שירי הזיכרון של אלישע פורת ז"ל

מאז נודע לי על מותו של אלישע בדרך השנואה עלי ביותר: מודעת אבל בעיתון, אינני חדלה לחשוב על אלישע. רק בשנה האחרונה היכרנו, ביוזמתו – הוא היה זה שמרים טלפונים, שטווה קשרים ושומר קשר. חיבר בין אנשים והתחבר אליהם. זה היה כמו רוב הדברים שקרו לי בשנים האחרונות בעקבות עיסוקי בכתבי קפקא וברוד וגלגוליהם. כתבתי לחוברת קפקא של כתב העת "אורות" על כתב-היד של סיפורו של קפקא "החפרפרת הענקית" ואלישע שהתעניין במכס ברוד משום שהחליף כדרמטורג של תיאטרון "הבימה" את הבמאי משה ליפשיץ שהוא חקר את תולדותיו, התקשר, ואמרתי לו שקראתי בזמנו בעניין רב את מאמרו במוסף הארץ על משה ליפשיץ, ואחר כך דיברנו והתכתבנו הרבה, עד יומיים-שלושה לפני מותו. כשאני חושבת על כך עכשיו נדמה לי שדחק לו הזמן, שהוא ניסה להספיק דברים כאילו ידע שהזמן קצר, ואני איטית מטבעי והתקשיתי למהר, והתמהמהתי בכל מעשיי. אמרתי לו שאם ירצה שאתרגם לו מסמכים מגרמנית למאמריו או שנכתוב מאמר ביחד על העניינים שבהם השיקו מחקרינו זה לזה אשמח לשתף עמו פעולה, אבל כבר לא היה זמן לכך, ואינני יכולה לעכל את המוות הזה, למרות שעכשיו אני יודעת שאלישע היה חולה לב שנים רבות, שנים רבות חי המוות במחיצתו, זה שחרמשו היה תלוי על לבו המפרפר וזה של חבריו המתים במלחמות ישראל שהוא נשא בלבו כל הימים. עכשיו מצאתי את אחד משיריו האחרונים שמספר על חבר שמת לידו במלחמת ששת-הימים, אז טרם כתב שירים. לאחרונה חזר אליו הזיכרון הזה, שכפי שסיפר הוא משחזר את דברי אביו השכול של חברו בתכנית זיכרון ברדיו, דברים שהיכוהו בתדהמה:

קינה על בארי / אלישע פורת

בְּאֵרִי הָיָה בֵּן עֶשְׂרִים וְאַחַת

וָחֵצִי בְּנָפְלוֹ, אָמַר הָאָב.

בֵּן עֶשְׂרִים וְאַחַת וָחֵצִי בְּנָפְלוֹ

אָמַר הָאָב, בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת

וָחֵצִי. בְּנָפְלוֹ, אָמַר הָאָב.

הָיָה בֵּן כָּל כָּךְ צָעִיר,

אָמַר הָאָב, בְּנָפְלוֹ, בְּנָפְלוֹ.

בְּאֵרִי הָלַךְ לְיָדִי בַּסִּמְטָה,

בְּגֶ'נִין הָעִיר הָרָעָה, אָמַרְתִּי

לָאָב. בַּסִּמְטָה, בְּגֶ'נִין, אָמַרְתִּי.

בֵּן עֶשְׂרִים וְאַחַת וָחֵצִי נָפַל

בַּסִּמְטָה, אָמַר הָאָב. בְּגֶ'נִין

הָרָעָה אָמַרְתִּי. בְּגֶ'נִין הָעֲשֵׁנָה

בַּקַּיִץ הָאָרוּר הַהוּא. בֶּן עֶשְׂרִים

וְאַחַת וָחֵצִי, הוּא מִלְמֵל.

לֹא יָדַעְתִּי, אָמַרְתִּי לָאָב. לֹא

יָדַעְתִּי שֶׁהָיָה כָּל כָּךְ צָעִיר.

אחד מאותם צירופי מקרים מצמררים הביא לכך שימים ספורים לאחר מותו התפרסם במוסף הארץ מאמרו האחרון, ובו שירו המרטיט ממלחמת יום-הכיפורים: 

חושניה, הַמסגָד

מאת אלישע פורת לזכר רצוּחֵי חושניה

חוּשְׁנִיֶּה, הַמִּסְגָּד, מַבְהִיר
מִטִּיחַ כְּמוֹ עַיִן לְבָנָה
בְּתוֹךְ עֲנַן בַּזֶלֶת מַאֲפִיר,
האֵיקַלִיפּטוּסִים גְּמוּדִים כָּל
כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,
שְתוּלִים עַל מֵי רָעָה
בְּאֱרֶץ מְזָרָה אֶת
רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ
כְּמוֹ עַיִן הָרוֹאָה
אֶת הֶעָפָר, הַחֲבָלִים
הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶאֵין
לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם
הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ
שָׁרְשֵי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת
לְאַט לְאַט וְנִבְקָעוֹת.
חוּשְׁנִיֶּה, הַמִּסְגָּד, מַשְׁחִיר.

