שבוי

אני רוצה לדבר עם אחי, אבל אחי לא עונה לטלפון. הוא שוכב בבית החולים ואני לא יודעת אם הוא שומע את ההודעות בתא הקולי או לא. רציתי לבוא והבנות שלו אמרו לי לא לבוא. אני לא יודעת אם זה מה שאחי רוצה או זה מה שהבנות שלו רוצות. האח שמטפל בו דוקא אמר שבהחלט אני יכולה לבוא, אבל לא רציתי להרגיז אף אחד. אני מאד רוצה שאחי יגיד לי בעצמו מה הוא רוצה, אבל קשה לו לדבר בעצמו. זה היה צריך להיות שבוע שמח יותר, שבוע של תקוה אחרי הטיפולים, אבל אחי לא סיים את הטיפולים עד הסוף כי הוא התמוטט יומיים לפני הסוף ואישפזו אותו. ראיתי אותו כמה ימים קודם והוא היה מאד חלש ועייף והתקשה לדבר ואפילו לשבת, אבל שיכנעתי את עצמי להאמין שאחרי הטיפולים יהיה שיפור והוא ירגיש יותר טוב ונוכל לדבר בטלפון כל יום. כשמסתכלים על אחי הוא עדיין נראה חזק כמו שהוא היה פעם, למרות שהוא מאד חלש וחולה, או אולי זה רק נדמה לי. מאד פחדתי מהטיפולים הקשים שהם יגרמו לו נזק נוסף במקום להציל אותו. לא אמרתי כמובן לאחי שאני פוחדת, כי רציתי לעודד אותו, והוא היה מאד נחוש לעבור את הטיפולים. זה נתן לו הרבה תקוה כי היו חולים מעטים שהטיפולים האריכו את חייהם בכמה שנים, אבל רק חולים מעטים, והוא קיוה להיות בין המעטים האלה. הרגשתי שהתקוה נותנת לו הרבה כוח אבל אני פחדתי. כל מי שאמרתי לו שאני פוחדת מהטיפולים הקשים כעס עליי. אני לא יודעת למה אבל תמיד כועסים על מי שמביע חשש או ביקורת מהטיפולים הקשים של חולי סרטן, או בכלל מהאגרסיביות של הרפואה המודרנית. רק בתי שרון שחושבת כל הזמן על החבר שלה מהאקדמיה למוסיקה יוסי נהרדע שמת מסרטן בגיל שלושים ואחד היתה מאד סקפטית, ואמרה שהרופאים מזינים את חולי הסרטן הקשים בתקוות שוא, ובלבי חששתי ששרון לגמרי צודקת. עכשיו אחי מאושפז כבר שבוע ואין שיפור גדול במצב שלו. אני לא יודעת אם הוא מרגיש רע בגלל הטיפולים או בגלל המחלה ונדמה לי שגם הרופאים לא ממש יודעים. אני מדברת עם האחים שמטפלים בו ולפעמים עם הרופאים. נדמה לי שדוקא הרופאים יותר פסימיים. האחים המטפלים עונים לפי האופי שלהם. יש אחד עצוב עם מבטא רוסי שמספר קצת פרטים, אם אחי ירד מהמיטה או דברים כאלה, ואחד עם מבטא ערבי שאומר שאין שינוי או אין שיפור, ויש אחד עם מבטא ישראלי שהוא שמח ואומר שאחי בסדר גמור. מצב-הרוח שלי משתנה לפי מה שהם אומרים, למרות שאני יודעת בלבי שכולם מתארים את אותו מצב בדיוק, שאחי חולה מאד וחלש מאד ומרגיש רע מאד ושוכב בבית-החולים, והוא לא בסדר בכלל, והאח השמח שאומר שאחי בסדר גמור מתכוון שהוא מטופל טוב והבנות שלו יושבות לידו ודואגות לו. שרון אמרה שככה היה גם עם יוסי, הוא יצא ונכנס בבתי חולים והיו לו כל מיני זיהומים, שזה מה שקורה לחולי סרטן בגלל המחלה או בגלל הטיפולים או בגלל שניהם. אני מרגישה כל הזמן כאילו אחי שבוי או כלוא, שבוי בגוף החולה שלו ובמחלה שלו ובעולם של החולים, שהוא עולם מאד מוגבל שמקיף בעיקר את בית החולים ואת הבית. ואני יודעת שאחי רוצה לפרוץ את הכלא הזה ולצאת שוב לעולם, כי היה לו חלום לנסוע לאיסלנד אחרי הטיפולים, הוא מאד מאד חלם לנסוע לאיסלנד ולטייל ולהרגיש שוב שהוא חי, לא רק חי במובן שהוא עוד לא מת אלא ממש חי. אחי רוצה את החיים שלו בחזרה, הוא רוצה להיות בריא והוא רוצה ללמד באוניברסיטה שזה מה שהוא עשה קודם וזה מה שהוא תמיד רצה, והוא רוצה לנסוע להרבה מקומות בעולם, אבל הוא כאילו ידע גם לפני הטיפולים שהוא לא יוכל, כי לפני הטיפולים הוא בילה איתנו בירושלים וגם החברה שלו וכל הילדים שלו באו, ואחר כך שאלתי אם הוא נהנה והוא אמר בטח, אני מקוה שאני אוכל עוד פעם, והוא אמר את זה בטון כזה, כאילו הוא חושב שזה היה הביקור האחרון שלו בירושלים שזאת עיר שהוא אוהב – שנינו למדנו פה במחלקה להיסטוריה על הר הצופים, אבל אני נשארתי פה ואחי חזר לחיפה. כשבאנו לבקר אותו בחיפה חשבתי שוב כמה חיפה כבר זרה לי, הכל כל כך השתנה שאני כבר לא מכירה שום דבר, ורק כשנוסעים לאורך החוף אני מאד מתרגשת לראות את הים שתמיד מזכיר לי את ילדותי ואת אבא שלי לוקח אותנו בשתי ידיו ומניף אותנו באוויר ואחי צוחק. הוא היה ילד מאד יפה, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, והיינו צופים מהחלון על האניות בנמל חיפה, ועושים לנו אניה מארגז קרטון ומפליגים על הרצפה, ואחר כך האניה טבעה והיינו רובינזון קרוזו על המיטה שהיתה אי בודד. כמה שמחה היתה לנו מהמשחקים האלה. לפעמים כשאני מטיילת בקיץ בעמק המצלבה שעכשיו הוא שרוף אני מרגישה את ריח הים, את ריח המלח של הים, וזה ריח שתמיד מזכיר לי נשכחות. ואני מתפללת שהטלפון יצלצל ואחי יתקשר אליי וידבר איתי ולפעמים אני מפחדת שזה לא יקרה עוד לעולם, שכל מה שאחי חושב יישאר בלבו ואני לעולם לא אשמע את זה עוד.