דליה מור והפמיניזם

פרופסור דליה מור היא דיקנית הפקולטה למדעי החברה במכללה למינהל, ותחום המומחיות שלה הוא ניהול קריירה ומשפחה בעת ובעונה אחת, שזה גם מה שהיא עשתה בחיים, בעזרת בעלה המנוח, השחקן האהוב אברהם מור, ולכן היא רוצה שהחברה תאפשר לגברים לעבוד פחות שעות ולנשים לעבוד יותר שעות, כדי שכולם יוכלו גם לחיות חיי משפחה וגם לטפח קריירה. זה רעיון מאד יפה, והפרופסור מור לא מבינה למה פמיניסטיות כועסות עליה, כשהיא אומרת להן: בואו נילחם על הזכות של הגבר לבוא הביתה:

"הן כועסות עלי, כי על יתרון לא מוותרים. לנשים יש זכויות שהן לא רוצות לוותר עליהן. אשה אחרי לידה מקבלת יום עבודה יותר קצר, שומרים לה את מקום העבודה. לגברים אין שום דבר מאלה. גם כשיש כבר חופשת לידה ונתנו לגברים את האפשרות לקחת חופשת לידה, הלחץ החברתי מסביב כל כך חזק שהם לא יכולים לקחת אותה."

(מוסף הארץ, 21.3.2014, מראיינת נרי ליבנה. משם גם כל הציטוטים האחרים.)

אני מצטערת, אבל אני לא פרופסור למדעי החברה ולא הצלחתי בדיוק להבין. הפרופסור מור רוצה שיאפשרו לגברים לעבוד פחות שעות כדי שיוכלו להשתתף בטיפול בילדים. זה רעיון נפלא ואני לגמרי בעדו. אבל למה זה אומר שהנשים צריכות לוותר על הזכויות שלהן כאמהות? אם הפרופסור מור רוצה שלאבות תהיינה זכויות כאבות, שזה רעיון נפלא, למה מפריע לה שלנשים יש זכויות כאמהות? ומה גם שהיא עצמה מודה שהמצב החברתי הנתון הוא שהאמהות הן אלה שמטפלות בילדים בפועל והן אלה שהחברה מצפה מהן לטפל בילדים, אז למה היא מדברת בצורה כל כך שלילית על הזכויות הכל כך בסיסיות של נשים, כמו הזכות לחופשת לידה? מה היא בעצם רוצה, ואולי יש בעצם סיבה לכך שהפמיניסטיות לא מתלהבות ממנה, ואפילו כועסות עליה?

בדברים של הפרופסור מור מובלעת ההנחה שחופשת לידה נועדה לטפל בתינוק. הרבה פעמים אני קוראת מאמרים ואפילו הצעות חקיקה שמדברים על חופשת לידה כאילו תכליתה היחידה היא לטפל ברך הנולד, ואז אומרים: אבל גם האבא, או הסבתא, או המטפלת יכולים לטפל בתינוק. למרבה הצער גם אנשים מאד מלומדים שוכחים שחופשת לידה, היא קודם כל חופשת לידה, כלומר היא נועדה לאפשר לאם להחלים מהלידה, שהיא אמנם פעולה טבעית שברוב המקרים מתנהלת ומסתיימת בצורה טבעית לגמרי, אבל עדיין מדובר במאמץ גופני גדול וקשה מאד שמותיר את רוב הנשים מותשות ופצועות במידה כזו או אחרת וזקוקות לתקופת החלמה של כמה שבועות לפחות כדי להתרפא ולהתחזק. גברים אינם זקוקים לחופשת לידה כי אינם יולדים. יהיה נחמד אם יתנו לגברים חופשת אבהות, שצריכה להיקרא חופשת אבהות, לצורך טיפול ועזרה ליולדת ולתינוק ולילדים הנוספים שאולי יש, אבל אסור לשכוח שהנשים הן אלה שיולדות. ולפעמים, כמו בלידתי השנייה, יכולות מיד לתפקד כמעט כרגיל, ולפעמים, כמו בלידתי הראשונה, ולרוב בלידה ראשונה, זקוקות לכמה חודשים כדי לשוב לאיתנן ולהיות מסוגלות לתפקד כרגיל. חופשת לידה נועדה להחלים מהלידה, וכדאי מאד להבהיר זאת, כדי שמישהו לא יחשוב בטעות שאפשר לשלוח אשה שזה עתה ילדה לעבודה ולומר לה שמישהו אחר יטפל בתינוק. אשה זכאית לחופשת לידה גם אם ילדה תינוק מת, ובמקרה זה לדעתי אפילו לחופשה ארוכה יותר.

