פרנץ קפקא / סניגור

הייתי מאד לא בטוח אם יש לי סניגור, לא יכולתי להיוודע על כך באופן מדויק יותר, כל הפרצופים היו דוחים, רוב האנשים שבאו לעומתי, ושפגשתי שוב ושוב במסדרונות, נראו כמו נשים זקנות ושמנות, היו להן סינרים גדולים, מפוספסים כחול-כהה ולבן, שכיסו את כל גופן, הן החליקו על בטנן והסתובבו בכבדות לפה ולשם. לא יכולתי בכלל להיוודע אם אנו נמצאים בבית-משפט. היו מעט ראיות לכך, והרבה נגד. יותר מכל הפרטים הזכיר לי בית-משפט הרַחַש, שניתן היה לשמוע ללא הרף ממרחקים, אי אפשר היה לומר מאיזה כיוון הוא בא, הוא כל כך מילא את כל החללים, שאפשר היה לשער שהוא מגיע מכל מקום, או מה שנראה נכון יותר, בדיוק המקום, שבו אדם במקרה עמד, היה בדיוק מקומו של הרחש, אבל זו היתה כמובן אשליה, כי הוא בא ממרחקים. מסדרונות אלה, צרים, בעלי קמרונות פשוטים, מתפתלים באיטיות, עם דלתות גבוהות מקושטות בחסכנות, שנראה כאילו נוצרו כדי להשרות דממה עמוקה, אלה היו מסדרונות של מוזיאון או של ספרייה. אבל אם לא היה זה בית-משפט, מדוע איפה חקרתי פה על סניגור? כי חיפשתי בכל מקום סניגור, בכל מקום הוא נחוץ, בעצם צריך אותו פחות בבית-המשפט מאשר בכל מקום אחר, כי בית-המשפט פוסק את דינו על פי החוק, יש להניח. יש להניח, שלו נהגו כאן אי-צדק או קלות-דעת לא היו החיים אפשריים, חייבים לרחוש אמון לבית-המשפט, שמטפח את עליונות החוק, כי זו משימתו היחידה, אבל בחוק עצמו הכל הוא תביעה, סניגוריה וגזר-דין. התערבות עצמאית של מישהו כאן היא פשע. אבל זה אחרת עם גוף העובדות בגזר-הדין, אלה מתבססות על חקירות פה ושם, בקֶרֶב קרובי משפחה וזרים, בקֶרֶב חברים ואויבים, במשפחה ובציבור, בעיר ובכפר, בקיצור בכל מקום. כאן דחוף ביותר שיהיה לך סניגור, סניגורים בהמוניהם, טובי הסניגורים, עומדים צפופים זה לצד זה, חומה חיה, כי הסניגורים מטבעם הם כבדי-תנועה, ואילו התובעים, שועלים ערמומיים אלה, נמיות זריזות אלה, עכברים בלתי נראים אלה, מחליקים דרך החורים הקטנים ביותר, חומקים בין רגלי הסניגורים. ובכן זהירות! לכן אני פה, אני אוסף סניגורים. אבל עדיין לא מצאתי ולו אחד, רק הנשים הזקנות האלה באות והולכות, שוב ושוב, לולא הייתי בעיצומו של חיפוש, זה היה מרדים אותי. אינני במקום הנכון. לצערי אינני יכול להימנע מהרושם, שאינני במקום הנכון. הייתי צריך להימצא במקום שבו נאספים כל מיני אנשים, מכל מיני מקומות, מכל המעמדות, מכל המקצועות, בגילאים שונים, היתה צריכה להיות לי אפשרות לבחור בזהירות מתוך ההמון את המוכשרים ביותר, הידידותיים ביותר, אלה שנותנים את דעתם עליי. הכי יכול היה להתאים לכך יריד שנתי גדול. במקום זאת אני מתרוצץ במסדרונות האלה, שבהם נראות רק הנשים הזקנות האלה, וגם מהן לא רבות, וכל הזמן אותן הנשים ואפילו המעטות האלה, למרות האיטיות שבה הן נעות, אינן מניחות לי לעוצרן, הן חומקות ממני, מרחפות כמו ענני גשם, טרודות לגמרי בעיסוקים בלתי ידועים. מדוע איפה אני חש כמֻכֶּה בסנוורים לתוך בית, אינני קורא את הכתובת על השער, מיד אני במסדרונות, מתמקם כאן בכזו דבקות, שכלל אינני יכול לזכור שהייתי פעם לפני הבית, שרצתי פעם למעלה במדרגות. אבל לחזור על עקבותי אסור לי. עיכוב זמן שכזה, הודאה שכזו בטעותי, תהא עבורי בלתי נסבלת. הכיצד? בחיים הקצרים, הבהולים האלה, המלֻוִּים ברחש עצבני, לרוץ מטה במדרגות? זה בלתי אפשרי. הזמן הקצוב לך הוא כה קצר, שאם אתה מאבד שנייה, כבר הפסדת את כל חייך, כי הם אינם ארוכים יותר, אורכם רק כאורך הזמן שאתה מאבד. ובכן אם התחלת בדרך כלשהי, המשך בה בכל תנאי, אתה יכול רק להרוויח, אינך מסתכן כלל, אולי בסוף תתרסק, אבל אם כבר לאחר הצעדים הראשונים תפנה חזרה ותרד מטה במדרגות, תתרסק כבר בהתחלה, ולא אולי אלא בביטחון גמור. ובכן אם אינך מוצא כאן דבר במסדרונות, פתח את הדלתות, אם אינך מוצא דבר מאחורי הדלתות, יש עוד קומות, אם אינך מוצא דבר למעלה, אין דבר, עלה עוד מדרגות למעלה. כל עוד אינך חדל לעלות, המדרגות אינן נגמרות. תחת רגליך העולות הן צומחות מעלה.  

את הטקסט הזה, שמזכיר מאד את "המשפט" באווירת החלום-הסיוט שלו, ובתיאור בית-המשפט כזירת ההתרחשות, כתב קפקא באביב 1922, שמונה שנים לאחר כתיבת "המשפט" ושנתיים לפני מותו, בגוף ראשון ותוך המשלה מפורשת של התעייה במסדרונות לחיים, שבהם נזקק אדם לסניגור שיילמד עליו זכות יותר מאשר בבית-המשפט. גם כאן מפעמים תחושת הרדיפה, הזמן הקצוב והסוף הבלתי נמנע, גם כאן ישנה ביקורת אירונית על בית-המשפט, שיש להניח שהוא פוסק על פי החוק, אבל אין לסמוך על כך יותר מדי. גם כאן מגולם המיאוס שבחיים בדמותן של נשים זקנות, כמו ב"פרש עביט הפחם". לכאורה יש כאן סיכוי לסוף טוב, המדרגות אינן נגמרות, הן ממשיכות לעלות עם הרגליים הרצות מעלה, אבל אולי גם התקוה לכאורה הזו אינה אלא תיאור אירוני של תקוות השוא בדמות החיפוש האינסופי, הריצה האינסופית מעלה שיהא אשר יהא, סופה התרסקות. מכל מקום שמורה לקורא זכות הבחירה אם לקרוא מתוך יאוש או מתוך תקוה.   

ספר תרגומי קפקא שלי