חמש מצלמות שבורות

הסרט "חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנאט וגיא דוידי מספר שני סיפורים. סיפור אחד הוא האופן שבו הסרט רוצה לתאר את המציאות ולגרום לצופים להאמין בתיאור הזה, והוא מיועד לקהל מערבי זר שאיננו מכיר את מדינת ישראל ומעוניין לחזק את הדימויים שיש לו עליה ועל הסכסוך הישראלי-פלשתיני, וסיפור אחר הוא סיפור שהסרט מספר בעל כורחו ויכולים להבין אותו רק מי שחיים בארץ המריבה שלנו ומכירים את המציאות שלה די הצורך כדי להבין מתוך הסיפור שהסרט רוצה שנאמין בו או מספר לנו בעל כורחו מה היה הסיפור האמיתי ומהן השאלות האמיתיות והנוראות שצריך לשאול בעקבותיו. שני הסיפורים, זה שהסרט רוצה שנאמין בו, וזה שהוא מספר בעל-כורחו, הם סיפורים מזעזעים וטראגיים, אבל בעיניי הסיפור כפי שאני הבנתי אותו מקומם וטראגי הרבה יותר.

הפתיחה של שני הסיפורים היא אותה פתיחה והיא אכן מעוגנת בעובדות יבשות וקשות: מדינת ישראל תיכננה לבנות את גדר ההפרדה כך שתעבור באדמות הכפר בילעין ותפריד בין הכפר שיישאר ברשות הפלשתינית לבין אדמותיו החקלאיות, כך שאדמות אלה תופקענה מתושבי הכפר ותעבורנה לרשות מדינת ישראל, שתיבנה עליהם שיכונים ליהודים, במקרה זה לא בדיוק מה שאנו מכנים "מתנחלים" אלא משפחות חרדיות, שתמיד זקוקות לדיור זול, אם אין ברירה אז בשטחי יהודה ושומרון. כמו במקרים אחרים שבהם מדינת ישראל עושה דברים שאינם חוקיים לגמרי ואינם הגונים כלל, התנהלה העבודה במהירות מוגזמת מעט, למי שמכיר את האיטיות שמאפיינת לרוב את התנהלות המדינה במקרים אחרים. הגדר נבנתה במהירות, תושבי בילעין מצאו יום אחד גדר גבוהה  שמפרידה ביניהם לבין האדמה שבה גידלו עצי זית וגידולים אחרים, לא בהיקף משמעותי אבל כמשק עזר לקיומם הצנוע, ומיד החלה המדינה לבנות שיכונים על אדמות בילעין הגזולות. תושבי בילעין פנו לבג"ץ שנתן צו ביניים שחייב את צה"ל לאפשר לתושבי בילעין לעבור את הגדר ולהמשיך לעבד את אדמותיהם עד להכרעה הסופית בעניין. צה"ל כיבד את צו הביניים ואיפשר לתושבים לעבור את הגדר ולעבד את אדמתם, אך מדינת ישראל המשיכה לבנות בחלק מאדמות המריבה. לאחר דיונים ארוכים שהתמשכו במשך שנים, כפי שקורה בבתי המשפט הישראליים ובבג"ץ בפרט, קיבל בית המשפט העליון את תביעתם של תושבי בילעין והורה לצה"ל לפרק את הגדר ולשנות את התוואי שלה כך שלא תפריד בין אדמות הכפר בילעין לכפר עצמו, וכך חזרו אדמות הכפר לידי בעליהן, לא כל האדמות שהיו להם קודם לכן, אבל לפחות חלק מן האדמות חזרו בעקבות החלטת בג"ץ לידי אנשי הכפר וגדר ההפרדה פורקה ונבנתה מחדש על פי הוראת בג"ץ.

הסיפור הזה מוזכר בחלקו בסרט ומובן למי שמכיר את התנהלות בג"ץ, את העיקרון שקבע שגדר ההפרדה תיבנה אך ורק על פי שיקולים ביטחוניים ושלא תהיה פגיעה בתושבים הפלשתיניים ובזכויותיהם מעבר למה שמחייבים צורכי הביטחון של מדינת ישראל כדי למנוע את הפיגועים הקשים באוכלוסיית ישראל. בג"ץ לא התיר שימוש בגדר ההפרדה לצורך נישול תושבים פלשתיניים והתנחלות ישראלית באדמתם, וכידוע בג"ץ העניק כבר לפני שנים רבות לתושבי הרשות הפלשתינית זכות לפנות אליו, ובדיעבד הכירה גם מדינת ישראל בזכות הזאת. בג"ץ פעל כאן על פי עקרונותיו שלא להתערב במדיניות הביטחון של מדינת ישראל, אבל למנוע פגיעה מיותרת בתושבים בשם הביטחון.

