מדוע התאכזבתי מנאום נתניהו באו"ם

הבעיה שלי עם נאום נתניהו היום באו"ם היא קודם כל העובדה, שנתניהו תיאר בין פשעי איראן את תמיכתה במשטרו של אסאד, כשהוא מכוון כנראה לאוזני קהלו הנאמן ביותר – האוונגליסטים הרפובליקאים בארצות-הברית, שבמקרה זה תומכים בשאיפתו של אובמה לסלק את אסאד ולהחליף את השלטון בסוריה. ואילו אני חושבת שולדימיר פוטין צודק, ושהדרך היחידה לעצור את האיום של דאע"ש, שהוא כרגע האיום הכי מפחיד ומחריד בעיניי, על המזרח התיכון וכמובן גם על ישראל, היא להחזיר את שליטתו של בשאר אל-אסאד בסוריה, שזה מה שפוטין מנסה לעשות עכשיו, ואיראן והחיזבאללה משתפים איתו פעולה בכך, ואני מאמינה שזה לטובת ישראל, ואני חשה שאינני היחידה שחושבת כך. אני חושבת שבשלב זה פוטין הרבה יותר קרוב לישראל, מה שהופך באופן פרדוקסלי גם את איראן ואת אסאד לקרובים יותר לישראל ולאינטרסים שלה, מאשר ברק אובמה, שמדבר ביוהרה בלתי נתפסת על כך שאסאד צריך ללכת, למרות שלא ברור מי שמו להחליף את המשטר בסוריה, ומה שגרוע יותר, לא ברור מה התחליף לאסאד שאובמה מציע, בהנחה שאיננו מתכוון להעביר את סוריה לידי דאע"ש או אפילו אירגון איסלמי מתון יותר. למה הביאה דרישתו של אובמה ממובארק לפרוש כבר ראינו. אפשר היה לכבד את גישתו של אובמה לו היתה עקבית, אבל היא איננה עקבית: כאשר המשטר האיראני ירה במתנגדיו ברחובות אובמה שתק, ובהזדמנות אחרת גינה את נתניהו כמי ששואף להחליף את המשטר באיראן, דבר שלדעת אובמה איננו עולה על הדעת. מדוע חושב אובמה שמותר לו לדרוש את סילוקם של מובארק ואסאד, אבל אסור בשום אופן להחליף את משטר האייטולות באיראן? אין לי תשובה לכך, ואינני רואה במדיניותו של אובמה במזרח התיכון לא היגיון מעשי ולא עקביות אידיאולוגית. לכאורה מנסה אובמה להסיק מסקנות מההתערבות הכושלת בעיראק, אבל לא ברור מדוע מסקנתו היא לנסות לשנות את המשטר בסוריה, בעזרת התערבות כושלת נוספת, שמזכירה את הסיוע שהעניקה ארצות-הברית לתומכי אל-קעידה בלוב להפיל את קדאפי, סיוע שהסתיים ברצח השגריר האמריקני בלוב. מבחינה חוקית דוקא העזרה של פוטין לאסאד היא מוצדקת יותר: הוא מסייע למשטר המוכר בסוריה, וזאת התנהגות חוקית יותר מקריאתו של אובמה לסלק את אסאד, שמאד לא ברור מה הבסיס החוקי או המוסרי שלה. הרי אסאד לא תקף את ארצות-הברית, ובשונה מסדאם חוסיין, גם לא תקף מדינות אחרות. הוא רק מנסה לשמר את שלטונו. ישנה אמנם מסורת פילוסופית שמצדיקה הפלה של רודנים, אבל ההצדקה הזו מתייחסת לנתיניו של הרודן, לא למעצמות זרות שמחליטות מי רצוי להן ומי לא, ומחליטות בצורה שרירותית לגמרי, מבלי לתת את הדעת על התוצאות, ומבלי לשלם את המחיר שמשלמים תושבי המדינות הנפגעות. כבר בראשית מלחמת האזרחים בסוריה הזהירו אנשי דת נוצריים מפני השתלטות גורמים איסלמיים על המדינה, וטענו שאסאד הוא המחסום היחיד בפני השתלטות כזו, ואלה אנשים שחיים בסוריה ויודעים על מה הם מדברים.

