מצעד הגאוה הוא של כולם

גם כשיש הרבה אויבים מבחוץ קשה לשמור על אחדות השורות. זה נכון תמיד וגם לגבי ארגוני ההומוסקסואלים בישראל. כבר השוויתי בעבר בין הרצח בברנוער לרצח רבין. בניגוד למשאלות הלב של רבים רצח רבין פורר את השמאל בישראל ללא תקנה, וגם הרצח בברנוער פגע בציבור ההומוסקסואלים בצורה קשה ביותר, ומה שמכונה הפיענוח שלו, שנבנה באופן שישרת את המאמץ המשטרתי להאשים את ההומוסקסואלים ברצח עצמם ולתת לגיטימציה לשנאה ולהסתה, הוסיף הרבה לפגיעה בציבור הזה, שחושפת עד כמה האשליה שמצב ההומוסקסואלים בישראל הוא טוב, אשליה שטיפחו בעיקר שונאי ההומוסקסואלים, שאליהם הצטרפו, וגם זה איננו יוצא דופן, אותם חוגים שניזונים מחנופה לשנאת ישראל בעמים שמיהרו לתאר את ממשלת ישראל כמי שעושה שימוש בהומוסקסואלים כדי לחפות על דיכוי הפלשתינים והמציאו מושג חדש pinkwashing, שנתפר לצורכי התעמולה האנטישמית – ההישגים הגדולים בהרבה, במיוחד בהנהגה חוקית של נישואים חד-מיניים והשוואת הזכויות הזוגיות של ציבור ההומוסקסואלים לזכויותיהם של זוגות נשואים במדינות אירופיות ובחלק ממדינות ארצות-הברית מעולם לא תוארו כאמצעי מניפולטיבי שיש לו מטרות זרות, תיאור ששמור להסתייגות אנטישמית ממעשים חיוביים של יהודים. במצעד הגאוה בשנה שעברה דיבר אדם רוסו, שנפצע קשה מדקירת סכין במצעד הגאוה בשנת 2005, במרירות רבה על אלה שבשנאתם למדינת ישראל וחיבתם לתקוף אותה מעקמים את האף לנוכח כל הישג של ציבור ההומוסקסואלים ופוגעים באינטרס האמיתי שלו – להיות מוכר כציבור רב-פנים מכל בחינה שהיא – גם מבחינה פוליטית. הומוסקסואלים נולדים בכל סוגי המשפחות, ואי אפשר לצפות שכולם יהיו חברי מר"ץ או תנועות שמאל אחרות, ואי אפשר להגביל את מצעד הגאוה רק לפוליטיקאים מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית, אם אלה מן הצד הימני מוכנים בכלל לבוא ולנכוח במצעד, דבר שהוא הישג גדול מבחינת ההומוסקסואלים בישראל, שזקוקים מאד לחיבוקו של המימסד, תהא מגמתו הפוליטית אשר תהא. בשנה שעברה, בשל התנגדות של אנשי מר"ץ לנוכחות של פוליטיקאים ימניים במצעד בירושלים, הושגה לבסוף פשרה שעל פיה נעדרו פוליטיקאים בכלל מהמצעד, דבר שאדם רוסו חשב, כמוני, שאיננו מועיל לציבור ההומוסקסואלים, שאיננו יכול להתנכר לעובדה שהוא ציבור שמוגדר על פי נטייתו המינית ולא על פי דיעותיו הפוליטיות.