לכאורה יש כאן סיפור ששייך לנושאים שנדונו בסרטו המצוין של רענן אלכסנדרוביץ' "שלטון החוק" שלמיטב ידיעתי לא היה מועמד לאוסקר, כי הוא סרט הרבה פחות דרמטי ומזעזע אבל הרבה יותר מעמיק ופונה בעיקר לשכלו של הצופה, שהרבה פחות מזדעזע אבל נאלץ לחשוב. בסרט "חמש מצלמות שבורות" אנו מתבקשים להשעות את שכלנו למשך שעה, וגם את כל מה שאנחנו יודעים על המציאות בישראל, למשל על האופן שבו פועל בג"ץ, ולהתמסר לסיפור שמסופר לנו מפיו של עימאד בורנאט שהוא אחד מבמאי הסרט ומוצג כמי שמצלם אותו, למרות שבפועל צולם הסרט בידי חמישה צלמים נוספים, צלמים ישראלים שמופיעים רק ברשימת הקרדיטים בסוף הסרט, מה שהיה בלתי נמנע, כי במהלך צילומי הסרט, או ליתר דיוק במהלך ההפגנות בבילעין שעליהן מספר הסרט את הסיפור שהוא רוצה לספר, ישב עימאד בורנאט תקופה מסוימת בכלא ותקופה אחרת טופל בבית-חולים בישראל בעקבות תאונה קשה שבה התנגש בגדר ההפרדה בטרקטור ונפצע קשה מאד עד כדי סכנה לחייו. את הימצאותם במקום של חיילים ישראלים שהחליטו להעביר אותו לבית חולים ישראלי מתאר עימאד בורנאט בכנות כדבר שכנראה הציל את חייו – הוא חושש שלו הועבר לבית חולים פלשתיני היה מת מפציעתו הקשה. חשוב לי לציין זאת כדי לומר שעימאד בורנאט איננו שקרן והוא איננו מנסה להשחיר את פניה של ישראל בכל מחיר, ממש לא. וזה מה שהכי עצוב בעיניי. שעימאד בורנאט מספר סיפור שהוא כנראה מאמין בו, והסיפור הזה הוא סיפור טראגי במיוחד, כי עימאד בורנאט מספר בסרט, וכנראה הוא עצמו מאמין בכך ורוצה שגם הצופים יאמינו בכך, שאת כל ההישגים שהשיגו תושבי הכפר בילעין בזכות התביעה שהגישו לבג"ץ ואת כל הפסיקות שנפסקו לטובתם בבג"ץ בזכות צדקתם שהוכחה בראיות משפטיות מוצקות לבעלותם על אדמותיהם שבג"ץ הכיר בה והורה למדינת ישראל לכבד אותה ולשנות את תוואי הגדר בהתאם, עימאד בורנאט מספר ורוצה שנאמין שהן הושגו בזכות ההפגנות בבילעין שפוזרו בכוח וגרמו לפצועים והרוגים בקרב הפלשתינים. כנראה שגם הצופים במערב שאינם מכירים את מדינת ישראל ואת בג"ץ יאמינו בכך. עימאד בורנאט מספר לנו שצה"ל התיר לתושבי בילעין לעבור את הגדר כדי לעבד את אדמתם בגלל לחץ ההפגנות, למרות שהאמת היא שההיתר ניתן להם בצו ביניים של בג"ץ. עימאד בורנאט מספר  שהפסיקה לטובת תושבי בילעין בבג"ץ היתה תוצאת ההפגנות והפצועים וההרוגים שגבו מתושבי בילעין. אבל אני חיה במדינת ישראל ומכירה היטב את המערכת המשפטית שלה ויודעת שאין שום קשר בין ההפגנות בבילעין לבין הפסיקות של בג"ץ, ושההפגנות בבילעין נגד הגדר שכללו ניסיונות לפרק את הגדר בכוח ופיזורן האלים גרם לפצועים והרוגים בקרב הפלשתינים היו בעצם מיותרות. המאבק המשפטי הצודק של תושבי בילעין בבג"ץ נמשך אמנם זמן ארוך והתבצע באיטיות, אבל הוא היה מביא לאותן תוצאות עצמן ללא הפגנות וללא פצועים והרוגים, גם לו ישבו תושבי בילעין בשקט בביתם והניחו לעורכי-הדין שלהם לנהל את המאבק בבג"ץ מבלי להקריב את גופם ונפשם לשם כך. אולי לא היה יוצא מזה סרט שמועמד לאוסקר, אבל היו נחסכים חיי אדם.

