על חרם ועל פחד

בשבוע האחרון קראתי בעיתון "הארץ" כמה וכמה מאמרים וראיונות שגם הבטיחו חרם איום ונורא על ישראל וגם הסבירו שמי שאוהב את ישראל צריך לעשות עליה חרם כדי להציל אותה מעצמה ושבכלל רק אלה שמחרימים את ישראל באמת אוהבים אותה. אחד מהמאיימים בחרם איום ונורא על ישראל היה קומוניסט וזה גרם לי להיזכר שכבר עשו עלינו חרם איום ונורא אחרי שניצחנו במלחמת ששת הימים: ברית-המועצות ניתקה איתנו את היחסים ובעקבותיה כל מדינות ברית ורשה ניתקו איתנו את היחסים וגם צרפת עשתה עלינו אמברגו נשק. מאז אנחנו קונים נשק בעיקר מארצות-הברית והציבור הישראלי מתייחס בחשדנות לכל דבר קומוניסטי או שמאלני שנשמע לו כמו מלה נרדפת לאנטישמיות, מה שלא ממש עוזר לשמאל הישראלי לפלס את דרכו ללבבות הישראלים ולהגיע לשלטון, וכנראה שהתמיכה של עיתון "הארץ" בחרם על ישראל לא תשנה את המצב הזה. מה לעשות, הציבור בישראל לא חכם כמו עיתונאי "הארץ", והוא משוכנע שמי שמחרים אותו הוא סתם אנטישמי שאוהב להחרים יהודים. סופסוף חרם זה מושג דתי. על איראן או רוסיה או סוריה מטילים סנקציות, אבל על יהודים עושים חרם, כי הם רצחו את אלהים. בעיתון "הארץ" לא שמעו על זה, אבל יהודים פשוטים, כשאומרים להם חרם, הם שומעים במקרה הטוב "דמו עלינו ועל בנינו" ובמקרה הרע "העבודה משחררת". אלה האסוציאציות שיש ליהודים מחרם, כמובן מדובר ביהודים שהם לא מספיק חכמים לכתוב בעיתון "הארץ". אפילו יואל מרקוס שתמיד אני צוחקת כשאני נזכרת איך הוא כתב באינתיפאדה הראשונה שהארבה ממצרים לא הגיע לישראל במחאה על מדיניות היד הקשה בשטחים, כתב עכשיו שנתניהו מפחד מהחרם. אולי נתניהו מפחד. הוא מפחד מהרבה דברים, מחרם על ישראל ומהגרעין האיראני ומזה שמדינת ישראל תפסיק להתקיים. אלה כמובן דברים מפחידים לחשוב עליהם, אבל כשחושבים על ברית-המועצות שניתקה איתנו את היחסים וכל מדינות ברית-ורשה שניתקו איתנו את היחסים בעקבותיה וכולן החרימו אותנו בחרם גדול ונורא, אפילו יותר גדול מכל מה שעיתון "הארץ" וחכמיו מבטיחים לנו, חייבים להודות שבפרספקטיבה היסטורית קצת משעשע לחשוב על כל זה. אני לפחות, כשברית-המועצות התפרקה חשבתי על זה, שברית-המועצות וגם ברית-ורשה כבר אין, ומדינת ישראל ברוך השם עדיין במצב לא רע, למרות איומי החורבן הבלתי פוסקים. אני כמובן אינני מומחית להסברה כמו נתניהו, אבל אילו שאלו אותי על החרם, הייתי אומרת שברית-המועצות כבר עשתה עלינו חרם, וכל מדינות ברית-ורשה, ושמעבר לזה אין לי מה להוסיף בנידון. אני תמיד בעד למעט בדיבורים מכל סוג שהוא. זה בגלל החינוך הקלאסי שקיבלתי. הקלאסיקנים מאד העריצו את הספרטנים שאף פעם לא השמיעו מלה מיותרת. מספרים שפעם הגיעה משלחת ספרטנית לתבאי, שתושביה אהבו להאריך בדיבור. אחרי שהתבאנים נאמו את נאום קבלת הפנים, עלה ראש המשלחת הספרטנית לענות ואמר: את מה שאמרתם בהתחלה כבר שכחנו, ואת מה שאמרתם בסוף לא הבנו, כי את מה שאמרתם בהתחלה כבר שכחנו. זה סיפור שכדאי לנתניהו לזכור כשהוא מדבר. את הספרטנים אף אחד לא החרים למרות שהם היו מדינה די נוראה, כי הם דיברו מעט אבל קיימו הרבה, ופעם, במעבר תרמופילאי, הם הצילו את יוון מהפרסים. כמובן שאני מעריצה את הספרטנים גם בגלל המסורת המשפחתית שלי, שאומרת שאם אתה מצליח במשהו, עדיף להרכין ראש ולשמוח על ההצלחה בלבך ולא בקול רם, כי התפארות מביאה עין רעה. במשפחת נתניהו בוודאי אין מאמינים באמונות תפלות כאלה.  גם על זה יש סיפור ספרטני יפה שנועה מנהיים מביאה במוסף "הארץ" כהקדמה לביקורת שלה על סרט אמריקאי חדש (ומיותר, כמו הנאום בתבאי): פיליפוס השני ממוקדון, אביו של אלכסנדר הגדול, איים על הספרטנים: "אם אציג רגלי על נחלתכם, אשמיד את אחוזותיכם, אטבח בבני עמכם ואמחה את עירכם מעל פני האדמה עד שלנצח לא תהא לכם תקומה". הספרטנים ענו לו במלה אחת "אם". זה במה שנוגע להתפארויות. הסיפור הספרטני השלישי שלא קשור לנתניהו ולשום דבר, אבל אולי בעצם קשור להכל, הוא הסיפור הספרטני האהוב עלי ביותר. פעם לעגו לספרטני זקן שבא להילחם צולע. הספרטני הזקן ענה ללועגים: "אני באתי להילחם, לא לברוח." נדמה לי שרוב הישראלים, אלה שלא נוסעים לברלין ולא כותבים ב"הארץ", מרגישים ככה, גם אלה מביניהם שלא שמעו מעולם על ספרטה. מי שבא להילחם ולא לברוח, תמיד עסוק הרבה יותר בלהילחם והרבה פחות בלהתפאר או בלפחד.