חושניה, רמת הגולן, אוקטובר 1973

את שירו הזה של אלישע פורת ז"ל כבר קראתי אין ספור פעמים ובכל קריאה כל גופי מתכווץ. כמה אימה זוחלת בנימי הדם המתחפרות עמוק בתוך שורשי התאנים המתמתקות לאט לאט ונבקעות. השיר פעל עלי כך עוד בטרם נודע לי הסיפור הנורא שברקע השיר. כמה טראגי וגם נכון שמאמרו על שירו זה הוא מאמרו האחרון, כמו תפילת אשכבה שכתב לעצמו. אלישע חש שמלחמת יום הכיפורים היא זו שהולידה אותו מחדש כמשורר, שמתוך הדם השפוך והכאב צמחה השירה הזו, שכולה צער החיים שנגדעו.  

תחושת דחיפות גדולה היתה לאלישע, ורצון גדול לעשות תיקון בעולם: להזכיר את הנשכחים, להציב להם יד, למלא את מה שהחסירו והחמיצו בחייהם, אבל זמנו היה קצר מדי, או אולי ביקש לעשות יותר משיש ביכולתו של אדם.

בלפור חקק כתב על ההחמצה הגדולה שהחמיץ אלישע את האפשרות לעסוק בכתבי אביו, אליהו פורת, שמת בהיותו בן ששים שנה. האם משום ששמו היה אליהו קרא לו אביו אלישע? האם ראה בו לא רק את בנו אלא גם את תלמידו וממשיכו? או אולי הדברים אחרים לגמרי, כי אחיו, גם הוא משורר, נקרא חנינא, אולי על שם רבי חנינא בן-דוסא, שהנחש שהכישו מת. רבי חנינא העדיף את המעשה על פני הלימוד – האם החלוץ אליהו פורת הזדהה עם המסר הזה, שהמעשה עדיף על פני הלימוד? שהרי את עיקר כוחו השקיע בבניית קיבוצו עין-החורש שבו נולד אלישע ובו חי כל ימיו ועל כך הכיר תמיד טובה להוריו. ואם נקרא אחיו על שם רבי חנינא בן-דוסא, האם נקרא אלישע על שם הנביא אלישע, או אולי על שם המורד הגדול אלישע בן-אבויה, שקיצץ בנטיעות, ואלישע הקדיש את חייו לנטיעות, ואפילו ביום כיפור, כדי לעשות תיקון בעולם. אבל אלה מחשבות הבל שמתעתעות אותי. אדם קורא לבניו שמות ואולי הם שמות אבותיו, הורים וסבים. מי יודע? כבר לא אוכל לשאול את אלישע. אלו מטענים העמיס אביו על גבו? וכמה כאב נמסך ביחסי האב והבן האלו? איך כתב בתום שירו "עפר ואהבה" את השורות:

אֲנִי יוֹדֵעַ, בּוֹר הַקִידוּחַ לְעוֹלָם כְּבָר

לא יִכְסֶה, פָּעוּר בְּתוֹך לִבִּי יוּנָח,

לֹא יִסָּגֵר, לֹא יִתְמָלֵא מֵחֻלְיָתוֹ.

לא סתם אני מהרהרת בדברים האלה, באותה חוברת קפקא של "אורות" שחיברה בינינו פירסם אלישע זיכרון קצר שבזמנו התקשיתי לרדת לעומקו, זיכרון שנכרך ב"מכתב לאב" של קפקא. עוד לא ידעתי שבגיל חמישים תקפהו התקף לב קשה, והוא התפלל להגיע לפחות לגיל שבו מת אביו, ששים. את התקף הלב חוה כעונש מידי אביו, כאילו הורחק מן הבית לבית הילדים ונאסר עליו לשוב הביתה. אבל מדוע חוה את התקף הלב כעונש? מדוע הזכיר לו התקף הלב כיצד שבר את המפתח לדירת הוריו, ואיזו אימה אחזה בו מפני אביו, ואיך הרחיקו האב לבית הילדים ואסר עליו לשוב הביתה כעונש, וגם כשתמו ימי עונשו נהג בו בחומרה גדולה. כמה כאב היה בו על נוקשותו של אביו, על נוקשותו של אותו דור הורים שנטש את הוריו באירופה ועלה לארץ לבנות לו מולדת ושכח לפעמים שילדיו זקוקים להורים ולבית ולחיבוק ואהבה ורחמים. ומדוע שבר הילד אלישע את המפתח? האם מרוב געגועיו על בית אמו, על חיק הוריו? על מה שהיה בית של אמת, בית ההורים, ולא בית הילדים? כמה כאב וגעגועים נשברו ב"מפתח השחוט" כפי שאלישע מתאר אותו, ואיך הזדהה עם קפקא הקטן שאביו הוציא ממיטתו אל מרפסת החצר הפנימית. כיצד נמתחת מצוקת כאבו של הילד הרך, מצוקה קטנה של ילד, על פני החיים כולם. ואיך הוא מתאר את כתיבתו של קפקא ב"מכתב אל האב": "לפעמים היא נדמית לי כמעוף מתוזז של חרק, המקיף בשבעים מעגלי זהירות את הפצע הפתוח". כמה יפה. משורר מתאר את כתיבתו של משורר. ויחד עם קפקא הוא כותב את מכתבו אל אביו, ושואל לאיזה אב אנו כותבים, לאביו של פרנצי הקטן, "או שאיש איש מאיתנו מתייצב בפני אביו, ושם בכפו את מכתבו?"

