כבר כתבתי כאן על הפולמוס המחודש שהתעורר בגרמניה ובצרפת על האנטישמיות של מרטין היידגר,
בעקבות פרסומן המתוכנן במרס הקרוב של "המחברות השחורות" שלו, מחברות
שבהן כתב לעצמו גרעיני רעיונות ומחשבות שפיתח מאוחר יותר בכתביו או התיחסויות
לאירועי היום. אופיו של הפולמוס, שבו ניסו מצדדיו של היידגר להפריד בין תמיכתו
הנלהבת בנאצים לבין רגשותיו כלפי יהודים, כאילו הדבר אפשרי, ולסמוך את דבריהם על
כך שתלמידיו היהודים של היידגר, ובעיקר חנה ארנדט, סלחו לו, טענה שבעצמה יש לה
ניחוח אנטישמי של "טובי ידידיו היו יהודים", קומם אותי מאד, אבל הוא גם
עורר תגובות וגילויים נוספים שמצאתי בהם עניין. אחד מהם היה מכתבו של הסופר היהודי
החי בצרפת ז'ורז' ארתור גולדשמיט, שנולד בגרמניה בשנת 1928 והסתתר בתקופת השואה
באלפים הצרפתים. המכתב פורסם ב"די צייט" בגיליון 6 מיום ה-30 בינואר
2014, ואני מפרסמת אותו כאן כלשונו:
"לודוויג לַנְדְגְרֶבֶּהLandgrebe האסיסטנט האחרון שלהפילוסוף אדמונד הוסרל בין
1923 ו-1927, הכיר טוב מאד את מרטין היידגר. הוא אפילו היה מחליפו בשנת 1964
בקתדרה שלו בפרייבורג. לנדגרבה הציל חלק מארכיונו של הוסרל כשהבריחו תחילה לפראג
ואחר כך ללוון (בבלגיה). הוא היה גם המו"ל והעורך של ספרו של הוסרל
"ניסיון ומשפט" שנכתב בקצרנות גבלסברגר, שהוא היה בין המעטים שעוד יכלו
לפענח.
מכיוון שלנדגרבה היה נשוי ליהודיה, לאחותי אילזה-מריה גולדשמיט, נאסר
עליו לכהן במישרות בתקופה הנאצית וגם להחזיק במישרת הוראה ציבורית. רק בשנת 1947
הפך לפרופסור לפילוסופיה בקיל, ואז בקלן. לנדגרבה סיפר בשמחה הרבה אנקדוטות יפות
ומשעשעות על פיזור-הנפש המפורסם של הוסרל. אבל לעתים קרובות חזר להיידגר, איך בימי
רביעי, לאחר הרצאתו, בא בכל פעם לנום את שנת הצהריים אצל הוסרל, במשך כמה שנים,
וכיצד הוסרל אמר פעם ללנדגרבה בראשית 1937: "כן לנדגרבה, מרטין כבר לא בא
יותר, אני כבר יודע למה."
מלבד זאת היידגר לא היה צריך לאסור על הוסרל להיכנס לספריית
האוניברסיטה, כי הוא אף פעם לא נכנס אליה ממילא. כל הספרים שהוא נזקק להם היו
ברשותו.
כאשר ביקרתי בשנת 1954 את הסנדקית שלי, גברת אלן ריימיש, בפרייבורג
בברייסגאו, סיפרה לי אחת מחברותיה, גברת פייסט, שהיתה בעלת דירתו של אדמונד הוסרל,
כיצד במרס 1938 ביקרה כמה פעמים אצל היידגר כדי להציע לו לשכור את דירתו של הוסרל
ברחוב לוֹרֶטוֹ עבור המכון לפילוסופיה, כדי שהוסרל, שכיהודי אסור היה לו כעת לשכור
דירה, יוכל למות בשלוה בביתו, דבר שהיידגר סירב לו בכל פעם בתוקף. אנקדוטות יכולות
לסייע גם להבנת הפילוסופיה, או ליתר דיוק "החשיבה".
ז'ורז' ארתור גולדשמיט
נדמה לי שגולדשמיט הביא את סיפורו של לנדגרבה על היידגר לא רק כדי
לספר על היידגר, אלא גם כדי לספר את סיפורו של לנדגרבה ההגון, ששמר אמונים למורו
ולרעייתו היהודים. היידגר לא נהג כמוהו.