במסקנה העגומה הזאת לא מסתיים למרבה הצער העניין, כי בניגוד לתיאור בסרט של מאבק תושבי בילעין כ"מאבק פלשתיני עממי" ספונטני ואותנטי לכאורה, מתברר מן הסרט שההפגנות נהגו ואורגנו בידי פעילים יהודיים הקשורים לגורמים אירופיים. רואים את הפעילים היהודיים האלה רק בתמונה אחת בסרט והם אינם מזוהים בשמם. הם נראים כמו יהודים שהיו בצבא ומארגנים את הפלשתינים מבילעין ומכפרים אחרים להפגין נגד הגדר וגם מביאים מתנדבים מאירופה שמצטרפים להפגנות לבושים בבגדי קרנבל, מה שהופך את ההפגנות לאירועים מאד צבעוניים וגם ביזאריים במיוחד, שמסתיימים בענני גז מדמיע ולעתים במטחי יריות של חיילי צה"ל ובפלשתינים פצועים ולפעמים גם מתים. גם בקרנבלים המסורתיים באירופה היה קורה לפעמים שאנשים נסחפו יותר מדי: בספרו של ההיסטוריון איב-מארי בֶּרסֶה "חג ומרד" (Ive-Marie Berce, Fete et Revolte) קראתי למשל על מקרה שבו חוגגים שהתחפשו לחיילים רומיים שבאים לתפוס את ישו בעקבות הלשנתו של יהודה איש-קריות נכנסו כל כך לתפקיד שהרגו בפועל את החוגג המחופש ליהודה איש-קריות. נזכרתי בכך כשצפיתי בסרט, כי ההפגנות בבילעין נראו כמו תהלוכות קרנבל מאורגנות עם דגלים ותחפושות, אבל בסוף אנשים נפצעו ומתו באמת. אפשר לומר, וזה גם נכון, שממשלת ישראל אשמה בכך: היא ניסתה לגזול את אדמות הכפר בילעין ולבנות עליהן שיכונים לישראלים, והיא שלחה את החיילים לפזר את המפגינים ובמקרה הצורך גם לירות בהם. אפשר לומר גם שבכל מקרה לא היו צריכים להשתמש נגד המפגינים בבילעין באש רובים אלא להסתפק באמצעי פיזור הפגנות בלבד כמו גז מדמיע, שגם בו נעשה שימוש, ואולי מים או אמצעים אחרים שאינם קטלניים, כי היה מדובר באוכלוסיה אזרחית בלתי חמושה, אם כי בכמה מקרים, שחלקם גם מתועדים בסרט, היו גם זריקות אבנים מסיביות, ואולי במקרים כאלה נאלצו החיילים לירות ממש. כל זה נכון ודורש בירור. אבל האם אין שום אחריות למארגני ההפגנות בבילעין, אלה שעודדו את הפלשתינים להתעמת עם החיילים ולצלם את העימותים, כדי להציג בחו"ל תמונות של חיילים יהודים רעים יורים בפלשתינים לא חמושים, וגרמו להם להאמין שהפגנות מסוכנות אלה, ולא המאבק המשפטי בבג"ץ, ישיבו להם את אדמותיהם? האם יהודים אלה ועמיתיהם האירופים שעודדו ואירגנו את ההפגנות הקטלניות, באמת יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם? והאם לא נמצא אדם הגון אחד שיגיד לתושבי בילעין: ההפגנות מביאות לכם הרבה התעניינות ותמיכה בינלאומית, אבל הן מסכנות את חייכם לשוא. רק המאבק המשפטי יעזור לכם, ולשם כך אין צורך שתסכנו את חייכם? והאם הסיפור שמספר הסרט, שמסתיים בסיכום האופטימי של עימאד בורנאט שתושבי בילעין לקחו את גורלם בידיהם ונלחמו וסבלו ושפכו את דמם, אבל כך החזירו לעצמם לפחות חלק מאדמותיהם, איננו בעצם סיפור פסימי לגמרי, על מציאות שבה ישראלים מרושעים גוזלים את אדמות הפלשתינים, וישראלים מרושעים אחרים מעודדים את הפלשתינים להתעמת בדרך שמביאה לפציעתם ולמותם, ואלה ואלה רוחצים בניקיון כפיהם, כשהפלשתינים, ללא כל צורך וללא כל טעם, שופכים את דמם, בזמן שבג"ץ ובתי החולים בישראל עמלים לתקן מקצת מן הקלקלות שמקלקלים אנשים מרושעים כאלה ואחרים? זה לצערי הסרט שאני ראיתי, והוא ממש לא סרט הרואי, ואפילו לא סרט על מאבק בין טובים לרעים, כי על החיילים שנשלחו לבילעין די ריחמתי, לא רק מפני שהם ילדינו, כי גם על הפלשתינים שהקריבו את עצמם ללא כל צורך ואפילו לא הבינו שהסבל שלהם לגמרי מיותר מאד ריחמתי. כולם נראו לי כמו חיילים על לוח משחק שמשחקים בו אנשים ששולחים אחרים למות ומצלמים אותם מתים וגם מקבלים על זה פרס, כי זו המציאות וכאלה הם החיים.