יחסו הדו-ערכי של קפקא לאביו הוא כמובן
שאלה בלתי-פתורה – שנאה בתוך תלות בלתי ניתנת להתרה באביו. גם האב הגוזר על בנו
מיתה ב"גזר-הדין" מציין שהוא אוהב אותו, והרי זו תמונת-ראי של יחס קפקא
לאביו.
בניגוד לבת דמותה הספרותית פרידה
בראנדנפלד, פליצה באואר לא היתה בת למשפחה אמידה. היא נאלצה להפסיק את לימודיה
ולסייע לפרנסת משפחתה בעבודתה כקלדנית וכסוכנת של מכשירי הקלטה, ואף הצטיינה
והתקדמה בעבודתה זו, שכן מה שאיפיין את פליצה, לבד מתבונה ושכל ישר, היו זריזות
ידיים ומעשיות, החלטיות וכושר אירגון, תכונות שללא ספק משכו את קפקא, שנעדר אותן לחלוטין.
אלה גם התכונות שהוא מבליט בדמותה של פרידה ב"טירה": מרגע היכרותם פרידה
מטפלת בו, מכינה לו קפה טעים, אורזת לו לחם ונקניק בצאתו למאמציו האינסופיים
להתקבל בטירה, מסדרת את חדרו ואת אולם ההתעמלות ההופך לחדר מגוריהם, שאז הוא רואה
לציין שפרידה מסוגלת לסדר כל חדר שיהיה נעים למגורים. למרות שהיתה אהובתו של קלאם,
דבר שהעניק לה מעמד ייחודי, פרידה איננה בת מעמדו של ק., אלא היא בת מעמדם של
המשרתים בסיפור, והיא מיודדת איתם ומשרתת את ק. יחד עמהם, וגם אין זה מפריע לה כלל
שהמשרתים האחרים פוגעים בפרטיותם, כי מבחינתה אין לה סודות בפניהם. האם מסתתר כאן
רמז לאי הנעימות שחש קפקא בחברת בני משפחתה של פליצה, למרות שכולם התאמצו לשרתו ולהנעים
את שהותו עמהם? גלילי שחר מציע באותו פרק על "המכתב הראשון" להתייחס
לרישום ביומנו של קפקא ממאי 1914, שבו הוא מספר על כך שיישאר לבדו עם אביה של
פליצה. לדברי קפקא "אני מאמין כי הוא חושש לעלות אליי". משפט הסיום של
הקטע: "כיצד התנהג האב כאשר נגעתי בפ." ללא ספק נדרש קפקא שלא לגעת
בפליצה בטרם יישאנה לאשה, הוראה שבוודאי לא ציית לה, וגם פליצה עצמה, כאשה עצמאית
שמשפחתה תלויה בה יותר מאשר להיפך, יכלה להרשות לעצמה מידה של חירות, מה שכמובן לא
הפחית מתחושת האשמה של קפקא, שבוש במיניותו, כפי שקל לראות מן "המכתב
לאב".
את "הטירה" כתב קפקא אמנם כמה
שנים לאחר שנפרד מפליצה סופית, אבל אין סיבה לחשוב שהשימוש החוזר בשם פרידה
ב"טירה" מתייחס לדמות אחרת. מה גם שתיאורה של המוזגת פרידה מתאים בהחלט
לדמותה של פליצה:
" את הבירה מזגה נערה צעירה בשם
פרידה. נערה קטנה, בלונדינית, שאיננה מתבלטת, עם עיניים עצובות ולחיים רזות, אבל
בעלת מבט מפתיע, מבט אדנותי במיוחד. כאשר נפל מבט זה על ק. נדמה היה לו שמבט זה
כבר סידר את כל העניינים הנוגעים לק."
בעצם השימוש באותו השם "פרידה" גם
ב"טירה" צריך היה לכוון מיד את המבט לפליצה באואר, שההתיחסות אליה בשם
"פרידה" בסיפור "גזר-דין" הינה כה מפורשת, ולפרש לפחות היבט
אחד, אם לא ההיבט המרכזי של "הטירה", כסיפור שמעבד את פרשת יחסיו של
קפקא עם פליצה, ובכל זאת נטו פרשנים לייחס את דמותה של פרידה ב"טירה" -
שהרבה יותר משקפת את דמותה המעשית של פליצה מן הדמות ב"גזר-הדין",
שאיננה אלא שיקוף דמותו של קפקא – לנשים אחרות, זוהרות יותר, למשל למילנה יסנסקה-פולק.