לדבר על נשים שרוצות לשמור על יתרון במציאות הנוכחית, שבה נשים שהן אמהות לילדים קטנים אינן רצויות בכלל בשוק העבודה, ובקושי מצליחות, אם בכלל, לשמור על מקום עבודתן, זו פשוט חוצפה. זו אפילו רישעות. למעשה הדברים שאומרת פרופסור מור הם התירוצים שנותנים מעבידים לאפליית נשים בשוק העבודה: הן יולדות, הן מטפלות בילדים, אם הילד חולה הן לא באות לעבודה, אז איך אפשר לסמוך עליהן ואיך אפשר לקדם אותן. מאד יפה לומר שהגברים יטפלו בילדים במקומן. ישנם בוודאי אבות מסורים שמטפלים בילדיהם במסירות, אם יהיו יותר כאלה זה ישפר מאד את מצב הנשים בעולם. אבל לא מבטלים זכויות כל כך הכרחיות של נשים, שנועדו למנוע התאכזרות ליולדות והתעמרות בהן, על סמך משאלת לב, שכלל לא ברור אם היא בכלל אפשרית.

לא קשה לחוש שלפרופסור מור יש המון חמלה על גברים, שקשה להם, שאין להם חופשת לידה ושהם נדרשים לעבוד קשה כדי לפרנס את משפחתם ואין מאפשרים להם להקדיש יותר זמן למשפחה. זה בסדר גמור כמובן, רק חבל שאין לה שום חמלה על נשים. לכאורה היא מודעת למציאות, אבל הטון, הטון שעושה את המוסיקה, מרשיע דוקא את הנשים:

"לא, זה לא רצון להתפנק, אני לא רואה את זה ככה. במצב הקיים, כשאשה אחרי לידה חושבת אם לשוב לשוק העבודה או לא, היא אומרת לעצמה – למה לי? המשכורת שלי נמוכה, ההסדרים האלטרנטיביים – מטפלת, מעון – מאוד מאוד יקרים. הקונפליקטים שנוצרים לי בין הבית והעבודה הם פשוט בלתי אפשריים, משום שעול הבית נופל בעיקר עלי, אז היא אומרת לעצמה, לא כדאי לי. הדרך היותר קלה היא להחליט להישאר בבית. כשהיא מחליטה להישאר בבית, בעצם היא מחייבת את הפרטנר שלה לעבוד פי שניים ואז אין סיכוי שהוא יהיה בבית עם הילדים, הוא לא רואה אותם."