לאנשי מר"ץ יש זכויות רבות בקידום מעמדם וזכויותיהם של ההומוסקסואלים בישראל בכלל ובירושלים בפרט, אבל רצונם הבלתי-מתפשר לעשות הון פוליטי מהתמיכה הזו, פוגע בסופו של דבר בציבור הזה, ובמיוחד בעיר ירושלים, שתושביה הם בעלי אוריינטציה דתית וימנית, ויש חשיבות מיוחדת לשכנע אותם שסובלנות וקבלה של ההומוסקסואלים וכיבוד זכויותיהם הם עניין אנושי מן המדרגה הראשונה, ולא אינטרס צר של מפלגה מסוימת. דבריה של מנכ"לית הבית הפתוח אלינור סידי לעיתון "כל העיר" שמצעד הגאוה הוא אמירה חילונית, שכיוונו מן הסתם לגייס אהדה של חוגים חילוניים בירושלים שאינם מקורבים לציבור ההומוסקסואלי, הם לדעתי טעות גדולה. בבית הפתוח פועלות גם קבוצות של הומוסקסואלים ולסביות דתיים ולפעילות זו יש חשיבות גדולה לקידומו של יחס פתוח ומקבל יותר כלפי ציבור ההומוסקסואלים בקהילות הדתיות בירושלים. חשוב מאד שהומוסקסואלים דתיים, חבריהם ובני משפחותיהם יחושו שיש להם מקום במצעד הגאוה, ושהמצעד איננו פוגע בחלק מזהותם, שהיא זהות הומוסקסואלית, אבל גם זהות דתית, וסובלנות אמיתית כלפי הומוסקסואלים פירושה לקבל אותם כציבור של אנשים שנטייתם המינית איננה המגדיר שלהם, אלא אחד המרכיבים בזהותם, והם יכולים להיות חילוניים או דתיים, שמאלנים או ימניים, תומכי כל המפלגות כמו הציבור הכללי, ואופיים ואישיותם מיוחדים לכל אחד מהם ואינם נגזרים בהכרח מנטייתם המינית.

השנה אנשי מר"ץ שוב ניצחו במאבקם להציג את מצעד הגאוה כמיפגן של תנועת מר"ץ – וציבור ההומוסקסואלים בעיר הפסיד בגדול. אלינור סידי הכריזה בראיון שאינה מצפה לנוכחות של ראש העיר ניר ברקת, אבל שמנהיג סיעת מר"ץ בעיריית ירושלים פפה אללו יגיע לנאום. תנועת מר"ץ מתייחסת למרבה הצער בעוינות לתהליך החיובי של היפתחות כלפי ציבור ההומוסקסואלים גם במפלגות מרכז וימין, פתיחות שהיא האינטרס החשוב ביותר של ציבור ההומוסקסואלים בישראל, ובפרט ציבור ההומוסקסואלים בירושלים, שמובן מאליו שבהתחשב במאפיינים האידיאולוגיים והאמוניים של תושבי ירושלים, נולד ברובו במשפחות דתיות שרבות מהן בעלות אוריינטציה ימנית. אני כאם וכחברה לאמהות רבות שבראש מעייננו הקבלה וההגנה על ילדינו ההומוסקסואלים והרצון לאפשר להם חיים מוגנים מהסתה, שנאה ואפליה, חיים רגילים ככל האפשר, רואה בגישה הזאת חבלה במטרות האמיתיות של ציבור ההומוסקסואלים, שטובתו מחייבת לא את קידום האמירה החילונית בירושלים ולא את קידום ההצבעה למר"ץ, אלא את ראיית הציבור הזה כחלק חשוב של ציבור הבוחרים, שראש עיריית ירושלים מעוניין להיות נוכח במיפגן השנתי שלו ורואה נוכחות כזו כחלק בלתי נפרד מתפקידו כראש העיר. אני בהחלט מעוניינת לראות את ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ואת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו במצעד הגאוה ואני אכבד אותם בכל לבי אם יכבדו את המצעד בנוכחותם, למרות שלא הצבעתי עבורם ודיעותיהם רחוקות משלי, אבל מאד חשוב לי לדעת שהם רואים את עצמם גם כשליחי הציבור ההומוסקסואלי ולא מרשים לעצמם להתעלם מהציבור הזה כי הוא כביכול שייך למפלגת מר"ץ. הוא ממש לא ומי שרוצה באמת ובתמים לקדם אינטרסים של ציבור ההומוסקסואלים בישראל צריך להיות מוכן לגלות סובלנות למי ששונה ממנו, גם כשמדובר בעמדות אמוניות ופוליטיות ולא רק בנטייה מינית.