אלזה
לסקר-שילר / שיר של אהבה
מֵאָז
אֵינְךָ פֹּה
חָשְׁכָה
הָעִיר.
אֲנִי
אוֹסֶפֶת אֶת צִלְלֵי הַדְּקָלִים
שֶׁתַּחְתָּם
הִתְהַלַּכְתָּ.
תָּמִיד
אֲנִי חַיֶּבֶת לְזַמְזֵם מַנְגִּינָה
שֶׁתְּלוּיָה
מְחַיֶּכֶת עַל הָעֲנָפִים.
שׁוּב
אַתָּה אוֹהֲבֵנִי –
לְמִי
אֲגַלֶּה אֶת שְׂשׂוֹנִי?
לְיָתוֹם
אוֹ לְחָתָן
שֶׁשּׁוֹמֵעַ
בָּהֵד אֶת אֹשְׁרִי.
אֲנִי
תָּמִיד יוֹדַעַת
כְּשֶׁאַתָּה
חוֹשֵׁב עָלַי.
אָז
נִהְיֶה לִבִּי יֶלֶד
וְצוֹעֵק.
בְּכָל
שַׁעַר בָּרְחוֹב
אֲנִי
מִשְׁתָּהָה וְחוֹלֶמֶת.
אֲנִי
עוֹזֶרֶת לַשֶּׁמֶש לְצַיֵּר אֶת יוֹפְיֶךָ
עַל
כָּל קִירוֹת הַבָּתִים.
אֲבָל
אֲנִי מַרְזָה
עַל
דְּיוֹקָנְךָ.
סְבִיב
עַמּוּדִים תְּמִירִים אֲנִי נִכְרֶכֶת
עַד
שֶׁהֵם מִתְנוֹדְדִים.
בְּכָל
מָקוֹם שׁוֹשַׁנֵּי בָּר
פִּרְחֵי
דָּמֵנוּ.
אָנוּ
צוֹלְלִים בִּטְחָבִים קְדוֹשִׁים
עֲשׂוּיִים
מִצֶּמֶר טָלֶה הַזָּהָב.
לוּ
מָתַח נָמֵר
אֶת
גּוּפוֹ
עַל
פְּנֵי הַמֶּרְחָק הַמַּפְרִיד בֵּינֵינוּ
כְּמוֹ
אֶל כּוֹכָב קָרוֹב.
עַל
פָּנַי נָח עִם שַׁחַר
הֶבֶל
פִּיךָ.
שיר
זה של אלזה לסקר-שילר הוא אחד מן האהובים ביותר וקרוב ללבי במיוחד. טובי משוררינו
תרגמו אותו לעברית, ואני מוסיפה את תרגומי לתרגומיהם. זהו שיר מאד ירושלמי בעיניי –
הוא מזכיר לי מראה של צללי דקלים על חומת העיר העתיקה ליד שער יפו, תצלום בודד של
זיכרון ישן.
את
השורות שתרגמתי: "בכל מקום שושני בר / פרחי דמנו" אני צריכה להסביר.
במקור מופיעות השורות: Ueberall steht Wildedel / Die Blueten
unseres Bluetes
ולא
הצלחתי לזהות מהו הצמח Wildedel, על פי שמו צמח בר, שהמשוררת מכנה אותה "פרח דמנו" או "פריחת
דמנו", שבגרמנית זה משחק מלים בין המלה Blut שפירושה דם למלה Bluete שפירושה ניצה או פריחה.
זהו משחק מלים חביב על אלזה לסקר-שילר שמופיע או נרמז גם בשירים נוספים. מכיוון
שלא זיהיתי את הצמח, בחרתי ב"שושני בר", בגלל האסוציאציה של צבע הדם.
דימוי הנמר המותח את גופו תמיד נראה לי מאד מוחשי, ותמיד אני רואה לנגד עיניי את
הנמר שגופו הארוך המנומר נמתח מעל שמי הלילה מכוכב לכוכב קרוב.
תרגמתי
"שיר של אהבה" – כמה וכמה שירים של אלזה לסקר-שילר קרויים "שיר
אהבה" או בדומה לכך, וקל לבלבל בין כותרות השירים הדומות, ואני מתנצלת בפני
מי שחיפשו שיר אהבה אחר של אלזה לסקר-שילר. אולי פעם אתרגם את כולם.
Ein Lied der Liebe
Seit du nicht da bist,
Ist die Stadt dunkel.
Ich sammle die Schatten
Der Palmen auf,
Darunter du wandeltest.
Immer muß ich eine Melodie summen,
Die hängt lächelnd an den Ästen.
Du liebst mich wieder-
Wem soll ich mein Entzücken sagen?
Einer Waise oder einem Hochzeitler,
Der im Widerhall das Glück hört.
Ich weiß immer,
Wann du an mich denkst-
Dann wird mein Herz ein Kind
Und schreit.
An jedem Tor der Straße
Verweile ich und träume;
Ich helfe der Sonne deine Schönheit malen
An allen Waenden der Häuser.
Aber ich magere
An deinem Bilde.
Um schlanke Saeulen schlinge ich mich
Bis sie schwanken.
Überall steht Wildedel,
Die Blüten unseres Blutes.
Wir tauchen in heilige Moose,
Die aus der Wolle goldener Lämmer sind.
Wenn doch ein Tiger
Seinen Leib streckte
Über die Ferne, die uns trennt,
Wie zu einem nahen Stern.
Auf meinem Angesicht
Liegt früh dein Hauch.
Seit du nicht da bist,
Ist die Stadt dunkel.
Ich sammle die Schatten
Der Palmen auf,
Darunter du wandeltest.
Immer muß ich eine Melodie summen,
Die hängt lächelnd an den Ästen.
Du liebst mich wieder-
Wem soll ich mein Entzücken sagen?
Einer Waise oder einem Hochzeitler,
Der im Widerhall das Glück hört.
Ich weiß immer,
Wann du an mich denkst-
Dann wird mein Herz ein Kind
Und schreit.
An jedem Tor der Straße
Verweile ich und träume;
Ich helfe der Sonne deine Schönheit malen
An allen Waenden der Häuser.
Aber ich magere
An deinem Bilde.
Um schlanke Saeulen schlinge ich mich
Bis sie schwanken.
Überall steht Wildedel,
Die Blüten unseres Blutes.
Wir tauchen in heilige Moose,
Die aus der Wolle goldener Lämmer sind.
Wenn doch ein Tiger
Seinen Leib streckte
Über die Ferne, die uns trennt,
Wie zu einem nahen Stern.
Auf meinem Angesicht
Liegt früh dein Hauch.