באמת יפה מצד הפרופסור מור שהיא לא מאשימה את הנשים בהתפנקות. או שבעצם היא כן מאשימה אותן בהתפנקות, כשהיא טוענת שהדרך הקלה היא להישאר בבית? שכמובן בתיאור הדברים שלה זו החלטה של האשה בלבד: על פי הפרופסור מור האשה היא זו שמחליטה להישאר בבית, ובזה היא מכריחה את בעלה לעבוד פי שניים ולא לראות את הילדים. באמת מנוולות הנשים האלה. הפרופסור מור מעולם לא הכירה נשים שבעלן מתנגד לכך שיצאו לעבודה ואיננו רוצה לטפל בילדים, לא מפני שהחברה אוסרת עליו לעשות זאת אלא מפני שהוא מעדיף להישאר במשרד עוד כמה שעות, גם אם הוא עצמאי ואין לו מעביד, במיוחד אם הוא עצמאי ואין לו מעביד, ולא לחזור הביתה מוקדם ולטפל בילדים. אצלה הנשים מחליטות הכל בעצמן והכל בידיהן, ואם הן רק יחליטו לצאת לעבודה במקום להישאר בבית, הכל יסתדר: הגברים ישובו הביתה ויטפלו בילדים, הנשים ירויחו המון כסף ויעשו קריירה, והכל יהיה נפלא. ומה עם נשים שהעבודה שלהן היא לעשות ספונג'ה ולא קריירה, והן מרוויחות אפילו פחות ממטפלת? ומה עם נשים שפשוט רוצות לגדל את ילדיהן בעצמן במקום למסור אותם למעון או למטפלת, האם צריך להעליב אותן שבחרו בדרך הקלה? מדוע הפרופסור מור חושבת שלהישאר בבית ולטפל בילדים ובבית זה כל כך קל? האם היא עשתה את זה פעם? האם היא חוותה את המחיר שמשלמות נשים שרוצות להתמסר לילדיהן ולגדל אותם בעצמן? איזה יחס שלילי ומעליב עולה מדבריה למה שעושות רוב הנשים בעולמנו – יולדות ילדים ומתמסרות לטפל בהם ולגדל אותם. כמו שונאי נשים אחרים, משני המינים, הפרופסור מור מגדירה את עצמה כ"פמיניסטית אבל לא במובן המקובל". אינני יודעת מה המובן המקובל. בניגוד לפרופסור מור לא ערכתי מעולם מחקרים בנושא המיגדר. אבל יש לי אמונה, והאמונה שלי היא שפמיניזם זה לאהוב ולכבד נשים באשר הן נשים, שזה אומר לא רק לכבד נשים שהן פרופסוריות ודיקניות פקולטה שזה לא חכמה, כי מכבדים את העיסוק והמעמד שלהן ולא אותן כנשים, ופמיניזם בעיני זה לכבד נשים שבחרו את בחירתן בלי לפסול ולבקר את בחירתן, גם כאשר ויתרו, מאילוץ או מחוסר יכולת או מרצון, על קריירה מקצועית מתגמלת, ובחרו לחיות חיים מסורתיים של רעיה ואם. אי אפשר להיות פמיניסטית אם לא מסוגלים לכבד נשים באשר הן נשים.

הפרופסור מור מספרת שנסעה לכנס בדרום-קוריאה ורצתה שיתופי-פעולה אבל התברר לה שאין על מה לדבר כי החברה שם מאד מסורתית והגבר הוא המפרנס והוא לא עושה כלום בבית. טוב שיש לפרופסורים כנסים והם נוסעים לקצה השני של העולם כדי לדעת שיש דבר כזה בעולם, גברים שרוצים להיות מפרנסים יחידים ורוצים את האשה בבית, ורוצים שרק היא תטפל בילדים, ורק היא תבשל ותנקה ותמתין להם בשובם מן העבודה עם ארוחה חמה ובלי שום דרישות מעבר למשכורת בחשבון הבנק. אני רוצה לגלות לפרופסור מור תגלית מרעישה: יש גברים כאלה גם בישראל. אפילו הייתי נשואה לגבר כזה, והוא לא היה היחיד מסוגו שהיכרתי, על איזה ירח חיה הפרופסור מור, שמעידה על עצמה שהיא אומרת לתלמידותיה לא לצמצם את ראייתן רק לדומות להן. אבל האם הפרופסור מור רואה ממטר נשים שאינן דומות לה? האם היא מסוגלת לגלות כלפיהן ולו אהדה מזערית? הכל אצלה כמובן מבוסס על המחקרים שערכה, הכל מדעי לגמרי:

"מהמחקר שלי נובע שהחזרה של נשים הביתה מייצרת סוג של בעיות בזוגיות. זה עלה במרומז מכמה נשים שריאיינתי, שאמרו שמהרגע שהחליטו או נאלצו להישאר בבית הפכו ללא מעניינות בעיני בני זוגן. אשה שהיא אמא במשרה מלאה ואין לה בשביל מה להתלבש בבוקר, נשארת עם אותו הטריינינג המהוה, היא לא מטופחת, היא לא אטרקטיבית ואין לה דברים מעניינים לספר לו חוץ ממה אמרה הגננת. הוא, לעומת זאת, מתלבש ויוצא לעבודה והנשים שהוא יפגוש סביבו והתאפרו, התבשמו ולבשו בגדים יפים בשביל שוק העבודה. הן מעניינות, חלקן צעירות שמעוניינות דוקא בגברים כמוהו, והפיתוי הוא עצום."