עוד גילוי מעניין שהביא הפולמוס הוא קיומה של מחברת שחורה נוספת של
היידגר מתקופה רגישה במיוחד – השנים 1946-1945 (התיארוך משוער ואיננו מצוין במפורש
בטקסט), בידי חוקר הספרות סילביו פִיאֶטָה Vietta. כותרתה המקורית: "הערות 1". כתבי
"די צייט" אלכסנדר קאמן ואדם סובצ'ינסקי, במקרה או שלא במקרה שניהם
יהודים, כותבים עליה בגיליון 5 מן ה-23 בינואר 2014:
סילביו פיאטה טוען שאין במחברת שום דבר אנטישמי: "במחברת השחורה
שלי אין אפילו משפט אחד נגד יהודים, אף מלה אנטישמית. זה היה זמן הרסני, שביטוי
הפילוסופי אצל היידגר מצוי במושגים כמו "מצוקה" ו"חורבן",
חורבן פנימי וחיצוני. אחרי כל ההתנסויות של הנאציונלסוציאליזם מה שמרכזי עבור
היידגר הוא "ההתחלה האחרת": התרחקות מחשיבה טכנולוגית של מדעי הטבע,
שלדעתו נושאת באשמה לצורות של כיבוש, עקירה וחורבן עלי אדמות, מעל לכל בעת החדשה,
שכוללת גם את ההיסטוריה הקולוניאלית עם זוועותיה. בהקשר זה הוא הציג לאחר 1937 גם
את הרייך השלישי כצורה של "ניהיליזם".
אי אפשר לקרוא את הדברים האלה מבלי לחשוב שהטכנולוגיה ומדעי-הטבע שהורסים
את האדם והחברה מיוחסים בחשיבה הנאצית ליהודים. לאורך כל דבריו מנסה פיאטה לרמוז
לכך שהיידר התנגד לרייך השלישי, אבל מתאר בעצם חשיבה נאצית מובהקת שיסודה הוא
רומנטי אנטי-טכנולוגי ואנטי-מודרניסטי, המאדיר את הטבע הגרמני והאכר הגרמני, שכן
הטכנולוגיה והמודרניות מזוהים עם היהודים, ומסומנים כיסוד זר והרסני
ל"אורגניות" הלאומית והחקלאית הגרמנית. גם תיאור הנאציזם כסוג של
קולוניאליזם איננו אלא זילות של הנאציזם ופשעיו. קו זה נשמר בכל דבריו של פיאטה:
די צייט: 1945 היא שבר תקופתי דרמטי. יש במחברת מחשבות קונקרטיות על
כך?
פיאטה: זה נשאר מטושטש, כי היידגר, במסגרת ההיסטוריה של "שכחת
ההוויה" שלו לא ראה כלל כשבר טוטאלי. אירופה והחשיבה האירופית נמצאות בתהליך
של חורבן הווייתן. מכאן הוא קופץ קפיצה שתחילה מרגיזה אותנו להיסטוריה של המדע
ולראשית העת החדשה. מבחינתו יש קשר בין דקארט לבין הרייך השלישי, מכיוון שדקארט
חשב על צורה של שליטה של האנשים במרחב, שהתגלתה ברייך השלישי באופן מזעזע במיוחד
כחשיבה אדנותית "מכאנית".
די צייט: אבל הוא ראה גם את היהודים כביטוי של מודרניות חסרת-שורשים.
פיאטה: זה יכול להיות. הוא ראה בהם את ה"רוח החשבונאית"
בפעולה ובכך לגמרי התעלם מכך שהיהודים נדחקו למקצועות מסוימים. אבל מוקד הביקורת
נותר חד-הצדדיות של הרציונליות, דבר שאין לו שום קשר לאנטישמיות. הביקורת של
היידגר על היהודים היתה ביקורת של ציויליזציה, לא גזענות.
די צייט: יש הרואים זאת אחרת. תלמידו היהודי קרל לויט שהיגר מגרמניה,
סיפר שבשנת 1936 היידגר ענד לפניו ברומא את סמל המפלגה הנאצית.
פיאטה: אני דיברתי על כך עם מרטין ואלפרידה היידגר ושניהם הבטיחו לי, שעל הז'קט שלו שדמה למדים
היתה סיכה אבל לא סמל מפלגה. חנה ארנדט לא היתה מתפייסת איתו אחרי המלחמה לו היה
אנטישמי מוצהר. אסור לנו לשכוח שהיידגר היה נגד כל מה שגילם את המודרניות: נגד
שלטון הרציונליות, נגד הטכניקה הטוטליטרית, שהוא כינה ה"כַּן",
אמריקאיות, בולשביזם, ליברליזם – ואז בין הרבה אחרים גם נגד ה"חשיבה
החשבונאית" של היהודים.