ואני מודה שאכן קיויתי שבשיחה בין נתניהו לבין פוטין דובר גם על עתידה של סוריה, והובעה הבנה ישראלית למאמציה של רוסיה לשמר את שלטונו של אסאד ולייצב את האיזור, קודם כל במטרה לעצור את הטרור האיסלמי, שרוסיה לא פחות מישראל רואה בו איום גדול על ביטחונה שלה. אני מאמינה שהאינטרס הישראלי מחייב הסכמה בשתיקה לפעילותה של רוסיה לשמר את שלטון אסאד, ולפיכך גם בשיתוף הפעולה בין איראן לרוסיה לאותה מטרה. כמובן שראש ממשלת ישראל צריך להעלות בפני פוטין את הסכנות הנשקפות לישראל מפעילות איראנית בסוריה ובלבנון ולדרוש שהסיוע לאסאד לא יהפוך בשום אופן למתקפה על ישראל מצד סוריה או מצד חיזבאללה. אבל יהיה זה טירוף מצד ישראל לתמוך בשאיפתו של אובמה לסלק את אסאד, וחס וחלילה לדחוף את סוריה לזרועות אל-קעידה ודאע"ש, כפי שעשתה ארצות-הברית בלוב.

נכון שבאופן עקרוני אני מעדיפה את הברוטאליות של רוסיה על הברוטאליות הלא פחותה של ארצות-הברית, מהסיבה שרוסיה ישרה יותר: היא פועלת בגלוי להבטיח את האינטרסים שלה. ארצות-הברית הורסת ארצות שלא פגעו בה מעולם: למשל יוגוסלביה, למשל עיראק, משאירה אחריה נחילי דם וחורבן, ומנסה לכפר על כך בהתחסדות בלתי פוסקת. זה כמובן נכון גם לגבי נתניהו, שמכריז ללא הרף על הושטת יד לשלום, אבל ממשיך בהתנחלויות. בכך אני מתייחסת לחלק הנאום שבו חזר נתניהו וקרא לאבו-מאזן לחזור למשא ומתן והאשים את הפלשתינים בסירוב לדון עמו כאילו לא היה זה הוא שדיבר, ולא מזמן, על כך שכעת אי אפשר להסכים להקמת מדינה פלשתינית, כי היא מיד תהפוך למדינה של דאע"ש וחמאס, אירגונים שדוקא נלחמים זה בזה.  

למרות ההצהרות המתלהמות נגד ישראל מצד מנהיגים איראניים, בעיקר חמינאי, שבוודאי לא נעים לשמוע אותן, אני מאמינה שאיראן עסוקה כעת הרבה יותר בהצלת שלטונו של אסאד בסוריה ובמניעת התפשטותו של דאע"ש. בכלל, כפי שעולה מהתבטאויותיהם של א-סיסי והמלך עבדאללה מירדן, יש כיום מידה רבה של תמימות דעים בעולם הערבי מהו סדר העדיפויות, או במלים אחרות, בראש וראשונה מעוניינים מנהיגי המדינות הערביות, מתונים וקיצוניים כאחד, בשימור שלטונו של אסאד ובהפסקת הטירוף של דאע"ש, שלעומתו מחווירים פשעי הרודנויות הערביות הגרועות ביותר. המצב הזה דוקא ממתן לדעתי את האיומים על ישראל, גם מצד איראן. אנחנו אולי בראש התעמולה האיראנית, אבל איראן עסוקה כעת הרבה יותר בהצלתו של אסאד ובמציאות הקשה באיזור מאשר במימוש איומיה להשמיד את ישראל, שספק אם יש לה בכלל יכולת לכך.

לא מצאתי בנאומו של נתניהו שום התייחסות למצב הנוכחי. זה היה נאום שיכול היה לשאת מבלי לשנות בו מלה גם לפני שנה או שנתיים או שלוש ואולי יותר מכך, וזה עצוב, כי זה אומר שראש ממשלתנו איננו משנה את הערכת המצב וההתנהלות שלו לפי הנסיבות, שהוא איננו מעריך מחדש את מדיניותו, על הישגיה וכישלונותיה, ומתאים אותה למצב, אלא נשאר תקוע בעידן אחר, כשהוא פונה שוב ושוב – ואני חולקת על דברי פרשנים שנתניהו דיבר לציבור בישראל, לדעתי הוא דיבר לציבור האמריקאי שאוהד אותו, לאוונגליסטים הרפובליקאים, כפי שכבר ציינתי, שמהם מגיעה עיקר התמיכה הפוליטית בו בארצות-הברית. אבל לא היתה בנאומו שום בשורה, לא לעולם הרחב, וגם לא לתושבי ישראל.