"אבא יקר מכל,

שאלת אותי לאחרונה מדוע אני טוען שאני מפחד מפניך. כרגיל לא ידעתי לענות לך, בחלקו בגלל הפחד שאני מפחד ממך, בחלקו בגלל שהנימוק לפחד זה כולל פרטים רבים מכפי שיכולתי לפרט בעל-פה. ואם אני מנסה כאן, לענות לך בכתב, עדיין תהיה התשובה מאד חסרה, כי גם בכתב הפחד ממך ותוצאותיו מונעים בעדי וגודל העניין עולה על זיכרוני והבנתי."
[מתוך פרנץ קפקא / מכתב לאב]

זמן רב אני רוצה לתרגם את היצירה הזו, למרות שהיא ארוכה. רק פיסקאות ספורות תירגמתי ממנה, את הפתיחה מעולם לא, רק כעת, כשאני חושבת על אלישע, פתאם העברית באה אליי בקלות. אלישע שלא קרא גרמנית, הכיר אותה בתרגומו של ישורון קשת, תהה כיצד תירגם אותה. כמה שוצף הטקסט הזה, כמו מפל מים מתגבר, וכמה מהפכים יש בו. ואלישע גולש על פניהם ולבו החולה מתהפך בו.

פרנץ קפקא מת שנים לפני אביו. אלישע קבר את אביו והאריך ימים אחריו, על שנתו החמישים עוד עשרים וחמש שנים ניתנו לו, והוא לא ביזבז אף דקה מהן, למרות שהותיר חוטים כה רבים פרומים, מעגלים כה רבים שלא הושלמו, סיפורים שעוד מחכים שיספרום עד סופם. כיצד היה חש קפקא לו צריך היה לעמוד על קברו של אביו ולהספידו, תוהה אלישע. אלישע קבר את אביו ולא כתב לו מכתב, מזיכרונותיו כתב את אלה הנעימים יותר, את אלה שנעים היה לו להיזכר בהם, וכמה נעים היה לקרוא אותם. רק בשירתו שפך את מרי נפשו, וכמה כאב לו שלא זכה להקשבה שכמה אליה. כולם אהבו את אלישע, מעטים ירדו לעומק כאבו.

ואולי בין אם נגדעת מארץ החיים בנעוריך, ובין אם הארכת ימים ופעלת רבות, תמיד תמיד תשאיר אחריך מעגלים פרומים, סיפורים שלא תמו ולא נשלמו. אולי יקום בן פורת למשפחת המשוררים הזו וישלים מה שהחסירו אבותיו, ואולי יישאר עמנו הבור הזה שאינו מתמלא מחולייתו. חיינו מלאים בבורות כאלה. צעירינו מתים עלינו במלחמה שאין קץ לה וסוף לה אַיִן, נופלים חלל ומותירים חללים בלבנו. לבו של אלישע נדם אבל שיריו עוד מדברים אלינו בשפה שאיננה מתחכמת, ברגש שאין לטעות בו. נימי הדם מתחפרות עמוק בתוך שורשי התאנים המתמתקות לאט לאט ונבקעות.

חד-גדיא אלפיים וארבע

אלישע פורת

אָמְרוּ לִי: תָּעִיף אוֹתָם עִם

הָאֶפֶס-עֶשְׂרִים-וּשְׁנַיִים.

הֵעַפְתִי. לֹא זָזוּ.

וְאָז אָמְרוּ: סַלֵּק אוֹתָם

עִם הַשֶּׁבַע-עֶשְׂרִים-וַחֲמִישָׁה.

סִלַּקְתִי. לֹא זָזוּ.

וְהֵם חָזְרוּ: חַסֵּל אוֹתָם

עִם הָאֶפֶס-חָמֵשׁ.

חִסַּלְתִי. לֹא זָזוּ.

וְשׁוּב פַּקְדּוּ: רַסֵּק אוֹתָם

עִם הַשְּׁמוֹנִים-וְאֶחָד.

רִסַּקְתִי. לֹא זָזוּ.

וְהֵם אָמְרוּ: טְחַן אוֹתָם

עִם הַדִי-נַיְן.

טַחֲנְתִי. לֹא זָזוּ.

וְאָז הוֹרוּ לִי: תָּבִיא

אֶת הַמְּפַרְפֵּר הַזֶה שֶׁלְךָ,

עִם שְׁנֵי-הַחֲדָרִים.

הֵבֵאתִי. כֵּן, הֵבֵאתִי.


אלישע פורת על מחלת הלב של גנסין


רות אלמוג, מסע אל בוסתנאי

עופר אדרת, אחרי מות


ספר תרגומי קפקא שלי