כן, היידגר היה נגד האמריקאיות, הבולשביזם, הליברליזם, הרציונליות
והטכנולוגיה, ובקיצור כל מה שהתודעה הנאצית מזהה עם "היהודים". אבל חנה
ארנדט התפייסה איתו. כנראה. מה שזה לא אומר. מה היו הגרמנים עושים בלעדיה.
כיצד הגיעה המחברת לידי פיאטה? אביו, הסופר והמסאי אגון פיאטה, העריץ
את היידגר וכתב עליו כבר בימי רפובליקת ויימאר. בשנת 1931 החלה ביניהם התכתבות.
אגון פיאטה הצטרף בשנת 1937 למפלגה הנאצית, ערך את עיתון התרבות
"איטליה" ובשנת 1941 נשא לאשה את דורותיאה פלדהאוס שלמדה משפטים ברומא.
מאוחר יותר קשר קשרים עם חוגים מחתרתיים בהמבורג ולכן נמלט לאיטליה והסגיר את עצמו
לידי בעלות-הברית. לאחר המלחמה שב פיאטה לגרמניה והתיישב בדרמשטאט, באותה עת קשר
הזוג פיאטה קשרים אישיים עם הזוג היידגר, והיידגר הסביר לסילביו בן השתים-עשרה
בשעת טיול בגן: "אתה יודע, הירוק הזה בשביל מדען הטבע בעצם איננו כלל ירוק,
אלא תדירויות, גלים". פיאטה הבן לא ידע שהיידגר הסביר לו באותו רגע איך חושב
יהודי.
באותם ימים החל היידגר לנהל רומן עם דורותיאה, אמו של סילביו פיאטה, ונסע
עמה לחגוג את יום הולדתו באקס אן פרובאנס שבה בילה שנה קודם לכן עם רעייתו
אלפרידה. הרומן גרם לגירושי הזוג פיאטה. לדברי סילביו פיאטה אמו הדפיסה רבים מכתבי
ידו של היידגר והוא העניק לה אותם במתנה, וכך הגיעה לידה המחברת שעברה לרשותו.
הסיפור הזה גורם לי לחייך. הוא כל כ דומה לסיפור שסיפרו בנותיה של אסתר הופה,
אהובתו של מכס ברוד, שברוד העניק לה במתנה את כתבי היד של קפקא ושלו עצמו מכיוון שהדפיסה
אותם מכתבי היד. זה היה שקר לגבי מכס ברוד ומן הסתם זה שקר גם לגבי היידגר. אנשים
שכתביהם חשובים להם והם מתכננים מראש את פרסומם כפי שהיידגר אכן תיכנן מראש אינם
מעניקים כתבי יד במתנה, גם לא לאהובותיהם. העובדה שכתבי יד נופלים לפעמים לידי
אהובות ויורשיהן נובעת מנסיבות החיים ולא מכוונה תחילה. בכל אופן גם סילביו פיאטה
מנהל משא ומתן על מכירת המחברת לארכיון לספרות גרמנית במרבאך, ששם נמצאים כל כתבי
היידגר ושם אכן מקומם. לכתביהם של הסופרים היהודים קפקא וברוד ישנם מקומות ראויים
יותר וחברה ראויה יותר.
שנה לאחר גירושי הזוג פיאטה מתה דורותיאה מסרטן וחודשים ספורים אחריה
נפטר במפתיע גם אגון. סילביו בן השמונה-עשרה ואחותו איוונה בת האחת-עשרה נותרו באחת
יתומים משני הוריהם. היידגר חש רגשי אשמה, אימץ את סילביו והסדיר את לימודיו
בפרייבורג. אין ספק שסילביו פיאטה חש כלפיו רגשות סותרים. למרות מה שכתבתי קודם
אני מקוה שארכיון מרבאך ישלם לו הרבה מאד כסף עבור המחברת. ראשית מפני שלארכיון
הגרמני הזה, שהוא ארכיון פדרלי, יש הרבה מאד כסף, ומוטב שיוציא אותו למטרות
ראויות, ושנית מפני שנדמה לי שמגיע לסילביו פיאטה פיצוי על מה שעבר בחייו בגינו של
היידגר. כדברי גולדשמיט הקשיש, אנקדוטות אכן יכולות ללמד הרבה על אנשים ועל החשיבה
שלהם, יהא ערכה מה שיהיה.
