היה זה עיט, שניקר ברגלַי. את המגפיים והגרביים הוא כבר קרע, כעת הוא
כבר ניקר ברגליים עצמן. הוא היכה והיכה, אז עופף חסר-מנוח כמה פעמים סביבי ואז
המשיך במלאכתו. עבר אדון, התבונן מעט ואז שאל מדוע אני סובל את העיט. "הרי
אני חסר-מגן", אמרתי, "הוא בא והתחיל לנקר, אז רציתי כמובן לגרשו, אפילו
ניסיתי לחנוק אותו, אבל לחיה כזו יש כוחות גדולים, הוא רצה גם לזנק לי על הפנים,
אז הקרבתי ברצון את הרגליים. כעת הן כבר כמעט קרועות." "אתה מניח לענות
אותך כל כך", אמר האדון, "ירייה אחת והעיט מחוסל." "האמנם
כך?" שאלתי, "והאם ברצונך לטפל בכך?" "ברצון", אמר
האדון, "אני רק צריך ללכת הביתה ולהביא את הרובה שלי. האם תוכל להמתין עוד
חצי שעה?" "את זה אני לא יודע," אמרתי ועמדתי זמן מה המום מרוב
כאב, אז אמרתי: "בבקשה נסה זאת בכל מקרה." "טוב", אמר האדון,
"אני אמהר." במהלך השיחה הקשיב העיט בנחת ומבטיו נדדו ביני לבין האדון.
כעת ראיתי שהוא הבין הכל, הוא התעופף, רכן אחורה, כדי לאגור מספיק תנופה, ואז דחף
את מקורו כמו מטיל כידון דרך פי עמוק לתוכי. בנופלי אחורנית חשתי עצמי משוחרר,
כשהעיט טבע באין מציל בדמי הממלא את כל המעמקים ומציף את כל הגדות.
הטקסט נכתב בסוף 1920. נמצא ללא כותרת ופורסם לאחר מותו של קפקא.
היום יום הולדתו המאה ושלושים של פרנץ קפקא (נולד 3 ביולי 1883, נפטר
3 ביוני 1924). גוגל הקדישו לאירוע דודל יפה. תחת התגית "פרנץ קפקא"
בבלוג תוכלו למצוא הרבה תרגומי סיפורים של קפקא ומאמרים עליו.
