הדברים החשובים

הרבה פעמים אני מתכננת לכתוב על כל מיני דברים שהם בוודאי חשובים, אבל אז אני נוסעת לאחי ושום דבר אחר לא נראה לי חשוב, רק שאחי חולה מאד וכל הזמן הוא יותר נחלש ויותר קשה לו לדבר או אפילו להיות ער. ואני מנסה להצחיק אותו בכל מיני סיפורים, או סתם לשבת איתו. שאלתי אם להקריא לו מהעיתון אבל לא התחשק לו. כבר אין לו כח נפשי לשמוע על כל מיני דברים שקורים שרובם באמת דברים מרגיזים, ורק המשפחה מאד מעניינת אותו והוא רוצה לשמוע מה קורה עם הבנות שלי ולראות אותן והוא שמח מאד כשהילדים שלו באים ובמיוחד כשמביאים את הנכדה הקטנה שלו. דברים אחרים לא כל כך מעניינים אותו עכשיו, וכשאני חוזרת מהביקור אצלו גם אני לא כל כך מצליחה להתעניין בדברים שאומרים בטלויזיה. לפעמים אפילו נורא מרגיז אותי לשמוע אותם. כמובן יש דברים שמרגיזים ומעציבים מאד מפני שהם כאלה, כמו שחייל הורג חייל אחר בטעות, שזה קרה היום וזה קורה הרבה יותר ממה שזה צריך לקרות, אבל גם דברים פחות נוראים מרגיזים אותי ואני מכבה את המקלט שנראה לי פתאם כמו האנשים האלה שכל הנסיעה באוטובוס מדברים בסלולרי ועושים חור בראש לשאר הנוסעים. מזל שלמקלט יש כפתור שאפשר לכבות. אני תמיד רואה חדשות. ולא תמיד מתחשק לי לראות חדשות, אבל אני תמיד רואה, כי אני מרגישה מחויבות לדעת מה קורה במדינה ובעולם, זה כמו שמרגישים מחויבות להצביע בבחירות גם אם בעצם לא אוהבים אף מועמד, שזה קורה לי די הרבה. אני מקשיבה לחדשות כמו חייל שעומד במסדר ומשתדל להיות בסדר למרות שהוא לא ממש יודע איפה ימין ואיפה שמאל, אבל כשאני חוזרת מביקור אצל אחי ממש אין לי סבלנות. אני עדיין מתפללת כל הזמן שיקרה לנו נס, ואני מקוה כל הזמן שלפחות משהו ישתפר, למרות שהכל נהיה יותר גרוע כל הזמן. בכל זאת אחי עבר לדירה חדשה עם מעלית וזה משמח אותו מאד. הדירה קרובה למוזיאון היפני שאהבנו מאד לבקר בו עוד בתור ילדים, ועכשיו הוא הרבה יותר יפה. היום קרישנה שמטפל באחי לקח אותו למוזיאון היפני. שמחתי מאד לשמוע שהוא היה שם, אבל כשאני הגעתי הוא כבר היה מאד עייף ורוב הזמן הוא רצה לנמנם. כשאני עושה בשבילו דברים קטנים, מגישה לו דברים או עוזרת לו במשהו, אני שמחה שאני יכולה לעשות משהו קטן בשבילו, אבל מרגישה עוד יותר את חוסר האונים לעזור באמת. אפילו להבין מה הוא רוצה לומר לי אני לא תמיד מצליחה, ולדבר קשה לו מאד. הקושי לבטא את עצמו גורם לו הרבה מאד צער, אבל היום דוקא היה לו מצב-רוח טוב, הוא רק אמר כל הזמן שהוא מאד עייף, והוא ניסה להחזיק מעמד ולהיות ער עד שכבר לא היה לו כח. כשהוא ישן קראתי כל מיני דברים בעיתון שהם מעניינים ואולי גם חשובים, אבל בעצם הם נראו לי טפשיים. נזכרתי ברופא שפגשתי אתמול ושאל אותי באיזו מחלה בדיוק חולה אחי, ובהתחלה התפלאתי על זה כי רוב האנשים לא באמת רוצים לדעת מכאלה דברים, למרות שהם שואלים אותי מה שלום אחי מתוך ידידות ונימוס, אבל האיש הזה באמת רצה לדעת ואז נזכרתי שהוא רופא ובשבילו זה משהו מקצועי אנשים חולים. פתאם המקצוע הזה רופא נראה לי מוזר. למה שמישהו ירצה לטפל באנשים חולים כל הזמן. זו עבודה נוראה. ולא דיברתי איתו הרבה על המחלה של אחי אלא על דברים יותר משמחים, ואחר כך פתאם הצטערתי שלא שאלתי אותו דברים שהייתי רוצה לדעת על המחלה ועל התרופות ואולי הוא יודע, ומצד שני אם הייתי שואלת אותו יותר מדי על מחלות ותרופות אולי זה לא היה לו נעים, כי לפעמים אנשים לא רוצים לדבר דוקא על העבודה שלהם, במיוחד אם העבודה שלהם זה אנשים חולים. יש אנשים שכשהם פוגשים רופא הם מיד מספרים לו על כל המחלות והמיחושים שלהם, ואז הרופא המסכן צריך לעבוד שעות נוספות. בכל זאת אני קצת מצטערת שלא ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו כמה דברים. אני מנסה להבין דברים ויש לי כל מיני דימיונות איך אני מצילה את אחי ואיך הוא חוזר להיות בריא, אבל בלב אני יודעת שאלה רק דימיונות, ואני כבר לא ילדה שמדמיינת איך היא מצילה את העולם אלא אשה זקנה ושבעת אכזבות שמתבוננת בעצמה במראות של שירותי הנשים בתחנת הרכבת וחושבת כמה זקנה היא נראית וכמה שום דבר בחיים הוא לא כמו שמדמיינים.