דבר זה נובע לדעתי מהעובדה שרוב פרשני קפקא הם גברים שמתבוננים בפליצה במבט מתנשא,
עד כדי כך שריינר שטאך בביוגרפיית קפקא האימתנית שלו, פותח את דיונו בשאלה המקוממת
בעיניי "מדוע פליצה באואר?" כמין שיחת-רעים בין גברים שהאשה מצויה בה רק
כאובייקט, כאילו שאל את קפקא "מה מצאת בה?" התייחסות שאינני יכולה לפרש
אלא כחריצת דינה של פליצה, שמכתביה לקפקא אבדו, ושמעולם לא כתבה או דיברה על הפרשה
מנקודת ראותה, על פי מראה החיצוני ודרך לבושה הבלתי מצודדים, ואנו הרי מכירים את
פליצה רק מתמונות או כפי שהיא משתקפת במכתביו של קפקא – כאשה בשר ודם נחבאה אל
הכלים עד מותה ומכס ברוד הקפיד מאד להסתיר את זהותה ואף השמיט את שמה ממכתביו של
קפקא אליו, מאחר שהיתה "הסוד המביש" של קפקא. מתמונתם היחידה של קפקא
ופליצה שמצויה בידינו, תמונה שצולמה לאחר אירוסיהם, מסיק שטאך שברור שאין בין בני
הזוג שום קשר נראה לעין. נדמה לי שבמקרה זה מעיד המבט יותר על המביט מאשר על
הניבטים. בחירתו של שטאך במילנה כפרידה של "הטירה" היא ניסיון לתקן את
חייו האמיתיים של קפקא, למחוק את פליצה כאשה המשמעותית ביותר בחייו וכמקור ההשפעה
הגדולה ביותר על יצירתו, בין אם בעצם היכרותה איתו ובין אם מחמת רגשי האשמה שעורר
בו יחסו אליה וכעסם של הוריו על הסבל שהנחיל לה והבושה שהנחיל להם בכך.
ברור שאף קפקא עצמו היה אמביוולנטי מאד
כלפיי ארוסתו הנצחית, ואף דבר זה מוצא את ביטויו ב"טירה", כאשר התשוקה
העזה שמעוררת בו פרידה בלילם המשותף הראשון דועכת, והופכת לתחושת חובה ריקה
מתשוקה, מלווה במועקה שמשרה נוכחותם המתמדת של שני העוזרים שאינם מניחים לזוג רגע
של פרטיות, מה שבהחלט יכול להוות אמירה מציאותית על יחסיהם של קפקא ופליצה. גם
הדושיח בין ק. לפונדקית מספק לנו סצינה חושפנית שעשויה לשפוך אור על מערכת היחסים בין
קפקא לפליצה:
"השיחה הזו חשובה יותר, האמן לי, מר
מודד קרקעות", אמרה הפונדקית. "שם מדובר כנראה רק בעבודה, אבל פה מדובר
בבן-אדם, בפרידה, המשרתת היקרה שלי." "אה, כך," אמר ק. "אז
כמובן: אני רק לא יודע, למה לא מניחים עניין זה לשנינו." "מתוך אהבה, מתוך
דאגה", אמרה הפונדקית ומשכה אליה את ראשה של פרידה, שבעומדה הגיעה רק לכתפה
של הפונדקית היושבת. "מכיוון שלפרידה יש כזה אמון בך," אמר ק., "גם
אני אינני יכול אחרת. ומכיוון שפרידה רק קודם כינתה את עוזריי נאמנים, הרי אנחנו
בין חברים. אז אני יכול לומר לך גברת פונדקית, שלדעתי הטוב ביותר יהיה שאשא את פרידה
לאשה, ודוקא מיד. לצערי הרב, לצערי הרב לא אוכל לפצות בכך את פרידה על מה שגרמתי
לה לאבד, את מעמדה בחצר האדון ואת ידידותה עם קלאם." פרידה נשאה את פניה,
עיניה היו מלאות דמעות, שום תחושת ניצחון לא היתה בהן. "מדוע אני? מדוע דוקא
אני נבחרתי לכך?" "איך?" שאלו ק. והפונדקית בה בעת. "היא
מבולבלת, הילדה המסכנה", אמרה הפונדקית, "מבולבלת מאושר ואומללות
בבת-אחת." וכאילו כדי לאשר דברים אלה נפלה כעת פרידה על ק., נישקה אותו בפיראות,
כאילו לא היה בחדר איש מלבדם, ואז נפלה בוכה, עדיין מחבקת אותו כל העת, לפניו על
ברכיה."