אה, זה מה שעולה במרומז מהמחקר שלה. זה גם מה שאמרו על עקרות בית הרבה שנים לפני המחקר שלה, כמובן כדי להצדיק בגידות של הבעל. זה גם מה שאמרו תמיד על נשים עובדות, שהן בעצם מחפשות להתחיל עם גברים בעבודה. מה שמעניין זה שאם גבר מתגרש דוקא מאשה שעובדת, מסבירים שזה דוקא בגלל שהיא כן עבדה והוא סבל מזה. גברים תמיד סובלים מהאשה ולכן תמיד יש להם סיבה טובה לבגידה. ומה שעוד יותר מעניין זה שהיום דוקא ישנה מגמה, עדיין רק מגמה, לאפשר לאנשים, גם גברים וגם נשים, לעבוד מהבית, מה שיכול דוקא מאד לסייע לנשים לשלב משפחה ועבודה. יש כבר די הרבה גברים שעובדים כך, אחד מהמצליחים בהם, סקוט ברקן, כתב ספר שהוא קרא לו "שנה בלי מכנסיים" והתפרסם עכשיו גם בתרגום לעברית (הוצאת דיונון). הוא מספר בספר על ניסיונו בניהול צוות בינלאומי של וורדפרס מהבית, ועל שער הספר יש תמונה של תחתונים, כי כשגבר עובד בבית הוא גיק מדליק והוא בתחתונים, וזה נורא סקסי. כשאשה עובדת בבית היא בטריינינג מהוה, ומסריחה ומלוכלכת ודוחה. למה על עקרת בית אף אחד לא כתב ספר וקרא לו: "שנה בתחתונים"? אני שעובדת רוב חיי מהבית יכולה להעיד על כך שהסתובבתי די הרבה בתחתונים, לפחות בימי הקיץ הלוהטים, וגם שמדי פעם שמתי לב שגברים מהבתים השכנים הציצו כשהסתובבתי בבית, ויש לי גם זיכרון רחוק שכשהנקתי פעם את בתי הבכורה עם חלון פתוח הבחנתי פתאם שהשכן בבית ממול וגם אבא של השכן לוטשים בי מבטים לוהטים. למה זה חשוב? כי אפשר לערוך אלף מחקרים עם מדגם מדויק וציטוטים מהספרות, ואפשר לקבל מעמד מקצועי ותארים מכובדים, בסופו של דבר השורה התחתונה תמיד תהיה סטריאוטיפים של אלפי שנים. הגבר, בין אם העבודה שלו נעשית בישיבה בתחתונים במיטה או בחליפה במשרד או אפילו בסרבל על פיגומים, הגבר הוא החכם, ומה שהוא עושה מעניין יותר ושוה יותר ומתואר באופן מחמיא, והאשה היא הטיפשה וגם העלובה, ואם היא מגדלת ילדים ומניקה אותם ומבשלת להם ומאכילה אותם ומכבסת להם ומשחקת איתם ומכינה איתם שיעורים אז זה משעמם ומלוכלך ודוחה ואפשר להבין את בעלה שהוא בוגד בה, זה בעצם מגיע לה, ואם את פרופסורית את תרצי להיות כמו העמיתים שלך הגברים ולא יהיה לך שום כבוד לנשים שמניקות ומבשלות ומכבסות ומנסות גם להרוויח קצת אולי מטיפול בילדי אחרים ואולי מעבודה אחרת שלעולם לא ישלמו להן עליה כמו שמשלמים לגבר, גם אם הן מאד טובות במקצוען וגם אם יש להן כישרון נדיר, ותמיד יתייחסו אליהן כאילו הן מטומטמות וכאילו הגברים הרבה יותר מוצלחים וחכמים מהן. מהסטריאוטיפים ומהאפליה אין לנו מנוס, אבל עדיף כבר לסבול אותם מסתם אנשים מהרחוב שתמיד כשאנחנו עוברות לידם לתומנו הם מנדבים לנו את דעתם עלינו מבלי ששאלנו, מאשר לשמוע את אותן דעות בדיוק מפרופסורית שמצטטת מחקרים.