האם הפונדקית, שפרידה מכנה אותה
"אמא'לה", מייצגת את אמה האמיתית של פליצה? האם אהובתו לשעבר של קלאם
שתמיד מצרה על ניתוקה ממנו, שמסבירה לק. כי גם פרידה תמיד תתגעגע לימיה כאהובתו של
קלאם, אהבה שהעניקה לה את הזכות לחוש טעם של אדנות שק. מוצא במבטה, איננה אלא אמה
של פליצה, והאם אדון הטירה קלאם, שמכס ברוד וגם בובר העלו לדרגת אלהים המסתיר פניו
מקפקא, איננו אלא אביה של פליצה באואר, שמתיירא להיפגש עם קפקא, (כפי שקלאם מתחמק
ממנו ללא הרף באופן מוזר שאיננו תואם את דמות האדון רב-העוצמה), אבל מקפיד להבהיר
לו כל העת את מידת אחיזתו בבתו, שקשריה אליו לא יינתקו לעולם? האם ק. שחוזר ומתפעל
מתבונת כפיה של פרידה שמסדרת הכל על הצד הטוב ביותר, אבל חש שתשוקתו אליה נעלמה,
שפרידה נותרת מיסתורין שאינו יכול לפענח, שהיא שייכת בעצם לאנשים אחרים, ולעולם לא
תהיה שלו באמת, ובכל זאת מרגיש חובה לשאתה לאשה כי כך הבטיח לה, האם אין זה קפקא ביחסו
לפליצה באואר שתחילה עוררה בו כנראה משיכה עזה למרות שהיה מודע לכך שאיננה מושכת
במראה החיצוני, אבל משיכה זו פגה ונותרה רק תחושת החובה, לא משום מראה של פליצה
אלא בגלל הקושי הגדול של קפקא להתקבל במשפחתה ולחוש עמהם בנוח. אולי "הטירה"
היא ביסודה סיפור על מחזר שחש חובה לשאת את ארוסתו שהתשוקה שעוררה בו תחילה דעכה,
ומנסה לשוא למצוא את מקומו במשפחתה של ארוסתו, ולא סיפור על חיפוש אחר האל והמולדת
כפי שחשב מכס ברוד, והגיבור ק. איננו העם היהודי ולא ישות סימבולית אחרת, אלא הגבר
פרנץ קפקא שמנסה תרתי משמע להפוך לאדם מן הישוב, ואין הדבר עולה בידו? פרשנות כזו
יכולה להסביר טוב יותר מדוע רצה כל כך קפקא לשרוף את הרומנים הגנוזים שלו ולא להוציאם
לאור, כפי שביקש מברוד לשרוף את מכתביו לאהובותיו, או לבקשן לשרוף אותם בעצמן:
מכס היקר, אולי בפעם הזו לא אקום עוד, בואה
של דלקת הריאות לאחר חודש של קדחת ריאות סביר למדי, ואפילו העובדה שאני כותב זאת,
לא תמנע את זה, למרות שיש לכך כוח מסוים.
ובכן במקרה זה צוואתי בנוגע לכל מה שכתבתי:
מכל מה שכתבתי נחשבים רק הספרים: גזר-דין,
המסיק, הגלגול, מושבת העונשין, רופא כפרי והסיפור אמן רעב. (שני העותקים של
"התבוננות" יכולים להישאר, איני רוצה להטריח איש לגרוס אותם, אבל אין
צריכים להדפיסם מחדש). כאשר אני אומר, שחמשה ספרים אלה והסיפור נחשבים, אינני
מתכוון בכך שברצוני שיודפסו מחדש וייקבעו מועדים חדשים, להיפך, לו יאבדו, יתאם
הדבר את משאלתי. רק איני מונע מאיש, אם הם כבר שם, לקבל אותם, אם יש לו חשק לכך.
בניגוד לכך, כל מה שנמצא כתוב על ידי מלבד
זאת, (מודפס בכתבי-עת, בכתב-יד או במכתבים) ללא יוצא מן הכלל, במידה שהוא נגיש או
באמצעות בקשות מן הנמענים (את רוב הנמענים אתה כבר מכיר, בראש וראשונה זה נוגע לגברת
פליצה מ., לגברת יולי לבית ווריצק ולגברת מילנה פולק, במיוחד אל תשכח כמה מחברות שאצל
הגברת פולק) – כל זה ללא יוצא מן הכלל, עדיף מבלי לקרוא (אך איני מונע ממך להציץ
בפנים, אמנם הייתי מעדיף שלא תעשה זאת, אבל בכל מקרה שאיש מלבדך לא יציץ בפנים) – את
כל זה יש לשרוף ללא יוצא מן הכלל, ואני מבקשך לעשות זאת מהר ככל האפשר.
פרנץ.
פליצה באואר נישאה למוריץ מאראסֶה וילדה בן
ובת. היא היגרה עם משפחתה לשוויץ ומשם לארצות-הברית עוד בשנות השלושים, שם חיה
בשלוה עד מותה בשנת 1960. איש לא שאל אותה מעולם על יחסיה עם קפקא.
כשמילנה יסנסקה פגשה את קפקא היא היתה
נשואה לארנסט פולק. כבר לאחר מותו של קפקא התגרשה ממנו ונישאה שוב. במלחמה הצטרפה
למחתרת הצ'כית. היא נאסרה ונשלחה למחנה הריכוז ראוונסברוק, שם מתה.
Reiner Stach, Kafka, Die Jahre der Entscheidungen, S. Fischer, 2002
Reiner Stach, Kafka, Die jahre der Erkenntnis, S. Fischer , 2008
